ברית יעקב חלק א קעב

אינו מוכח לשארי מילי דרבנן היכי דאסרו בסתם ולא גילו דעתם בזה אי עביד מהני י"ל שפיר גם בדרבנן אי עביד לא מהני: סימן פ

והנה מצינו ג"כ כמה מילי דרבנן גם בדיעבד לא מהני ביבמות (דף ל"ח) לא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו. ואם עבר וכנס יוציא בגט. אלמא אי עביד לא מהני דבשלמא הא דלא אמרינן דהקידושין לא מהני. וכן בנשא שני' לא אמרינן דלא מהני הקידושין משום דאי עביד לא מהני משום דלא עדיפא מלתא דרבנן מחייבי לאוין דאורייתא דתפסי בהו קידושין. דגלי קרא כי תהיינה כדאיתא בקידושין (דף ס"ח) ובתמורה (דף ה') גבי אלמנה לכה"ג. [ותמוה לי על מוהרי"ט בתשו' (סי' ס"ו) שהקשה ג"כ מחייבי לאוין דקדיש בביאה נימא אי עביד לא מהני דעבר אמימרא דרחמנא. ומזה ג"כ הכריח לחלק כיון דלא יתוקן האיסור לא אמרינן בזה אי עביד לא מהני. דבלא"ה לא קשי' כלל כיון דגלי קרא דבחייבי לאוין תפסי קידושין ובכתובות (דף ע"ד) אמרינן דאתקיש הוויות להדדי א"כ גם בקידושי ביאה תפסי קידושין]. אבל אי נימא בדרבנן אי עביד מהני למה אמרו רבנן יוציא בגט ולא סני בהפרשה. וכן ביבמות (דף כ"ז) באחות זקוקה דהוי איסור דרבנן אם קדמו וכנסו מפקינן מיניה, ובביצה (דף י"ז) אסור לבשל מיו"ט לשבת בלי עירוב תבשילין אם עבר ואפה מהני ולא אמרינן אי עביד לא מהני ובע"ז (דף ו') שלשה ימים לפני אידיהן אסור לשאת ולתת עמהן. נשא ונתן ריש לקיש אמר מותר ולא אמרינן אי עביד לא מהני. וכן קדירה שאינה בת יומא אסור להשתמש בה ובדיעבד מותר כדאמרינן בע"ז (דף ע"ו). ובחגיגה (דף כ"ג) הנושא המדרס נושא התרומה אבל לא הקודש עבר ונשא רבי זירא אמר טהור ולא אמרינן אי עביד לא מהני. ובחידושי ליו"ד כתבתי דנסתפקתי בקרע על אביו ואמו דאינו מתאחה לעולם או בקרע על קרובו תוך למ"ד יום. אם עבר ואיחה הקרע אם מחוייב לחזור ולקרוע. דאמרינן כיון דאמרו רבנן דאינו מתאחה אי עביד לא מהני או כיון דקרע פ"א תו לא בעי למקרע פעם אחרת. דכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע כדאמרינן במוע"ק (דף כ"ד). ונראה לי בזה דאמרינן במוע"ק (דף כ"ו) כשם שמוכר אסור לאחותו כך הלוקח אסור לאחותו לפיכך המוכר צריך להודיע ללוקח. ולכאורה תמוה דלמה הלוקח אסור לאחותו כיון דקניא הוא דידי' כדפריך כה"ג בע"ז (דף ט"ו) ומאי איכפת לי' ללוקח מאי דהמוכר אבל שמחוייב להראות אבילותו. אבל הלוקח אמאי אסור לאחותו. ונראה הטעם בזה דהקריעה הוי חובת מנא. דבגד שקרע על אביו ואמו מחוייב להיות קרוע לעולם. וכיון דהוי חובת מנא דהבגד צריך להיות קרוע ע"כ אפי' הלוקח אסור לאחותו

