ברית יעקב חלק א קצח

נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. מכל מקום אם מניח יותר מהמגיע להאשה ומלוה ע"פ קיי"ל בחו"מ (סי' ק"ח) דאי אפשר לגבות כ"א באופנים המבוארים. ואף האשה העיד לתובע פשיטא שאין בעדותה מידי אם לא שיש לה מגו כמבואר בחו"מ (סי' נ"ו וסי' ס"ב) הפשוט לענ"ד שאז הב"ח מפסיד ואינו יכול לבוא עליה לגבות מדידה ע"פ הודאתה. דבשלמא אם אין יותר מהמגיע לה מדבריה מה שהיא גובה מגיע ממנו חלק להב"ח. משא"כ ביש נמי חלק לב"ח אף לדבריה אין שעבודו על מה שהיא גובה אלא חלקו מונח לפניו וזה בידה אם אינה נאמנת לגבי יורשים נמצא אינה מודה כלל על עצמה כלום כו'. והוא חידוש המציאות היכי דהלוה הניח הרבה נפסד המלוה. והיכי דהניח מעט נשכר. והוא הדין בשני בע"ח אחד בשטר ואחד בע"פ ואינו ידוע כי אם בהודאת בעל השטר והעזבון במטלטלין עכ"ל

ולענ"ד דבריו אינן נראין דבמטלטלין דשעבוד שוה לשניהם ומשועבדים לזה כמו לזה. והני מטלטלין דלוקחת האלמנה משועבד ג"כ לבע"ח. דמאן מפיס והשעבוד של בע"ח אע"ג דהוא קטן מערך חוב שעבוד כתובתה אפ"ה חל שעבוד הבע"ח על כל המטלטלין כמ"ש התוס' בכתובות (דף צ"ג) ד"ה רבי אומר שכל השלש מאות משועבדין לכתובת בעלת מנה ובעלת מאתים כמו לבעלת שלש מאות. שכל נכסיו אחראין לכתובתה עד שיהי' לה כל המנה שלה וכן הוא בבע"ח כמבואר בחו"מ (סי' ק"ד סעי' יוד). אלא הכא בכתובה עדיפא הבע"ח מהאלמנה דדחינן האלמנה ממטלטלין ונותנין לבע"ח. ואפילו אם תפסה האלמנה מוציאין ממנה. א"כ הוי כשעבוד הבע"ח על האלמנה דאינה יכולה לגבות כתובתה מהמטלטלין עד שיסולק מקודם הב"ח א"כ אפי' בהניח יתר מכדי שעבוד כתובתה אפ"ה ב"ח גובה מהאלמנה דהודה דחייבים לבע"ח ממטלטלין אלו שבאת לגבות כתובתה. דהא גם שעבוד הב"ח רמיא על מטלטלין אלו, אע"ג דהב"ח אינו יכול לגבות מהיורשים מכל מקום כיון דאלמנה מודה במלוה ע"פ והיא לוקחת מטלטלין אלו אשר משועבדים לב"ח. ואיכא נעילת דלת לגבי בע"ח כיון שהודית שחייבים לבע"ח וגבי דידה איכא טעמא יותר מהאיש רוצה לישא האשה רוצית להנשא כדאמרינן בכתובות (דף פ"ו) ע"כ חייבת האלמנה ליתן המטלטלין לבע"ח

גם מש"כ הב"מ ה"ה בשני בע"ח אחד בשטר ואחד בע"פ ואינו ידוע כי אם בהודאת בעל השטר ונשאר רק מטלטלין. דבריו תמוהים בזה דבשני בע"ח נראה פשוט אפילו לא הניח רק כדי חוב השטר והוא מודה שחייב לב"ח של מלוה ע"פ. אפ"ה א"צ ליתן כלל לב"ח של מלוה ע"פ. דלא דמי לאלמנה שהיא נדחית מפני הב"ח מפני נעילת דלת. ואפי' אם תפסה מפקינן מינה ונותנין לב"ח. א"כ הוי כלוקחת נכסי המשועבדים לב"ח. אבל בשני בע"ח דאחד בשטר ואחד בע"פ דאם תפס הבעה"ש לא מפקינן מיני'. דהחיוב על היורשים לפרוע חוב אביהן משום מצוה. וכיון דאינו יכול הב"ח דמלוה ע"פ לגבות מהיורשים רק בעה"ש. מה איכפת לבעה"ש ואפילו לכתחילה נותנין לבעה"ש ואין לבע"ח של מלוה ע"פ עליו כלום כיון שאינו ידוע החוב של ע"פ ואינו יכול לגבות מיורשים. א"כ ליכא שעבוד נכסי' ומיד בעה"ש אם תפס זכה בו לא מוציאין ממנו: סימן צה

