ברית יעקב חלק א כ

ידע בבירור גמור כמה חוטין אי כב"ש או כב"ה לא שייך בזה לומר אין לומדין מהאגדה משא"כ הכא אולי מלו אנשי מדבר מטעם אחר. ולא משום דעשו ח"ש דמצוה כמ"ש. ועי' בירושלמי דפאה ובחגיגה (ספ"א) דאין למדין מן האגדות רק מפי תלמוד ועי' ב"ב ברשב"ם (דף ק"ל). ועי' בתה"ד (סי' ק"ח) ובתשו' נודע ביהודא תנינא (סי' קמ"א)

ומה שכתב מעכ"ת ליישב הא דהקשו האחרונים מעקירה והנחה דהוי רק איסור דרבנן ולא אמרינן דהוי דאורייתא משום חצי שיעור משום דשאני הוצאה דהוי מלאכה גרועה ע"כ ל"א בזה איסור דח"ש. נסתר זה מהג"א ריש פרק המוציא (דף ע"ז) ומל"מ (פי"ח מה' שבת) ע"ש

דברי ידידו הדורש שלומו מכבדו ומוקירו כערכו הרב ברוך מדרכי ליבשיץ יום ט"ו אב שנת תקצ"ה לפ"ק פה וואלקאוויסק יע"א, סימן ן תשובה לרב אחד על דברת הגאון נודע ביהודא קמא (סי' כ'). שכתב מי שמת בע"פ ולא ביער חמצו ולא ביטל. דא"צ היורשין לבער חמץ זה. כיון שאחר חצות כבר נאסר החמץ בהנאה ואינו שלו. אע"ג שהכתוב עשאו כשלו לעבור בבל יראה. אבל ביורשין לא אמרינן זה. כיון דהוי דבר שאינו שלהם דבדיד' אמרינן דעשאו הכתוב כאלו לא נפיק מרשותו. אבל ביורשין כיון דהוי שאינו שלו אינו יכול להורישו לבניו ואפי' עומד החמץ בחצר היורשים לא קניא להם חצרם. דאיסורא לא ניחא לי' דלקני עי"ש. וכבר קדמו הח"י בזה (בסי' תל"ה ס"ק ב') והוסיף בזה דאמרינן דאיסורא לא מורית לברי' אע"ג דלא קיי"ל כאמימר בגיטין (דף מ') גבי המפקיר עבדו ומת. דהעבד אין לו תקנה דאמר דאיסורא לברי' לא מורית. זהו מדרבנן בעלמא כמ"ש הרא"ש ולא כדעת הרי"ף שם. ועוד דחמץ גופא חידוש הוא שאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו ברשותו. א"כ אין לך בו אלא חידושו. שלא לחייב היורשים וסגי במחיצה בעלמא עי"ש

