ברית יעקב חלק א קצז

השני ללות אעפ"י שידוע בעדים. או שמודה אין השותף משתעבד במאמר שותפו. ואע"ג שבא ההלואה לשותפות כיון דהשתא אין להשותף אצלו כלום אינו חייב לשלם. ומדברי הח"מ וב"ש משמע דבאשה הנושאת בתוך הבית אפי' היכי שכלה המעות הלואה חייבת לשלם מדידה כיון שמעיקרא בא המעות לידה והוא תמוה. דהאשה הנושאת בתוך הבית הכל הוא של בעל ואפילו נהנית ג"כ בהן. דכיון דהכל של בעל דמיא רק לשליח בעלמא ואינו יכול לגבות ממנה כלל מכ"ש משותף דס"ל להפוסקים שאינו יכול לגבות מה שלוה השותף השני לצורך השותפות

ואפשר דהא דס"ל להפוסקים דאין השותף משתעבד במאמר שותפו. היינו דנימא דהוי הדין כמו בשנים שלוו דהוי דין ערבים קבלנים זה לזה להרא"ש בתשו' ולדידן הוי ערבים סתם כמבואר בחו"מ (סי' ע"ז סעי' א'). דהלואה על שותפות דמועל לגבות חצי מכל אחד מיד דהוי כלוה בזה אמרינן אין השותף משתעבד במאמר שותפו. אבל מדין ערב באם אין להשותף שלוה לשלם מחוייב השותף השני שבא המעות השותפות לידם לשלם מדין ערב. גם יש לומר דהאשה הנושאת בתוך הבית עדיפא משותפים משום דאדעתא דשניהם הלוה דידוע שיש להלוה אשה הנושאת בתוך הבית ויבוא מעות שלו לידה ותהנית בזה. או אם האשה לותה ויש לה בעל דיבוא המעות ג"כ לידו חייב מדין ערב. כיון דשניהם נהנין מהמעות ואדעתא דשניהם הלוה כמ"ש הרמ"א בתשו' הביאו הש"ך בחו"מ (סי' ע"ז) טעמא דשניהם שלוו נעשין ערבין זה לזה. ואע"ג דהאשה הנושאת בתוך הבית כל הריוח לבעל והיא לא הוי רק כשליח בעלמא דהדין עם המשלח. מכל מקום כיון דגם לה יש לה ריוח ביתא והנאה מממון. ע"כ מחוייבת לשלם מדין ערב מכתובתה כמו דס"ל להפוסקים דשותפים שלוה אחד לצורך השותפות. מחוייב השותף השני לשלם מביתו כדין שנים שלוו מאחד. ע"כ בכה"ג כ"ע מודי דאע"ג דהבעל לבדו או האשה לוותה כיון דהאשה נושאת בתוך הבית והיא נהנית ממנה דאיכא ריוח ביתא ע"כ הוי על האשה דין ערב או אם האשה לותה ובאו המעות לידו כמ"ש הב"ש. כן נראה ביאור דברי הב"ש והח"מ

ובזה נדחה מש"כ הנתיבות בפשיטות בחו"מ (סי' ע"ז סעי' יו"ד). איש ואשתו שלוו מאחד היא חייבת לשלם החצי מכתובתה היינו דוקא היכי שסמך המלוה בפירוש עלי'. או שחתמה א"ע בשטר דנעשה גם עלי' חיוב. אבל בלא"ה אפי' אשה נושאת ונותנת בתוך הבית כיון שידוע לכל שיש לה בעל וכל מה שנו"נ הכל של הבעל והריוח וההפסד חל על הבעל והיא לית לה משלה כלום הוי כהודיע שהיא שליח והדין עם המשלח עכ"ל. תמוה שלא הזכיר כלל מדברי הח"מ והב"ש שכתבו אפי' הבעל לוה והאשה נושאת ובאו המעות לידה חייבת מדין ערב וכ"ש היכי אם האשה בעצמה לוותה דעלי' ג"כ החיוב לשלם אם אין להבעל לשלם. ואפי' מקודם יכול לתבוע אותה אם היא בעצמה לוותה ולא אמרינן דהוי כשליח בעלמא