ראיתי להעיר למעכ"ת בזה אם בית הוי כתלוש לדיני תורה או דהוי כקרקע וכן בכל תלוש ולסוף חברו אי הוי כקרקע או דהוי כתלוש. הנה מדברי התוס' בערכין (דף כ"א) דאמרינן התם הקדישו משכיר הדר בו מעל השכר להקדש ופריך הקדישו משכיר היכי דייר בו במעילה קיימא. וכתבו התוס' אע"ג דאין מועלין במחובר לקרקע צריך לומר דהך סוגיא אתיא כרב דאמר תלשו ולסוף חברו הוי תלוש דאמר המשתחוה לבית אסרו. ובמעילה (דף כ') נמי מייתי לה להא דרב דאמר התם וכיון דבני לה מעל. ועי' שם במעילה (דף כ') בתוס' ד"ה לימא. ועי' בעירובין (דף ל"א) בתוס' ד"ה ונתן הכסף וקם לו. ואע"ג דבעלמא שוה כסף ככסף הכא איכא מיעוטא דדרשינן האי קרא בכלל ופרט וכלל וכן משמע בבכורות (דף נ"א) אין פודין לא בעבדים כו' ולא בקרקעות ולא בהקדשות ומפרש בגמ' ולא הקדשות בכל אלו. וא"ת דאמרינן במעילה (דף י"ד) בונין בחול ואח"כ מקדישין אלמא מחללין מעות הקדש על הבנין ויש לומר דלענין זה חשוב תלוש ולסוף חברו תלוש אי נמי התם חשוב תלוש טפי כיון דאי לא קדיש עומד לתלישה. וכ"כ התוס' בב"מ (דף פ"ד) ד''ה הקדש אינו מתחלל על הקרקע. א"כ מבואר מדברי התוס' אלו דאפילו בית תליא בפלוגתא אי תלוש ולסוף חברו הוי כתלוש או דהוי כקרקע. (ולא כמ"ש הש"ך דבית לכ"ע הוי כקרקע). ואפשר לומר דהתוס' בשבועות (דף מ"ב) דכתבו דשאל בית ונשרף דפטור הוא למ"ד דתלוש ולסוף חברו הוי כקרקע דכן ס"ל לתוס' לפסק הלכה. אבל למ"ד דתלוש ולסוף חברו הוי כתלוש גם לדיני שומרים ושבועה נחשב כתלוש דחייב בדין שמירה ונשבע ע"ז שבועת התורה

ולכאורה יש לומר דבשומרים ושבועה כ"ע מודה דתלוש ולסוף חברו הוי כקרקע משום דהא דממעטינן קרקע משבועה ושמירה משום דדרשינן כלל ופרט וכלל מכל דבר אבידה על שור וחמור ומכי יתן איש לרעהו כלל כסף או כלים פרט לשמור חזר וכלל אין אתה דן אלא כעין הפרט דבר המטלטל א"כ תלוש ולסוף חברו ג"כ נתמעט מהני קראי דלא הוי כעין הפרט דהני מטלטלין גמורים. מה שא"כ בתלוש וחברו לקרקע דאינו יכול לטלטל אותן כמו הני כסף וכלים