ראיתי בהמק"ח להגאון מליסא שהשיג על הנודע ביהודא בזה. משום שאינו דומה להא דנכרי שהביא דורון באו"ח (סי' תמ"ח) דמצד הדין אמרינן דהתירא ניחא לי דליקני. ואיסורא לא ניחא לי' דליקני. דהתם בלא"ה אפי' דלא הוי חמץ. אין מקנין לאדם בע"כ. אבל בירושה דאלו לא הי' חמץ יורש שאמר אינו יורש ואינו רוצה לירש אינו כלום אם לא שמפקירו. רק מטעם שהוא חמץ. וחמץ אחשבי' רחמנא לממון גמור. גבי יורשים נמי הוי כממון גמור לעבור בבל יראה. והביא ראי' מהא דפסחים (דף מ"ו) גבי חלה דחשיב טו"ה לממון גמור. וטובת הנאה היא מה דנותנין לו סלע ליתן לבן בתו כהן. וכיון דחמץ אסור בהנאה. ולא שוה מידי ודאי לא יתנו לו עבורו. וע"כ דחמץ אחשבי' רחמנא. וכן מוכח מדברי הגאונים מהא שהובא ברא"ש. דישראל שהפקיד חמצו אצל אחר. וקע"א דעובר הנפקד והא כיון דנאסר בהנאה לאו בר דמים ועפרא בעלמא הוא. וע"כ דגבי בל יראה חשבינן לחמץ לממון גמור עי"ש. ודבריו תמוהים לי וראיותיו אינן מכריחות כלל דהא הנודע ביהודא כתב דדוקא גבי דידי' עשאו הכתוב כאלו ברשותו. משום דמעיקרא הוי שלו וברשותו. אחשבי' רחמנא לחמץ דהוי דידי' דהוי כאלו לא נפיק מרשותו. אבל גבי יורשים דמעולם לא הי' שלהם. וגם אביהם שמת אחר חצות לא הי' שלו דנאסר בהנאה אינו יכול להורישו לבניו. א"כ לא מצינו כה"ג דלא היו שלו מעולם וברשותו. דעשאו הכתוב כאלו ברשותו א"כ א"ש הא דפסחים גבי חלה. כיון דמעיקרא קודם שנתחמץ הי' לו טובת הנאה בזה ליתן למי שירצה ולקבל סלע מישראל ליתן לבן בתו כהן. אע"ג דאח"כ נתחמץ ולא יתנו כלום עבורו לא נפקע טובת הנאה שלו שהי' ברשותו מעיקרא. והוי כממון גמור גבי בל יראה. ואע"ג דגם קודם שנתחמץ הוי תרומה טמאה דאסור באכילה וגם להנות בשריפתה א"א דאין שורפין קדשים ביו"ט. ואח"כ יהי' מתחמץ א"כ לא הוי מעולם התם עו"ה יש לומר דהתם מיירי בנטמאה אחר גלגול העיסה. או משעה שנותנת המים בעיסה מגבהת חלתה כדאמרינן בירושלמי בפסחים (פ"ג ה' ג'). בדין היתה בעיסה טהורה שלא יפריש חלתה אלא בסיף תקנה תקינו שיפרישנה תחילה שלא תטמא העיסה. וגם מוקי מתניתא בנטמאת לאחר גלגולה ואם נטמאת קודם גלגולה יעשנה קבין עי"ש. א"כ מקודם הי' לו טובת הנאה בחלה ע"כ אפי' דנתחמץ אח"כ לא נפקע טו"ה זו דהוי כממון גמור גבי בל יראה. וכן גבי נפקד דקע"א דעובר הנפקד דמעיקרא הי' מתחייב באחריות והוי גורם לממון. ע"כ חייבי רחמנא משום גורם לממון אפי' אח"כ בימי הפסח דגורם לממון הוי כממון גבי בל יראה. משא"כ ביורשים דמעולם לא הוי דידהו. וכן גבי נכרי שהביא דורון יש לומר דלא ניחא לי' דליקני דאיסורא לא ניחא להו דלקני

ומש"כ לדחות דברי המק"ח דהנודע ביהודא אזיל לשיטתי' בגזל חמץ ועבר עליו הפסח. דאומר לו להנגזל הרי שלך לפניך. ודעת הנו"ב דהחמץ לא נאסר על הנגזל. דהנגזל לא עבר כלום. א"כ ה"נ להגאונים דהנפקד עובר ולא המפקיד אע"ג דבפסח מיהא אסור בהנאה מ"מ אחר הפסח מותר להמפקיד. א"כ הוי גורם לממון אצל הנפקד דהי' יכול לומר הרי שלך לפניך להמפקיד ואי הי' נאבד הי' חייב לשלם למפקיד ע"כ עובר עליו הנפקד. אינו נראה כלל. דשאני מפקיד מנגזל דאפי' להגאונים דס"ל דהמפקיד אצל ישראל הוי נמי אינו ברשותו דאינו עובר המפקיד מהא דמכילתא רק הנפקד עובר. מ"מ מודים מדרבנן חייב המפקיד לבערו ע"כ אסור ג"כ לאחר הפסח בהנאה כמ"ש הר"ן בפסחים גבי עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו והוא ברשות העכו"ם חייב לבערו מדרבנן ואם לא ביער אסור בהנאה לאחר הפסח. משא"כ בנגזל דעליו אינו חיוב כלל אפי' מדרבנן דהא אינו בידו לעשות כלום עם החמץ שנגזל ממנו גם אינו יכול למוכרו לעכו"ם. כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים דאינו יכול למוכרו