ולכאורה יש להביא ראי' לזה מהא דכתב הר"ן בכתובות (דף ק"ו) מי שהלך למד"ה ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר איבד מעותיו שלא אמרתי לך הלוני ואני אפרע אבל הלוה את האשה על מנת שתשלם לו תובעה והיא תובעת לבעל וישלם כו'. אבל הרא"ה כתב דעיקר חיובו של מלוה על הבעל הוא שכך תקנו חכמים שתהא האשה כשליח הבעל ללות עליו כו' היכי דלית לי' להבעל היא חייבת שאף היא נשתעבדה לו עכ"ל. וכ"כ באע"ז (סי' ע' סעי' ח') הלך בעלה ולותה חייב בעל לשלם מיהו המלוה תובע לאשה והיא תובעת לבעל כו' והרמ"א כתב שם דאם אין לבעלה לשלם או מת צריכה היא לשלם ע"ש. א"כ מוכח מזה דליכא למימר דהאשה הוי רק כשליח בעלמא דהדין עם המשלח. דא"כ כ"ש בכה"ג דלוותה לצורך מזונותי' דחיובא דידה על הבעל רמיא. אמאי צריכה האשה לשלם אף יכול לתובעה מקודם ואי לית להבעל צריכה היא לשלם וע"כ כיון שבא המעות לידה גם היא נכנסת בשעבוד אע"ג דהאשה הוי רק כשליח בעלה ללות עליו. מ"מ נכנסת בשעבוד כדין ערב כמ"ש הרא''ה. והר"ן שם לא נחלק עליו. אלא אף כשיש לו לבעל אין לנו שיהא עיקר שעבודו של מלוה על הבעל אלא על האשה הוא והיא תובעה לבעל. א"כ מוכח מזה דלא אמרינן דאשה שלקחה ההלואה הוי רק החיוב על הבעל והיא הוי כשליח בעלמא. ויש לדחוק דשאני היכי שהלך בעלה למד"ה והיא לוותה הוי כמפרש המלוה דסומך עלי' ג"כ שתשלם היא

