ברית יעקב חלק א קפ

היכי שהודה קודם שבאו העדים לא אמרינן מודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור. כיון דבעינן ב"ד מומחין אין הודאתו של ב"ד של עכשיו כלום. ומסיק בשם הב"ח דלא כייפינן להאדון למכתב גט שחרור דלמא הוי כמודה לפני ב"ד כהראב"ד דהוי מודה בקנס פטור ע"ש. ולכאורה בלא"ה לא הוי מודה בקנס כלל דהא פטר עצמו מכלום דקיי"ל כרב המנונא ורב אשי וכמבואר בטור תו"מ (סי' שמ"ח). אך לפמ"ש הנימוקי יוסף בפ' מרובה בשם הראב"ד דבזמה"ז אם הודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אפי' בדברים שפטר עצמו מכלום משום כשם שאין דנין בזמה"ז דיני קנסות כך אין מקבלין עדות והוי כמו שאין שם עדות. א"כ א"ש. ועי' בט"ז חו"מ (סי' א') שתי' ג"כ קושייתו בזה. אבל אינו מוכרח לתי' זה דאפשר לומר על קושית הט"ז דהראב"ד שהובא ברא"ש ספ"ק דב"ק מיירי בהני קנסות דלא הוי פוטר עצמו מכלום גם פלגא נזקא לא הוי להראב"ד פוטר עצמו מכלום כמ"ש וא"ש: סימן פד תשובה לרב גדול אחד

הנה מש"כ מעכ"ת להעיר על דברת הגאון תשו' נודע ביהודא קמא (חלק אע"ז סי' ע"ב). על תשו' הרשב"א שכתב לחלק באומר אשתך זנתה עמי פלגינן דיבורו דאין אדם משים עצמו רשע. אבל אם אומר אני זניתי עם אשתך לא פלגינן דיבורו. דאם תסלק דיבורו דאני זניתי אין להנשאר בעדותו טעם. ואי דנימא דפלגינן דבורו שלא הי' לרצונו אלא לאונסו הא אין קושי אלא מדעת. ואי דאנוס הי' דאמרו לו אי לא קטילנא לך אפילו כה"ג משים עצמו רשע. דדינו יהרג ואל יעבור א"כ רשע הוא עי"ש. והביאו הסמ"ע להלכה בחו"מ (סי' ל"ד ס"ק ס"ד). דהרא"ש בתשו' הובא באע"ז (סי' י"ז סעי' ו') אנוסים שעברו דתן מחמת אונס כשרים לעדות אע"ג דחייב למסור נפשו שיהרג ולא יעבור לא מקרי רשע וכשר לעדות א"כ ה"ה באומר אני זניתי עם אשתך אמרינן דהי' לאונסו דאמרו קטלינא לך ולא לרצונו. דכה"ג לא רשע מקרי. שוב הביא הנודע ביהודא מהרב הגאון מקושטוטינא שהקשה על תשו' הרא"ש. מהא דכתובות (דף י"ט) עדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו דסבר רבי מאיר דאינן נאמנין לפוסלו. מאי טעמא אמר רב חסדא קסבר רבי מאיר וכו' חתומו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר. א"כ מבואר אע"ג דאנוס הוא אפ"ה כיון שדינו שיהרג ואל יעבור פסול לעדות ודחק ליישב זה עי"ש. ותמה מעכ"ת דבאמת דכה"ג דהוי אנוס אע"ג שדינו ליהרג ולא יעבור אינו פסול לעדות מחמת זה כמ"ש הרא"ש. מכל מקום הוא עצמו אינו נאמן לומר כך שהי' אנוס ועבר על מצות קידוש השם שהי' מחוייב להרג ולא יעבור דכה"ג משוי נפשי' רשיעא. אע"ג שאינו פסול לעדות מחמת זה עכ"ד. יפה כיון מעכ"ת בזה. ואשתמיט להנו"ב דברי הרשב"א בחידושיו בכתובות (שם). שכתב גם רב חסדא ס"ל דרבי מאיר סבר דאין לך עומד בפני פיקוח נפש רק שלשה דברים ע"ז וג"ע וש"ד מכל מקום מדת חסידות הוי דלקטלי' ולא יחתמו שקר א"כ אי לא עביד הכי משוי נפשי' רשיעא. וקסבר רבי מאיר אפילו כה"ג אין אדם משים עצמו רשע שאינו חסיד עי"ש. שוב ראיתי כי בקצוה"ח (סי' ל"ד) הרגיש בכל זה. והשיג על התומים והנודע ביהודא. שנראה מדבריהם דהיכי דלא מפסלי לעדות בזה לא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע. אלא אפילו היכי דלא פסלי לעדות רק כיון דעשו שלא כהוגן וכדין. אין אדם משים עצמו רשע לומר דעשה שלא כהלכה. וכמו עדים שאמרו אמנה הי' דברינו אין נאמנין משים דעולה הוא אע"ג דלא מצינו דמפסלי לעדות מזה שחתמו על אמנה. וע"כ אע"ג דלא מפסלי לעדות כיון דהוי שלא כהוגן אין אדם משים עצמו רשע

