ברית יעקב חלק א קפב

הוא ובכלל כי הא לא סמכינן למימר בה פלגינן דיבורו לאכשורי סהדותא למקטלי' והוא הדין והוא הטעם ברבעתי את פלוני עכ"ל וכעין זה כתבו התוס' בכתובות (דף י"ט) ד"ה א"א משים עצמו רשע. דהכא לא פלגינן דיבורו דאין לנו לומר מעצמנו דאנוסים היו מחמת נפשות דאונס נפשות לא שכיחי. אבל התם שכיח שבא על אשת איש אחר כמו על אשתו או שרבעו אדם אחר וכן בהרגתיו ביבמות (דף כ"ה) יכול להיות דאדם אחר הרגו]. וא"כ זהו שייך באומר רבעתי את פלוני לרצוני לא פלגינן דיבורו כ"כ לתלות במידי דלא שכיחי. אבל באומר רבעתי את פלוני לאונסי. שפיר יש לומר לאוקמי כה"ג בהתקשה לאשתו והדביקוהו עלי'. א"כ, קמה ראית הרשב"א על מכונה הא דלא נקט רבעתי את פלוני לאונסי נאמן וברבעתי את פלוני לרצוני אינו נאמן גם לרב יוסף וע"כ ברבעתי את פלוני לא הוי חולק רבא לומר דפלגינן דיבורי'

גם מה שתמה הנודע ביהודא על הרשב"א בתשו' בראי' שניה הא דנקט רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להורגה. ולא נקט רבא באומר באתי על אשת פלוני. דשגג הרשב"א שגגה גדולה דנעלם ממנו סוף דברי הגמרא במקומו. דפריך מאי קמ"ל דפלגינן דיבורו היינו הך מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אצל אשתו לא אמרינן קמ"ל. וא"כ עיקר הרבותא בזה דאדם קרוב אצל אשתו. והיאך ינקוט אני באתי על אשת פלוני דזהו פשיטא דאדם קרוב אצל עצמו ומנין נדע דאדם קרוב אצל אשתו. ותמהני על מאור עינים הרשב"א ז"ל דנהירין לי' שבילי דתלמודא איך לא הרגיש בזה עכ"ל

נפלאתי מאוד על הנודע ביהודא בזה אשר חשב כן על מאור עינינו הרשב"א ז"ל. וזה לשונו של הרשב"א בתשו' (סי' אלף רל"ז). ואני אומר דודאי באומר אשת פלוני זינתה עמי. הוא ואחר מצטרפין להורגה ומטעם שאמרתי דתופסין מאי דקאמר זנחה. ואין מקבלין מה דמסיק דבריו עמי. אבל באומר אני באתי על אשת פלוני מיד נתבטלה עדותו לגמרי משום דאי אפשר לומר בזה אלא לרצונו ולא לאונסו לפי שאין קישוי אלא מדעת ואם שכב מדעת הי' כו'. והוא הדין והוא הטעם ברבעתי את פלוני. והיינו דנקט להו בפלוני רבעני לרצוני ופלוני בא על אשתי. ולא נקט ברבעתי ובאתי עכ"ל. ולענ"ד ביאור דברי הרשב"א דקשי' לי' רק על הדין הראשון דקאמר רב יוסף ורבא בפלוני רבעני לרצוני. אמאי לא נקטו ברבעתי את פלוני לרצוני. או למנקט בבאתי על אשת פלוני דכה"ג ג"כ שייך למנקט פלוגתא דרב יוסף ברבעתי את פלוני לאונסי נאמן כמ"ש לעיל. לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. ורבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. או דינקוט בבאתי על אשת פלוני ג"כ לרב יוסף דמחלק בין לאונסי ובין לרצוני. ולרבא אין אדם משים עצמו רשע פלגינן דיבורו וזה עדיפא להרשב"א מרבעתי את פלוני. דאם ינקוט באתי על אשת פלוני. הוי דומיא דאידך מימרא דרבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו ולא להורגה. ה"נ במימרא הראשונה הוי למימר באתי על אשת פלוני. דאדם קרוב אצל עצמו וא"א משים עצמו רשע. וע"כ תפס הרשב"א בלשונו מעיקרא והיינו דנקט פלוני רבעני לרצוני ופלוני בא על אשתי. ולא נקט ברבעתי ובאתי וקאי על מימרא הראשונה דיהי' כאידך בבא דפלוני בא על אשתי. כן נראה לי ביאור דברי הרשב"א ולא כמו שהבין בתשו' נודע ביהודא