אמנם המעיין בתשו' מהרי"ו דברי הב"ש אינן מוכרחים דזה לשון של מהרי"ו (בסי' למ"ד) והנה מ' חנה לא כפרה בזה רק השיבה דטעות הי' בידי. וא"כ כשאמרה אני רוצה לפרוע לך ועל דיבורה והמנותא קסמכא מ' רחל חייבת מ' חנה לפרוע רי"ג זהובים שהיא מודה בה מדין ערב כיון דסמכא אדיבורה ושתקה ולא תבעה מאביה נעשה ערב ועובדא כי האי איתא במרדכי שכ' מהר"ם על ההוא עובדא שהמלצר הי' חייב ליתומים כ"א לטרא וביקש המלצר מן הקהל שיהיו ערבים לפרוע כו'. כיון שעל ידם פטרום לא גרע מערב בשעת מתן מעות. ה"נ בעובדא דידן על יד מ' חנה ועל המנותא קסמכא מ' רחל ולא תבעה מאביה. ואע"ג דאמרינן שלהי בתרא דערב שלא במתן מעות לא משתעבד הני מילי ערב דעלמא שאין בידו הממון שנתערב עבורו. אבל האי איתתא כיון שבידה הי' הממון והיא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית. ומ' חנה כיון דלא השיבה ע"ז מודה היא שהיא היתה עיקר הבית ונותנת בתוך הבית וכיון שהמעות בידה לא גרע מערב ומהאי טעמא שהממון הי' תחת ידה והיתה נושאת ונותנת בתוך הבית מפקינן מינה ויהבינן לב"ח אפי' למאן דסבר דלא מפקינן מן האשה הני מילי ממון שהלוה לבעלה ולא בא הממון לידה אבל היכי דבא הממון לידה כעין עובדא דידן כל אפי שוין דמפקינן מינה ויהבינן לבע"ח עכ"ל. א"כ מיירי התם משום שעירבה האשה בפירוש. אלא דהי' לאחר מתן מעות דקיי"ל דבעי קנין ע"ז כתב מהרי"ו כיון דבא המעות לידה מהני ערבות אפי' לאחר מתן מעות. וכ"כ הרמ"א בחו"מ (סי' קכ"ט סעי' ג') בשם מהרי"ו. ועי' שם בש"ך (ס"ק יו"ד). אך כתב שם מוהרי"ו כעין זה כתב הראב"ן במרדכי פרק החובל ובהג"א ובהגמי"י (פ"ב מה' חובל ומזיק) נשים בזמה"ז כיון שנושאות ונותנות בתוך הבית בממון בעליהן חייבין לשלם דשלוחו דבעלים נינהו ומשום תקנת השוק שישאו ויתנו עמהם. הכי נמי מהאי טעמא מוציאין מן האשה דאל"כ נעלת דלת בפני לוין דבחיי בעלה כיון שהיא נושאת ונותנת בהממון תחזיק בכל הממון והאיך יצא נקי וכ"כ הח"מ (שם ס"ק ד') בשמו. משמע דהיא מחוייבת ג"כ לשלם מכתובתה דמפקינן מינה ויהבינן לבע"ח. ומדברי הש"ך בחו"מ (סי' צ"ו סעי' ו' ס"ק ט') משמע דמסיק כמ"ש המוהרש"ל היכי דאשה נושאת בתוך הבית דבעלה חייב לשלם משום תקנת השוק דלא מסתבר כלל שהיא תקח מאחרים והבעל ידע מזה ויאכלו ביחד הממון ולא ישלמו כלום ע"כ מחוייב הבעל נשלם אבל שיוכל לגבות מאשה עצמה אם לית להבעל או דמת לא משמע כן מדבריו ע"ש. א"כ הוי רק מטעם תקנות השוק ס"ל למוהרי"ז דיכולין לגבות מהאשה ולא מטעם ערבות

שוב מצאתי בס' בית מאיר כתב להשיג על הב"ש בזה. דבמהרי"ו מיירי בעובדא דידי' שעירבה האשה שבקשה שלא יתבע את בעלה ויבטח עלי' שתשלם לו. ע"ז כתב אע"ג דלאחר מתן מעות מ"מ נעשה ערב כיון שיש בידה הממון שלה. ותמה דמפני שהבעל לוה ומסר לה המעות למסחר בה בשליחותו תעשה ערב בעדו בלי שום קבלות ערבות. וגם תמה על גוף הדמיון של מוהרי"ו כמו משום תקנת השוק הבעל מחוייב לשלם כמו כן האשה חייבת לשלם מפני תקנות השוק. דאינו דומה דשם שייך לומר מכח תקנות השוק מסתמא הוי האשה הנושאת ונותנת כשליח בעלה והוי הבעל עיקר המלוה וצריך לשלם אבל מהיכי תיתי משום זה לומר במה שלוה הוא תהי' היא הערב. וגם כתב ג"כ להעיר מחו"מ (סי' ע"ז) וכתב לענ"ד האשה הנושאת ונותנת שלוחה. לעסק מ"מ להרוויח לבעל שפיר יש לומר דיש לדמות לשותף ומסיק הכל בצ"ע ע"ש. ועי' בתשו' שבות יעקב (ח"א בחו"מ סי' קנ"ה) ע"ש

וראיתי להב"מ שם שכתב בהא דכתב הרמ"א שם ואין בזה בין מלוה בשטר ובין מלוה ע"פ הידועה דאם מלוה על פה ידועה כי אם ע"פ הודאת האשה. משמע במהרי"ו (סי' למ"ד) דנמי חשוב ידוע וחייבת לשלם מכתובתה או מנדוניתא לפי ערך במטלטלין והוא מלתא דמסתברא דאדם