ולפמ"ש יש לפשוט ספיקא דהתוס' בד"ה כך לוקח אסור לאחותו לא שמעתי אם מותר למוכרו לעכו"ם. נהי דהלוקח אסור לאחותו אם הוא עכו"ם מותר אעפ"י דהמוכר צריך להודיע להלוקח היינו כדי שלא יעשה הלוקח איסור. אבל אנו אינו חוששין אם יתפרט העכו"ם ולכאורה הי' מותר עכ"ל. ולפמ"ש כיון דהעכו"ם יתפרנו א"כ יבטל חובת קריעת מנא. דהבגד זה צריך להיות קרוע לעולם ע"כ לעכו"ם אסור למכור. וכן הוא במס' שמחות דאסור למכור אפי' לעכו"ם וכן הוא ביו"ד (סי' ש"מ סעי' י"ט). וא"כ כיון דחכמים הטילו דהבגד שקרע על אביו ואמו צריך להיות קרוע לעולם לא מהני אפי' חזר ואיחה צריך לחזור ולקרוע ולא אמרינן כיון דקרע שאינו בשעת חימום אינו קרע ולא מהני קריעה דאח"כ משום כיון דכבר קרע את הבגד חלה על הבגד חובת קריעה שמחוייב להיות קרוע לעולם שלא יתאחה. וכן בתוך למ"ד יום לקרובים צריך הבגד דוקא להיות קרוע למ"ד יום. ועוד דבכבוד אביו ואמו אפילו היכי דלא הוי בשעת חימום אם בא להחליף תוך ז' קורע כדאמרינן במוע"ק (דף כ"ד). שוב מצאתי להרמב"ן בתורת האדם באיחוי הקרע כתב וז"ל ת"ר רשאי להפכו למטה ולאחותו. רבי שמעון ב"ר אלעזר אוסר לאחותו וכשם שמוכר אסור לאחותו כך לוקח אסור לאחותו. לפיכך המוכר צריך להודיע ללוקח. נראין הדברים דסיפא דבריותא כשם שמוכר אסור לאחותו כך לוקח אסור לאחותו רבי שמעון ב"ר אלעזר תני לה. שאלו לדברי חכמים כיון שהוא עצמו מותר לשנות הבגד לאחותו. שמע מינה דלאו חובת מנא הוא אלא חובת גברא הוא שאסרו עליו לאחות קריעה זו. שלא יהי' כמו שהשלים האבילות. וכיון שהפכן למטה ובא פיו לכאן מותר כ''ש בלוקח שאינו מחייב בדבר ואיחזי שלו אינו מראה כלום באבילות של מוכר שהוא מותר לאחותו. אלא לרבי שמעון ב"ר אלעזר הוא דלדידיה בגד זה אסור באיחוי לעולם עכ"ל והוא כדברי דקריעה חובת חנא הוא והנאני]. א"כ ליכא למנקט כללא אי אמרינן בדרבנן אי עביד. לא מהני כי בהרבה דברים אמרו שמהני ובהרבה דברים אמרו דלא מהני

ולכאורה יש להוכיח מהא דזבחים (דף ע"ג) אמר רבא השתא דאמרו רבנן לא נקריב אי נקריב אינו מרצה. ומסיק משום דהוי למ"ד בעלי חיים נדחין. ולמ"ד בעלי חיים אינו נדחין מרצה ואמאי לא אמרינן כיון דאמרו רבנן לא נקריב אי עביד לא מהני אפי' למ"ד בעלי חיים אינו נדחין. וע"כ גם רבא דאמר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. מודה בדרבנן שאמרו לא תעביד אי עביד מהני והכא הוי טעמא משום דבעלי חיים נדחין