אך זה אינו דא"כ במעילה (דף י"ח) ילפינן אין מעילה במחובר לקרקע משום דגמרינן בגז"ש חטא חטא מתרומה דאינו נוהג כי אם בתלוש ואפ"ה ס"ל לרב דיש מעילה בתלוש ולסוף חברו כמבואר במעילה (דף כ'). אע"ג דלא הוי דומיא דקרא דילפינן חטא חטא מתרומה דלא הוי רק בתלוש לגמרי. וכן בחולין (דף י"ו) בעי רבא תלוש ולסוף חברו לענין שחיטה מהו והאיבעיא הוי אליבא דרבי דאמר השוחט במחובר לקרקע פסול הא עיקר ילפותא לשחיטה שהוא בתלוש מקרא דאברהם ויקח את המאכלת לשחוט: א"כ מאי קמבעי לרבא דהא לאו דומיא דמאכלת הוא דהוי מטלטלין גמור שניקח ביד והוא תלוש לגמרי. ועוד הא בהכשר זרעים אמרינן התם תנאי היא אי תלוש ולסוף חברו הוי כמחובר או כתלוש. וחד תנא ס"ל דתלוש ולסוף חברו הוי כתלוש. אע"ג דעיקר הא דבעינן שאחשיבינהו לצורך תלוש היא משום דכתיב כלי כמ"ש רש"י ותוס' ותלוש ולסוף חברו לקרקע ס"ל דהוי כתלוש אע"ג דלא דמיא לכלי. וע"כ דלא תליא בזה דאמרינן דמיעוטא לא הוי רק לקרקע גמור דילפינן מחטא חטא מתרומה לענין מעילה. וכן גבי שחיטה דילפינן דהוי בתלוש לא אמרינן רק במחובר גמור ולא לתלוש ולסוף חברו. ה"נ בשומרים ושבועה ג"כ יש לומר דלא ממעטינן מכלל ופרט רק קרקע ומחובר גמור ולא לתלוש ולסוף חברו

ולפמ"ש יש לדחות ג"כ הא דכתב הקצוה"ח ראי' מדברי התוס' (דף ס"א) כמ"ש לעיל. דיש לומר דהקשו למ"ד דס"ל דתלוש ולסוף חברו הוי כקרקע אבל למ"ד דתלוש ולסוף חברו הוי כתלוש גם בית הוי כתלוש

אך דברי הש"ך מוכרחים מהא שכתב הרמב"ם (פי"ג מה' מכירה) ובחו"מ (סי' רכ"ז סעי' ל"ג) כשם שאין אונאה לקרקעות כך שכירות קרקע אין לו אונאה. אפילו שכר טרקלין גדול בדינר או רפת קטנה בדינר בכל יום אין להם אונאה כמ"ש הש"ך להוכיח מהא דבית הוי כקרקע. אבל אפשר לומר דהרמב"ם בכל תלוש ולסוף חברו הוי כקרקע לכל דיני תורה כמ"ש המרדכי וסמ"ג. אבל להחולקין דסברי בתלוש ולסוף חברו הוי כתלוש סברי דיש אונאה בשכירות בתים רק בשדה ומערה דהוי קרקע גמור אין להם אונאה. והא דלא הגיה הרמ"א (בסי' רכ"ז סעי' ל"ג) י"ל דסמך על מש"כ (בסי' צ"ה) גם יש לומר דהרמ"א ס"ל כן להלכה ע"כ כתב בפשיטות (בסי' ש"א) דשאל בית ונשרף פטור ועי' בבאה"ג שהעיר בזה ע"ש. גם בחו"מ (סי' קע"ה סעי' נ"ג) גבי מצרנות כתב המחבר ומחובר לקרקע כקרקע ויש בו דין מצרנות וכתב הרמ"א לכן יש דין מצרנות בבתים. ולא הערו בזה דלמ"ד דתלוש ולסוף חברו הוי כתלוש ליכא בזה דין מצרנות

ויש לעיין דביו"ד (סי' ו' סעי' ב') השוחט במחובר לקרקע שחיטתו פסולה ובתלוש ולסוף חברו בדיעבד שחיטתו כשרה. וביו"ד (סי' קמ"ה סעי' ג') המשתחוה לבית בנוי אסרה