עוד תמה הנודע ביהודא על הרשב"א שכתב וההיא דלדידי אוזיף בריבתא בסנהדרין (דף כ"ה) ושבקו מאי דקאמר לדידי אוזיף בריבתא עדות גמור אעפ"י שלא פירש למי. דהוא תמוה אם לא פירש למי. מה זה עדות לפסול בר בניתס על ידו. שמא לגוי הלוה שאינו נפסל. וע"כ אין הכוונה שאנו מחלקין דבריו. אלא הכוונה שאנו מחלקין היוצא מכוונת דבריו ומאמינים מה שמעיד על אחרים ואין מאמינים ע"ע עכ"ל. לענ"ד נראה דסברת הרשב"א הוא כך כיון דבאו לפסול לבר בניתוס לעדות שעבר עבירה ואמר חד קמי דידי אוזיף בריבתא וחד אמר לדידי אוזיף בריבתא. אע"ג דמסלקינן מאי דאמר לדידי מ"מ אמר שעשה איסור דעבר עבירה. ע"כ דלא הלוה לעכו"ם

ובזה נדחה נמי מה שתמה בתשו' נודע ביהודא על הרשב"א ז"ל בהא דפלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להורגה דאדם קרוב אצל אשתו ופלגינן דבורו. ואם מסלקינן מדבריו כמ"ש הרשב"א מה שאמר על אשתי נשאר בעדותו רק פלוני בא בטלה עדותו, ואפי' אמר פלוני זנה ולא פירש עם מי איך הורגין ע"ז דלמא עם חייבי לאוין או חייבי כריתות ע"ש. ולפמ"ש א"ש כיון דבאו להורגו ע"כ מיירי באתרו ביה והתיר עצמו למיתה א"כ ע"כ דלא בא על חייבי לאוין או חייבי כריתות. וא"כ עולה תשו' הרשב"א כהוגן לענ"ד

שוב מצאתי בתשו' נודע ביהודא תנינא (סי' ע"ז) שהשיבו בזה חכמי בראד להגאון נודע ביהודא על הא שתמה על הרשב"א דהביא ראי' דלא פלגינן דיבורו באני זניתי עם אשתך מהא דלא נקט רבא רבעתי דמוכרח הגמרא למנקט פלוני רבעני משום דעת רב יוסף דמחלק בין לרצוני ובין לאונסי וברבעתי את פלוני אי אפשר להמצא לאונסו דאין קישוי אלא מדעת כמ"ש הרשב"א. דאכתי משכחת לאונסו כמ"ש הרשב"א בהתקשה לאשתו והדביקוהו עליה א"כ גם ברבעתי משכחת לאונסו כמ"ש לעיל. והשיב להם הנודע ביהודא דביאור דבריו כך הוא. דבזה דאמר רב יוסף פלוני רבעני לאונסי דהוא ואחר מצטרפין להורגו הוא מלתא דפשיטא וליכא רבותא כלל דנאמן ועיקר רבותא דרב יוסף דאמר לרצוני רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד לאפוקי מדרבא דאמר פלגינן דיבורו. ואי הי' נקט רבעתי את פלוני לא שייך בזה פלגינן דיבורו שהרי אין קישוי אלא מדעת ולמימר דלא פלגינן דיבורו דהי' לאונסו היינו בהתקשה לאשתו והדביקוהו עלי'. זה אינו חידוש דגם רבא מודה בזה ובגמרא נקט מלתא דפליג רב יוסף על רבא. לכך לא נקט רבעתי כיון שאין קישוי אלא מדעת אין כאן מקום למפלג דיבורו כי אם במלתא דלא שכיח כמ"ש הרשב"א עכ"ל

