ברית יעקב חלק א קצט

בהנאה ולא העיר הרמ"א בזה להקל ולהחמיר למ"ד דתלוש ולסוף חברו הוי כקרקע גבי שחיטה פסול וגבי ע"ז המשתחוה לבית לא אסרה כמו שהביא שני דעות בזה בחו"מ (סי' צ"ה סעי' ב') ומש"כ הש"ך במו"מ (שם ס"ק ח') אע"ג דבחולין (דף ט"ז) משמע דבית הוי ככותל בנין היינו לענין איסורא אבל בממונא הוא כקרקע. לא מסתברא לחלק בזה כמ"ש לעיל מדברי התוספת דעירובין וערכין. ועי' בב"י (באע"ז סי' קכ"ד) גבי גט דאין כותבין במחובר לקרקע אפילו יתן לה המחובר כמו שהוא. דבעינן ונתן בידה כמ"ש הרא"ש והטור משום דכתיב ונתן בידה דבעינן דבר הניתן מיד ליד היינו תלוש. ובירושלמי יליף לה מדכתיב ספר מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל דבר שהוא בתלוש כמ"ש הרשב"א. ואם תלש ולסוף חברו ג"כ פסול משום מחובר אפי' דנותן לה כמו שהוא. ולא העירו למ"ד דתלוש ולסוף חברו הוי תלוש אם נותן לה כמו שהוא כשר הגט מדאורייתא דלא חיישינן מן התורה לשמא יקצץ. ע"כ צריך ליתן טעם בזה

גם דברי הרמב"ם צ"ע בזה (דבפי"ג מה' מכירה ה' י"ד) כתב אם השכיר לו טרקלין גדול בדינר לשנה או רפת בקר בדינר בכל יום אין להם אונאה ע"כ ס"ל דבית הוי כקרקע. וכן משמע מרמב"ם (פי"ב ה' ד' מה' טומאת אוכלין) שכתב אם נתכוין שיודח הכותל אם הי' כותל בית הרי אלו מכשירין שבתלוש שחיברו לענין הכשר הרי הוא כתלוש ונמצאו מים שעל כותל בית זה כמים שבכלים. מדכתב לענין הכשר משמע דבכולי דוכתי הוי בית כקרקע ותלוש ולסוף חברו הוי כקרקע ובה' עכו"ם (פ"ח ה' ד') בית שבנאו העכו"ם שיהי' הבית עצמו נעבד וכן המשתחוה לבית בנוי הרי זה אסור בהנאה וע"כ דתלוש ולסוף חברו הוי כתלוש. ובה' ערכין (פ"ו ה' למ"ד) המשכיר בית לחברו וחזר והקדישו הרי זה קודש ופקעה השכירות. ואם דר בו השוכר מעל. ובה' מעילה (פ"ה ה' ה') כתב המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל דאין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע. ועי' שם בלח"מ. גם טעמא בעי אמאי בהכשר וע"ז הוי תלוש שחברו כתלוש. ובהקדש הוי תלוש שחברו כקרקע

ולכאורה יש לומר דהא דכתב הרמב''ם בשכירות בתים שאם השכיר טרקלין גדול בדינר דאין אונאה לשכירות קרקע משום דהא השכיר לו ג"כ המקום שהטרקלין או הרפת בקר עומד עליו. וכיון דלא הוי אונאה על הקרקע שהטרקלין והרפת בקר עומד עליו ע"כ לא הוי אונאה לגבי התלוש שחברו לקרקע. וא"כ יש לחלק דדוקא היכי דהוי רק ע"י דיבור כמו בשכירות בתים או הקדש אמרינן כיון שלא חל האונאה על הקרקע וכן הקדש מעילה לגבי הקרקע שהבית עומד עליו. ע"כ גם להתלוש שחברו ליכא אונאה ודין הקדש. אבל לגבי ע"ז או גבי הכשר זרעים או בשחיטה דפסק הרמב"ם דתלוש ולסוף חברו הוי כתלוש. משום דכה"ג לא שייך מגו דע"י מעשה הוי דמשתחוה לבית הבנוי משתחוה ג"כ להתלוש ולסוף חברו. וכן גבי הכשר זרעים דהגשמים מדיח להכותל. וכן בשחיטה דשוחט רק עם התלוש שחברו. ע"כ אמרינן דהוי דינו כתלוש