אך יש לומר דשאני קדשים דאפילו בדאורייתא בעי קרא לעיכוב כדאמרינן בזבחים (דף מ"ז) א"כ לא עדיפא דרבנן מדאורייתא. וע"כ קאמר טעמא היכי דאמרו רבנן לא נקריב אי נקריב אינו מרצה. משום דבע"ח נדחין. ואין להקשות לרבא דאמר כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. למה בעינן בקדשים קרא לעיכוב נימא כיון דמצותו בכך אי עביד לא מהני. כדמוכח בתמורה (דף ה') דפריך לרבא מהא דאין תורמין מן הרעה על היפה דרחמנא אמר מכל חלבו. חלבו גירועין לא ותנן אם תרם תרומתו תרומה. א"כ כיון דמצוה מן היפה הוי ס"ד לרבא דאי עביד לא מהני. ה"נ כיון דמצוה בכך למה בעי קרא לעיכוב בקדשים. די"ל משום דשאני קדשים דגלי קרא גבי חטאת ושחט אותה לחטאת אותה לשמה כשרה שלא לשמה פסול. אבל שארי קדשים אפי' שלא לשמן כשרים כדאמרינן במנחות (דף ד'). וכן גלי קרא דמוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לד' אלקיך נדבה האי נדבה נדר אלא אם כמו שנדרת הרי הוא נדר ואם לא נדבה כדאמרינן בריש זבחים וכ"כ התוס' בזבחים (דף ד') ד"ה אימא. דמהכא אמרינן בכולי דוכתי דמצריכין קרא לעיכוב הוא מהכא מדכתיב מוצא שפתיך תשמור וגו' ע"ש

והנה התוס' בתמורה (דף ד') ד"ה רבא אמר לא מהני מידי קשה א"כ שוחט פסח על החמץ לפסול. ויש לומר דבירושלמי יש קרא להכשיר. לכאורה קשה למה הקשו התוס' מהא דשוחט פסח על חמץ נימא דאי עביד לא מהני ולפסול. ולא הקשו מאותו ואת בנו ושוחט בשבת ויו"כ דשחיטתו כשרה. נימא אי עביד לא מהני. ואפשר לומר דוקא היכי דיש לומר דאי עביד לא מהני יתבטל המעשה כמו בכל הני דמייתי הש"ס בתמורה אמרינן אי עביד לא מהני. אבל היכי דעשה מעשה בגופו דאי אפשר לבטל. דהרי הוא שחוט לפניך דכל הסימנין שחוטין לא נוכל לומר דלא מהני כיון דחזינן דהוי שחיטה כשרה ע"כ בחולין באותו ואת בנו ובשוחט בשבת ויו"כ שחיטתו כשרה. וליכא למימר דאי עביד לא מהני דהוי כנפל הסכין מעצמו ושחטו דפסול כמ"ש ביו"ד (סי' ג'). דז"א דהתם הטעם דבעינן כח גברא וכיון דשחט והוי כח גברא ליכא למימר בזה אי עביד לא מהני כיון דהסימנין שחוטין כראוי. אבל בפסח שנשחט על חמץ הקשו שפיר נימא אי עביד לא מהני ולפסול אע"ג דהסימנין שחוטין כראוי. מכל מקום הא קיי"ל מתעסק בקדשים פסול כדאמרינן בזבחים (דף מ"ז). א"כ אע"ג דהוי שחיטה כראוי מ"מ נימא דלא מהני כיון דעבר אמימרא דרחמנא והוי כמתעסק דפסול בקדשים

אך קשה לי אמאי לא הקשו מרישא דמתניתין בפסחים (דף ס"א) שחט הפסח קודם לתמיד כשר. דאמרינן יאוחר דבר שנאמר בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר אל בין הערבים. א"כ מצוה לשחוט הפסח אחר התמיד ואפ"ה אם שחטו קודם לתמיד כשר. אמאי נימא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ואי משום דבקדשים בעינן קרא לעיכוב א"כ גם מפסח שנשחט על חמץ ג"כ לא קשי' דלא שנה הכתוב לעיכוב. ובתוס' פסחים (דף ס"ג) ד"ה השוחט פסח על החמץ עובר בלא תעשה. אמר רבא דהפסח כשר דהא לא שנה הכתוב לעכב. ועוד קשה למה בעינן בירושלמי קרא להכשיר כיון דלא שנה הכתוב לעכב א"כ ממילא כשר. וראיתי במפרש