ברית יעקב חלק א קפג

אפשר לומר בזה פלגינן דבורו. דלא זנתה עמו אלא עם איש אחר. ועל האיש אחר לא הי' קינוי וסתירה. א"כ מעוף הפורס אינו נאמן ושותה. ומפרש הנודע ביהודא דהרשב"א לקולא השיב דאי לא הוי פלגינן דבורו ונאמן על עצמו מתוך שנאמן עליה א"כ לא הוי שותה. ומה שנעשה רשע לא אכפת לן בזה שהרי אפי' פסולי עדות נאמנין בה רק פסולי עדות מחמת עבירה חיישינן למשקר והכא מחמת זה נעשה רשע משום דמאמינים לו עליה ועל עצמו. א"כ לא היתה שותה שהרי נטמאת מאותו האיש שהי' קנוי וסתירה עמו. אבל אי אמרינן פלגינן דבורו א"כ אינו מעיד על עצמו רק שזינתה עם אחר והרי לא הי' קינוי וסתירה עם אחר ואין עד אחד נאמן עלי' הרי היא שותה ומותרת לבעלה. ותמהו בזה כמו שתמה מעכ"ת מיבמות (דף כ"ה) הא דאמר רבי יהודא הרגתיו לא תנשא ולא פלגינן דבורו. הא לעדות אשה כל הקרובים כשרים רק רשע דאורייתא פסול. והכא כיון דלא פלגינן דבורו ומהימן לעשות עצמו רשע. א"כ לא חיישינן למשקר ומהני בעדות אשה א"כ אמאי לא תנשא. והשיב הנו"ב לחלק דוקא ברובע ונרבע בנואף ונואפת. דאי אפשר לרובע בלי נרבע ולא נואף בלא נואפת. ע"כ אמרינן מתוך שנאמן על חברו נאמן גם על עצמו או על אשתו. אבל בהרגתיו דאפשר לנהרג בלי הורג שנפל מן הגג או שנפל עליו קורה וכדומה. וגם מה ענין לאשה אם מת או נהרג. לא שייך בזה לומר מתוך שנאמן לומר שנהרג פלוני דמאי נאמנות איכא על הנהרג דנימא מתוך שנאמן על האשה שנהרג בעלה נאמן על עצמו שהוא הרגו. דמאי ענין לאשה אם נהרג בעלה או מת על מטתו. וכיון שאינו נאמן על עצמו אין אנו מאמינים לו כמאמרו שאמר הרגתיו. וכיון שלא פלגינן דבורו לרבי יהודא לא העיד כלל שנהרג לכך סובר רבי יהודא הרגתיו לא תנשא ע"ש

אך אכתי תמוה מהא דיבמות דא"כ מאי קאמר התם אמר לך רב יוסף אנא דאמרי אפילו לרבנן ושאני עדות אשה דאקילו בה רבנן. הא לפמ"ש הנו"ב בתשו' (סי' ע"ג) דרב יוסף ס"ל אין אדם משים עצמו רשע רק דסבר מתוך שנאמן על חברו נאמן על עצמו ולא פלגינן דבורו. והתורה אמרה אל תשת רשע עד הוא פסול. א"כ מה בכך דשאני עדות אשה דאקילו בה רבנן ורשע כשר לעדות. כיון דרב יוסף ס"ל דלא פלגינן דיבורו ואין אדם משים עצמו רשע. והכא בהרגתיו כמ"ש הנו"ב לא שייך לומר מתוך שנאמן לומר שנהרג פלוני נאמן לומר שהוא הורגו. דכיון דאין אדם משים עצמו רשע אין אנו מאמינין לו כלל שהרגו. ולא פלגינן דיבורו א"כ אינו נאמן שנהרג פלוני: ועוד קשה לי מאי פריך ביבמות על רב יוסף מהרגתיו לא ישא את אשתו הא לאחר תנשא. הא רשע הוא דפסול לעדות דגזלן דבר תורה פסול לעדות אשה. דלמא ס"ל לרב יוסף דלא פלגינן דיבורו בפלוני רבעני לרצוני משום דא"א לרובע בלי נרבע דודאי יש נרבע לכך מתוך שנאמן ע"ז נאמן לומר שהוא עצמו נרבע. אלא דהוא רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד. אבל בהרגתיו שאפשר לנהרג בלי הורג ואינו קשורים המעשים ביחד ע"כ לא אמרינן בזה מתוך שנאמן ע"ז שנהרג פלוני נאמן שהוא הרגו והוי רשע דפסול לעדות אלא פלגינן דיבורו כמו לרבא. כיון דגם רב יוסף ס"ל דאין אדם משים עצמו רשע