ושוב מצאתי בצל"ח בפסחים (דף ה') שדיבר מזה. שהקשה להגאונים דהנפקד עובר ולא המפקיד אבל מדרבנן אסור על המפקיד כמ"ש הר"ן. א"כ כיון שהחמץ נאסר בהנאה מחצות ואילך א"כ הוי כעפרא בעלמא. ופסק כח האחריות. ומחלק דהגאונים מיירי דקיבל הנפקד כל האמריות אפי' דאונסין ולא נאסר חמץ זה על המפקיד לאחר הפסח. ואם לא היה בעין הוי מצטרך לשלם להמפקיד ע"כ הוי חיוב אחריות עליו. משא"כ בעכו"ם שהלוה על חמץ דהוי מלוה על המשכון דאחריות אונסין על לוה ישראל לכך עובר עליו הישראל עי"ש והמק"מ לא ראה דבריו בצל"ח. ולפמ"ש דבריו אינו מוכרחים. כיון דהוי מעיקרא חיוב אחריות עליו. עשאו הכתוב אח"כ כאלו אחריות עליו. אע"ג דנאסר בהנאה לא פקע חיוב אחריות ממון]

גם מה שתמה מהא דקידושין (דף י"ז) אמר רבא גר אין יורש אביו העכו"ם מדבר תורה אלא מדברי סופרים דתנן גר ועכו"ם שירשו אביהם העכו"ם גר יכול לומר לעכו"ם טול אתה עכו"ם ואני מעות טול אתה יי"נ ואני פירות. משבאו לרשות גר אסור. ואי סלקא דעתך דאורייתא. כי לא באו ברשות גר נמי. כי שקיל חלופי עכו"ם הוא דשקיל. והא ע"ז ויי"נ איסורי הנאה נינהו. הא איסורא לברי' לא מורית. ולאו בר זכי' הוא. לא קשה מידי מכמה טעמי חדא לפמ"ש הר"ן בע"ז (דף מ"ג). גבי ר"א הקפר דמצא טבעת ועליו צורת דרקון דלא רצה להגביה עד שיבטלנה העכו"ם. דאי הוי מגבה לה מקמי הכי הוי עכו"ם דישראל שאינה בטילה לעולם. ואע"ג שאסור בהנאה ואין בה דין ממון. אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי זכי. ומכאן למדנו לחמץ בפסח. דחמץ של עכו"ם אפשר לישראל לזכות בה והוי חמץ של ישראל ואסור לעולם עכ"ל. (וכוונת דברי' אי לא הוי זכי ישראל הי' יכולה להתבטל ע"י עכו"ם והי' לה היתר. וכן חמץ של גוי לאחה"פ מותר בשל עכו"ם. ע"כ יכול ישראל לזכות בו והנו"ב (סי' מ"ט) טרח הרבה בדברי הרמב"ם דכתב ישראל שקנה חמץ בפסח דעובר בבל יראה. ונעלם ממנו דברי הר"ן אלו). א"כ הקושיא בקידושין. דע"ז של עכו"ם. דיוכל להתבטל ע"כ יש בזה זכי' א"כ יוכל להורישו לבניו

ועוד כיון דירושת הגר דאורייתא. א"כ לא זכה הגר רק בחצי המעות ומוכח בגמ' דע"ז היכי דמגבה ישראל הוי ע"ז של ישראל היכי דמכוין לזכות. ואין לו ביטול. [ועי' במ"א (סי'