ואני תמה עליו דעושה מערכה מכח הדרוש. דזה גופא ראית הרשב"א ז"ל באני באתי על אשת פלוני או רבעתי את פלוני ליכא צד למפלג דיבורו משום דאי מסלקינן דיבורו דבאתי או רבעתי לא נשאר עדות כלל דלומר דפלגינן דיבורו שלא הי' לרצונו אלא לאונסו ליכא למימר דהא אין קישוי אלא מדעת. ולומר דהי' לאונסו היינו דהתקשה לאשתו והדביקוהו עלי' דכיון דדבר רחוק הוא ולא שכיחא לא אמרינן פלגינן דיבורו. וע"ז מביא הרשב"א ראי' דאי לא תימא הכי אלא גם באני זניתי עם אשתך או רבעתי את פלוני ג"כ אמרינן פלגינן דיבורו. וע"כ דפלגינן המשמעות היוצא מכלל דבריו כמ"ש התוס' והרמב"ם בפי' המשניות לנדרים (דף צ"א) היינו דאמרינן דפלוני רבע איש אחר. א"כ גם ברבעתי את פלוני יש לומר פלגינן דיבורו דפלוני נרבע אבל הוא לא רבעו ולא משגיחינן בזה אם נסלק דיבורו מה שאומר רבעתי או באתי על אשת פלוני דלא נשאר עדות כלל דא"כ אמאי לא אמר רב יוסף ורבא ברבעתי את פלוני דרב יוסף ס"ל דלא פלגינן דיבורו לחלק משמעות דבורו לומר דפלוני נרבע והוא לא רבעו. א"כ רשע הוא ואין מצטרפין להורגו. ורבא ס"ל דפלגינן דיבורו באומר רבעתי את פלוני לרצוני ומהימנינן לי' לגבי הנרבע ואמרינן איש אחר רבעו. וכיון דלא אמר רב יוסף ורבא ברבעתי את פלוני או בבאתי על אשת פלוני ע"כ דכה"ג דהוי, חד דיבורא לא אמרינן בשום צד דפלגינן דיבורו כיון דמסלקין דיבורו שאמר רבעתי או באתי לא נשאר עדות כלל ונתבטל עדותו. דליכא לחלק בזה דלא הי' לרצונו אלא לאונסו דאין קישוי אלא מדעת. ואם הי' אונס ע"י עכו"ם דאמרו התקשה ואי לא קטלינא לך אכתי רשע דהוי להרג ולא יעבור ואם התקשה לאשתו והדביקו עלי' כיון דלא שכיחא לא אמרינן בזה פלגינן דיבורו

עוד ראיתי בתשו' נודע ביהודא תנינא (שם) שהשיבו צ"כ חכמי בראד עליו מה שמפרש תשו' הרשב"א (סי' תקנ"ב) שהשיב להשואל בענין סוטה שאם שמעו מעוף הפורח לא הי' שותה אם הודה החשוד אם לא נאמינוהו משום דאין אדם משים עצמו רשע או אם נאמן דפלגינן דבורו. והשיב הרשב"א ז"ל דמסתברא דפלגינן דבורו ואין אנו דנין כאלו הוא עצמו בא עליה אלא כאלו העיד שזנתה. ותמה בזה החכ"צ (בתשו' סי' ק"נ) דמניין להרשב"א זה. דהא בעינן שנשמע אפי' מעוף הפורח שנטמאה מאיש זה דהי' ע"ז קנוי וסתירה. וא"כ היאך