ועוד קשה לי על גוף הפירוש של הנודע ביהודא בתשו' הרשב"א (סי' תקנ"ב). דהא הרשב"א בתשו' (סי' אלף רל"ז) כתב ובהרגתיו ג"כ אפי' אמר בהדיא הרגתיו לרצוני פלגינן דבורו ואמרינן לא לרצונו אלא לאונסו או בשוגג והוא לרבא דס"ל פלגינן דבורו. (והרשב"א לא ס"ל כמ"ש התוס' דפלגינן משמעות היוצא מכלל דבריו דאמרינן שנהרג פלוני אבל איש אחר הרגו או שמעצמו נהרג שנפל מן הגג וכדומה). א"כ לרב יוסף דלא ס"ל פלגינן דבורו בפלוני רבעני לרצוני וכן לרבי יהודא דלא ס"ל פלגינן דבורו לא אמרינן דנרבע לאונסו ולא לרצונו ואמרינן כיון דמאמינין לו שנרבע מאמינין לו שהי' לרצונו. וא"כ רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. וגם בהרגתיו אמרינן לרב יוסף ולרבי יהודא דלא פלגינן דבורו ומהימן לומר שהיה לרצונו שהרג פלוני. כמו דמאמינין לו שהרגו באונס או שוגג להתיר לאשתו ולהוריד יורשיו בנכסיו מהימנינן ג"כ שהי' לרצונו. א"כ להרשב"א לא שייך כלל מה שכתב הנו"ב לחלק. ואכתי קשי' אמאי ס"ל לרבי יהודא הרגתיו לא תנשא כיון שלעדות אשה כל הפסולים כשר רק רשע דאורייתא פסול משום דחיישינן למשקר והכא כיון דלא פלגינן דבורו מאמינין לו. ולפמ"ש לעיל דאע"ג דאמרינן דאדם משים עצמו רשע מכל מקום לא מאמינין לו לכולי מלתא כדי שיועיל עדותו דא"כ הוי בגדר עדות ורשע פסול לעדות רק דאמרינן דאדם משים עצמו רשע שיכול לפסול עצמו לעדות כמו הודאת בעל דין בממון א"ש הסוגיא דיבמות