אמנם אח"כ חזר הקצוה"ח מזה בספרו שב שמעתתא (שמעתא זיין פרק ה'). דמוכת מיבמות (דף כ"ה) דהיכי דלא מפסל לעדות משוי עצמו רשע. דתנן הרגתיו לא ישא אשתו הוא ניהו דלא ישא הא לאחר תנשא. והאמר רב יוסף פלוני רבעני לאונסי. הוא ואחר מצטרפין להורגו. לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת כו' רשע להיות עד חמס. וכ"ת שאני עדות אשה דאקילו בה רבנן. והאמר רב מנשה גזלן דבר תורה פסול לעדות אשה. משמע דאלו גזלן דבר תורה כשר לעדות אשה מהימן לומר הרגתיו. ואע"ג דמשים עצמו רשע. וכן משמע בהא דאמר רב יוסף לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע. ומבואר דוקא היכי דפסול לעדות הוא דאין אדם משים עצמו רשע. ודבריו תמוהים לי. דאע"ג דנימא דגזלן דבר תורה כשר לעדות אשה אכתי אמאי מהימן לומר הרגתיו. דמשוי נפשיה רשיעא. דפוסל א"ע לעדות דעלמא. ומה יועיל בזה דהשתא לעדות אשה דבא להעיד כשר מ"מ כיון דמשוי נפשי' רשיעא ופוסל עצמו לכל עדות א"כ אי אמרינן אין אדם משים עצמו רשע אינו נאמן בזה. היכי שרינן בהרגתיו דתנשא לאחרים דלא מהמנינן לי'. וע"כ משום דרב יוסף דאמר לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ס"ל דאדם משים עצמו רשע. כמו דאמרינן בממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ה"נ יכול אדם לפסול עצמו לעשות רשע דפסול לעדות ושבועה. אלא כיון דרשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ע"כ לא מהני בפלוני רבעני לרצוני. אבל בעדות אשה דרשע כשר לעדות הי' מועיל עדותו באומר הרגתיו א"כ א"ש הא דיבמות

גם לפמ"ש בתשו' נודע ביהודא שם לפרש טעמא דרב יוסף דס"ל ג"כ אין אדם משים עצמו רשע רק ס"ל לרב יוסף דלא פלגינן דיבורי'. דמתוך שנאמן על חברו נאמן על עצמו. וא"כ ה"נ אי רשע כשר לעדות אשה מהימן לומר הרגתיו. מגו דמהימן לומר מת פלוני מהימן לומר הרגתיו. אבל אי גזלן דבר תורה פסול לעדות אשה א"כ לא מהני כמו בפלוני רבעני לרצוני. דאמרינן כיון דמהימן על חברו נאמן על עצמו אלא שהתורה פסלו דרשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד. וא"כ יש לומר גם לרב יוסף היכי דמעיד על עצמו לחודי שפיר אין אדם משים עצמו רשע אפי' היכי דלא נפסל לעדות בזה. דאינו יכול להוציא עצמו מחזקת כשרות דידיה לומר שלא עשה כתורה

עוד כתב הקצוה"ח לפרש דברי הרשב"א בהא דאמר רב חסדא קסבר רבי מאיר אפילו בכה"ג אין אדם משים עצמו רשע שאינו חסיד. הוא דוקא היכי בתורת עדות אנוסים היינו מחמת נפשות דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא כיון דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר יש להם מגו דאי בעי שתקי בזה סבר רבי מאיר דלא הוי מגו. כיון שלא כדין עבדי הוי לי' מגו במקום חזקה. דאמרינן מסתמא כדין וכשורה עבדי והיינו במגו לא מהימני בכך. אבל כל היכי שנאמן בתורת עדות ממש לא מפסל אלא היכי דמשוי נפשי' רשע דפסול לעדות. אבל היכי דלא מפסל לעדות דמשוי נפשי' רשיעא שפיר מקרי עכ"ד. אינו נראה לי כיון דבלא מגו מהימני לעשות עצמו רשיעא במידי דלא מפסל לעדות בהכי. ונאמן להוציא עצמו מחזקתו שעשה שלא כשורה כיון דלא מפסיל בהכי. א"כ כ"ש שיועיל היכי דיש לו מגו. ועוד דבאין כתב ידם יוצא ממקום אחר לא הוי חוזרין ומגידין כלל דכולא חדא הגדה נינהו כמ"ש רש"י ד"ה כיון שהגיד דתוכ"ד הוי חדא הגדה ועי' בתשו' הריב"ש (סי' שצ"ז) עי"ש

ולענ"ד נראה דלעולם אין אדם משים עצמו רשע אע"ג היכי דלא פסול לעדות. ויש להוכיח זה מהא דכתב הרמב"ן (הובא בחו"מ סי' מ"ו סעי' כ"ה) אם באו עדים והעידו שבשעה שנתקיים בפניהם לא היו במעמד אחד אלא כל אחד קבל עדות בפני עצמו פסול ואין הדיינים עצמן נאמנין לומר שלא היו ביחד ושעשו שלא כדין אפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר מטעם כיון דעולה הוא לא מצי משווי נפשייהו רשיעי כמ"ש הש"ך שם בשמו (בס"ק ס'ב). א"כ מבואר אפילו באיסור דרבנן דלא מפסל לעדות בהכי וקיום שטרות דרבנן אמרינן ג"כ אין אדם משים עצמו רשע. וראיתי בתומים (בכללי מגו ס"ק ק"ה) שהביא תשו' פני משה שהתוכח עם מוהר"א ששון בזה אי אמרינן באיסור דרבנן אין אדם משים עצמו רשע עי"ש. ולא העירו מהא דתשו' הרמב"ן שכתב גס בקיום שטרות דרבנן אמרינן שאין אדם משים עצמו רשע שעשה שלא כתורה. גם כתב שס התומים הגע עצמך לרבא דבעי עד חמס. ולחד תי' בתוס' סנהדרין (דף ט') ד"ה לרצונו. אפי' בזנות כשר רק לעדות הזה מפסל דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. א"כ איך אמר רבא לרצוני ג"כ כשר דאדם קרוב