אך בתה"ד (סי' שי"ח) כתב גבי היכי דשכר פועל עם סוס. דלגבי פועל ליכא דין אונאה. ולגבי סוס בשכירת הבהמה יש דין אונאה. לא אמרינן הואיל דשכירות שמעון עצמו ושכירות הסוס שלו נכללין בסך אחד הואיל וליכא אונאה לגבי פועל לא הוי אונאה לגבי הסוס. דמכל מקום חשבינן אונאה לגבי הסוס דדמי להא דאיתא בגיטין (דף ח') עבד שהביא גיטו וכתוב בו נכסי קנויין לך. אמר אביי מגו דלא קנה נכסים לא קנה את עצמו ורבא אמר עצמו קנה נכסים לא קנה דפלגינן דבורי' וקיימא לן כרבא לגבי אביי. ה"נ אפילו לגבי הפועל ליכא דין אונאה מכל מקום לגבי סוס יש בו דין אונאה

גם אין סברא לומר דהואיל ולא נפרט השכר כמה יגיע מן הדינר ליום לשמעון עצמו. וכמה יגיע שכר הסוס לסוסו א"כ מצי ראובן לומר טול לשכר הסוס חמשה חלקים מן הדינר ולשכר עצמך טול ששית מן הדינר ונמצא בשכר הסוס לא אניתיך ובשכר עצמך אם נתאנית ביותר כפלי כפלים לא מתחייב בכך דמצי לומר קי"ל כהני גאונים דפסקו אפי' יותר מפלגא אין אונאה בקרקעות ואפי' שוה מנה בפרוטה ודין שכירות פועל כדין קרקע לענין אונאה. דודאי לא אמרינן הכי כדמוכח בב"מ (דף ע"ו) ולחזי פועלים היכי מתגרי במתא ואזלינן בתרא לפי מנהג דאתרא ה"נ אמרינן כמה שכר ראוי לעצמו לשמעון וכמה שכר הי' לתת בשביל הסוס עכ"ל. א"כ ליכא למימר כמ"ש לעיל ברמב"ם (בה' מכירה) שהשכיר לו טרקלין גדול בדינר לשנה או רפת בקר בדינר בכל יום דאין לו אונאה דהוי כדין קרקע כיון דלא חל האונאה על הקרקע אינו חל האונאה גם על התלוש שחבר לקרקע. וגם מדכתב הרמב''ם אפי' שכר טרקלין גדול בדינר או רפת בקר בדינר לכל יום משמע אפי' היכי דנחשב גם בעד התלוש שחברו יעלה יותר משיעור אונאה אפ"ה ליכא דין אונאה. וע"כ ס"ל דתלוש ולסוף חברו הוי כקרקע