והנה בהאי ענינא דאין אדם משים עצמו רשע ראיתי בנימוקי יוסף בב"ב (דף קכ"ז) בהא דאמר רבי יהודא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר רבי יהודא נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה. ואם תאמר היאך נאמן לשום עצמו רשע שנשא גרושה או חלוצה. (והקושיא הוא לדידן דקיי"ל כרבי יהודא וס"ל דאין אדם משים עצמו רשע. דלרבי יהודא ס"ל ביבמות (דף כ"ה) בהרגתיו דלא תנשא ס"ל דאדם משים עצמו רשע). יש לומר כגון שאמר שוגג הייתי ובאומר על בנו שהוא ממזר (דאמרינן בקידושין (דף ע"ח) דהוא נאמן) אין אשתו נאסרת שיפסלו הבנים שיהיו אח"כ משום בני זונה דאמר שוגגת היתה ואינו נאסרת באשת ישראל. ואפילו אמר שהיא מזידה אינו נאמן עליה להפסידה כתובתה ולא על הבנים שילדה אח"כ לפוסלה לכהונה עכ"ל ודבריו תמוהים לי דמשמע דקשי' להנימוקי יוסף מהא דאומר בני זה ממזר היינו שאומר על אחד מבניו שאינו בנו. או שאומר על בנו הקטן שזהו בכור. א"כ בניו הראשונים ממזרים א"כ משוי נפשי' רשיעא שבא על אשתו שזינתה דאסורה עליו משום סוטה ודאית. וע"ז כתב לתרץ דאמר שוגגת היתה ואינה נאסרת באשת ישראל. א"כ לפ"ז תקשי בכהן שאומר על בנו שהוא ממזר ואינו בנו או הקטן הוא בכור דאשת כהן נאסרת אפי' בשוגג ואונס. לא יהי' מהימן לומר זה בני ממזר משום דמשוי נפשי' רשיעא. (וכה"ג הקשו בתוס' סנהדרין (דף ט') ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע). ואי דנימא דמיירי שהי' שוגג דמתחילה לא ידע שזינתה ועתה ידע שזינתה או שאומר דלא ידע הדין שאסורה עליו ואומר מותר שוגג הוא. א"כ גם באשת ישראל הי' יכול הנימוקי יוסף לומר כן. ומאי בעי אתויי לומר שאשתו שוגגת היא ואינו נאסרת באשת ישראל. [וקשה לפמ"ש הנ"י דיכול לומר שוגג הייתי בענין דא"א משים עצמו רשע. אמאי ביו"ד (סי' קע"ז סעי' י"ב) המקבל מעות לחצי דיוח וטוען שמלוה בריבית הוא אינו נאמן משום דא"א משים עצמו רשע. וכן בחו"מ (סי' מ"ו סעי' כ"ה) שכתב הרמ"א בשם תשו' הרמב"ן שאין הדיינים נאמנין לומר שלא היו ביחד ועשו שלא כדין. דכיון דעולה הוא לא משוי נפשי' רשיעא. אמאי אינו יכולין לומר שהיינו שוגגין וטעו בדין. ודוקא היכי שידוע הדבר בעדים שעבר עבירה אינו יכול לומר שוגג הייתי להכשיר עצמו כמ"ש הרשב"א הביאו הרמ"א בחו"מ (סי' ל"ד סעי' ו'). וכן יכול לומר שלא ידעתי שזה איסור דבית וצ"ע] (ואולי הא דכתב הנ"י ובאומר על בנו שהוא ממזר כו' הוא מלתא באפי נפשי' ולא קאי אדלעיל ודינא אתי לאשמעינן)

וגם תמוה לי מה דכתב הנימוקי יוסף דאין אשתו נאסרת לפסול הבנים שיהיו אח"כ משום בני זונה. דאומר שוגגת היתה ואפילו אמר שהיא מזידה אינו נאמן על הבנים שילדה אח"כ לפוסלם מכהונה. דהא לא הוי חלל רק מאיסורי כהונה וכיון דמיירי באשת ישראל אפילו זנתה במזיד הבנים כשרים אפי' לכהונה. רק רבינו חננאל בתוס' יבמות (דף מ"ט) ד"ה סוטה נמי דהא תפסי קידושין ס"ל אע"ג דלא הוי ממזר מדאורייתא מ"מ הוי ממזר מדרבנן מידי דהוי אשה שהלך בעלה למד"ה ואמרו לה מת בעלך ונשאת ואח"כ בא בעלה דהולד ממזר ותצא מזה ומזה. ואנן לא קיי"ל כרבינו חננאל כמ"ש התוס' ודחי דלא דמי להא דאשה שהלך למד"ה. וכן קיי"ל באע"ז (סי' ד' סעי' ט"ז). אבל דנימא דיהי' הולד מאשה שזינתה שבא עלי' בעלה פסול לכהונה לבד לא שמענו וצ"ע. ולענ"ד לא קשה כלל בזה דמהימן לומר בן גרושה ובן חלוצה ובני זה ממזר. מהא דאין אדם משים עצמו רשע. דשאני הכא דהאמינה תורה דילפינן מקרא דיכיר ומשנואה בנשואיה כדאיתא