שוב מצאתי להב"ח ביו"ד (סי' ו' בקו"א) שכתב מהרו"ך האריך לתת טעם למה אמרו בגמ' דלענין ע"ז פשיט לי' דתלוש ולסוף חברו דינו כתלוש כדלקמן (סי' קמ"ה). ולענין שחיטה קמבעי לי' ולענין קבר בנין נמי הוי כתלוש ואסור בהנאה כדלקמן (ריש סי' שס"ד). ולענין שבועה בחו"מ (סי' צ"ה) דינו נמי כתלוש. ובתה"ד (סי' פ"ט) כתב לענין סוכה נמי הוי כתלוש. ולגבי שחיטה מסיק הרא"ש דדינו כמחובר. ולפענ"ד דתלוש ולסוף חברו אינו אסור מדאורייתא אלא מדרבנן גזרה משום מחובר מעיקרו ואין לדמות גזרת חכמים זו לזו כמ"ש התוס' בכמה מקומות גם הרשב"א בתשו' (סי' רמ"ח) האריך בזה עכ"ל. ודבריו תמוהים כדמוכח מדברי התוס' בערכין (דף כ"א) וכן מוכח במעילה (דף כ') למ"ד תלוש ולסוף חברו הוי כקרקע אין מועלין בה וא"כ מדאורייתא הוי כקרקע דאי מדאורייתא הוא כתלוש היכי אתי רבנן לאקולי על דברי תורה. אח"כ ראיתי בתב"ש השיג ג"כ על הב"ח דמוכח מדברי הראשונים שפסקו להחמיר באבעי' דרבא לענין שחיטה בתלוש ולבסוף חיברו. ומדהדרי למיהב טעמא למה פסק הרי"ף באבעי' דרבא לקולא. ולא כתבו בפשיטות משום דהוי מידי דרבנן אזלינן לקולא אלמא דהוי דאורייתא ע"ש. וכ"כ הרש"ל ביש"ש מאחר דבעי' דרבא לא נפשטא אזלינן לחומרא במילי דאורייתא ע"ש וצ"ע

ידידו דו"ש יום ד' ה' לחודש חשוון תקצ"ט פה וואלקאוויסק יע"א. סימן צו

הנה בב"מ (דף ל"ה) והלכתא שומא הדרא לעולם משום שנאמר ועשית הישר והטוב. וכן הוא מבואר בחו"מ (סי' ק"ג סעי' ט'). בית דין ששמו קרקע לבע"ח. בין בנכסי לוה בין במשועבדים שביד הלוקח. ואח"כ השיגה ידו של לוה או של נטרף או של יורשיהם והביאו לבע"ח מעותיו מסלקין אותו מאותה הקרקע

וראיתי להעיר בזה איזה חידושי דינים אשר לא נתבארו בדברי הפוסקים. כי יש להסתפק אם שומא הדרא דוקא במעות מזומנים שיתן הלוה או הלוקח לדעת הרמב"ם. אבל אם רוצים ליתן מטלטלין בעד החוב אינו יכולין לכוף המלוה שיהדר השומא. או דנימא דשומא הדרא לעולם אע"ג דלית להם מעות מזומן ורוצים ליתן מטלטלין מסלקין המלוה מאותה קרקע. ולענ"ד נראה דחכמים שעשו דשומא הדרא ללוה או ליורש. היינו דהמעות דנותן הלוה אח"כ שיהדרו לו השומא. היא בתורת פרעון על גוף החוב. והקרקע שגבה הוי כמו משכנתא דאם פורע לו חובו מהדר המשכנתא. ולא דאמרינן דחכמים תקנו שאם יתן לו המעות אח"כ דיהדר השומא ללוה בתורת מכירה. שצריך המלוה לחזור ולמכור להלוה השומא. אלא דלעולם מחשב המעות שנותן הלוה כפורע החוב קודם שגבה המלוה השומא דהמעות הוי בתורת פרעון על גוף החוב

וכן משמע בב"מ (דף י"ו) אמר רבא והני לאו בני פרעון נינהו. והא אמרי נהרדעי כו' דשומא הדרא לעולם אלא אמר רבא התם היינו טעמא איהו דאפסיד אנפשי' דבעידנא דפרעי' אבעי למקרעיה לשטרא. אי נמי למכתב שטרא אחרינא כו' ועי' ברש"י שם דאי דחהו לומר אבד שטרי הי' למכתב שטר אחרינא. דהכותב שטר מכירה אינו טועה הואיל ודחהו מלהחזיר לו שטר של ב"ד. משום מדינא ארעא לא בעי למהדר ומשום ועשית הישר והטוב אמרו רבנן תהדה הלכך מרישא הוא דזבין כו' ועי' בנימוקי יוסף שם. וא"כ גם אם נותן הלוה מטלטלין