ברית יעקב חלק א קסט

ומה שהקשה בר"ה (דף ו') אמר רבא באומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה. הא אמרינן בביצה (דף כ') הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח במעות מעשר שני מהו א"ל נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח וכתב רש"י דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי. וכי אמר על מנת לאו מלתא היא. ובש"מ פי' משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. ובר"ה כתוב בתוס' דאמר הרי עלי ע"מ שאיני חייב באחריותה לא דמי למתנה על מה שכתוב בתורה

הנה בריטב"א על ר"ה הקשה כן וז"ל וא"ת היכי אמרינן הכא דמהני לי' תנאו למגרע מדינו דהא אמרינן במס' יו"ט האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה חייב להביא תודה וחגיגה אלמא לא מהני תנאי. וכיון דאמר הרי עלי תודה נתחייב בה. ותנאו דאמר כמאן דליתא דמי. כיון שדין תורה לבוא מן החולין ולא מצי למימר כיון דתנאו ליתא אף נדרו ליתא י"ל דשאני התם כיון דנדר ודבר תור' שאינו באה אלא מן החולין לאו כל כמיני' לאפקועי בה חיוב תודה דרמי עלי'. אבל הכא בנדר עצמו מה שחייב באחריותו אינו מגזרת הכתוב אלא משום דשעבד עצמו לכך כיון דאמר עלי אטענא על כתפי' לחיובי באחריותו. וכיון שכן כל היכי דפי' תוכ"ד שאינו מקבל עליו אחריות שוב אין לנו עליו כלום עכ"ל

אך התוס' בביצה (דף כ') ד"ה נזיר ואינו מגלח. דכתבו ודוקא היכי דקאמר הכי אבל אי אמר איפכא על מנת שאצא בה משום חגיגה הרי עלי תודה לא וכן בנזיר כו'. וכן פי' בקונטרס שפירש טעמא משום כיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. וכי אמר על מנת לאו מלתא היא עכ"ל. ע"כ לא ס"ל כריטב"א דהא לריטב"א דהטעם הוא משום דלאו כל כמיני' לאפקועי בה חיוב תודה דרמי עלה משא"כ באומר הרי עלי דהוי רק מטעם שעבוד עצמו לכך. א"כ אפי' אמר איפכא על מנת שאצא בה משום חגיגה הרי עלי תודה נמי הרי הוא נדור ואינו יוצא. וא"כ יש להבין אמאי באומר הרי עלי עולה ע"מ שאיני חייב באחריותה נמי נימא הכי כיון דאמר הרי עלי עולה כבר נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי אמר על מנת לאו מלתא היא

והנה הרמב"ן במלחמות בביצה כתב מדקאמרינן בגמ' אמר רבי יוחנן נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח. התם נמי טעמא דמילתא משום כיון דלא אמר ע"מ שאצא בה ושאגלח לא הוי תנאה ולא חלה נדרו בכך שאלו אמר על מנת ודאי יוצא ומגלח כאותה ששנינו שאגלח בבית חוניו יצא. (והוא כיש מתרצים בריטב"א בר"ה ע"ש). ולכאורה אינו מובן אמאי באומר על מנת שאצא בה ידי חגיגה או אומר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מעשר שני. הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה כדברי הריטב"א דלאו כל כמיני' לאפקועי חיוב תודה דרמי עלי' שאינו באה אלא מן החולין

ונראה דהיינו טעמא דאמרינן במנחות (דף פ"א) הרי עלי תודה יביא היא ולחמה מן החולין תודה עלי מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין. תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא. היא ולחמה מן המעשר יביא א"כ יכול להביא תחילה תודה מן המעשר אם נדר כן. והטעם כיון דהתורה אמרה להביא ממעשר שני שלמים ותודה אקרי שלמים כדכתיב תודת שלמיו רשאי לאכול מן המעשר תודה שנודר בתחילה להביא מן המעשר. רק אם אמר בתחילה הרי עלי תודה והוי עליו דבר שבחובה אינו יכול להביא מן המעשר ולאו משום לתא דמעשר רק משום דהוי דבר שבחובה שאינו באה אלא מן החולין. א"כ ה"ה בנודר מתחילה תודה ע"מ שיוצא בה ידי חגיגה כיון דמעולם לא הי' עליו חיוב תודה. ע"כ אפילו יוצא בה ידי חגיגה שפיר דמי מה שיוצא ידי שניהם התודה והחגיגה. וכן במעשר שני דיביא מזה שלמים יכול לגלח על שלמים דמעשר שני לנזירותו אם מתחילה נדר שיהי' נזיר על מנת לגלח ממעות מעשר שני. כיון דלא הי' עליו חיוב כלל מתחילה לאו דבר שבחובה הוא ולא הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה וזה שקאמר הרמב"ן דאם אמר על מנת הרי זה ודאי יוצא ומגלח כאותה ששנינו על מנת שאגלח בבית חוניו דיוצא דאמרינן במנחות (דף ק"ט) דהוי ס"ד כאומר על מנת שלא אתחייב באחריותו. ולא דמי כלל להא דנזיר דמתנה על מנת שאטמא למתים. ולכאורה קשה לי אמאי רשאי להביא תודה מן המעשר וממעות מעשר שני לנזירותו היכי דנודר מתחילה לכך. הא איתא בזבחים (דף ע"ו) ובמעשר שני (פ"ג) אין לוקחין תרומה בכסף מעשר שני מפני שממעט באכילתו. א"כ שלמי נזיר דאיכא המורם מן האיל דנאכל רק לכהנים. וכן תודה דאיכא המורם שנאכל רק לכהנים. וכן לחחי תודה דנותנין ד' מצות לכהנים א"כ ממעט באכילת מעשר שני. ודוחק לומר דבביצה מיירי בכהן נודר להביא תודה מן המעשר או כהן שאומר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מע"ש. ונראה כיון דתודה מקרי שלמים וכן שלמי נזיר וגילה הכתוב דכסף מעשר שני לאכול שלמים הני נמי בכלל שלמים אבל תרומה דאינו בכלל לא שרי]

ולכאורה אפשר לומר הא שכתב רש"י בביצה הטעם דאמר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה דנדור ואינו יוצא כיון דאמר הרי עלי נתחייב בה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי אמר על מנת לאו מלתא היא משום דהוי מעשה קודם לתנאי. ורש"י ותוס' ס"ל ג"כ כמ"ש לעיל דהיכי דהוי רק דיבור בעלמא לא בעי דיני תנאים משום דאתי דיבור ומבטל דיבור. אלא הכא כיון דאמר הרי עלי הוי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוי כמעשה ע"כ כי אמר על מנת לאו מלתא דהוי מעשה קודם לתנאי. וס"ל לרש"י כדעת הפוסקים גם בעל מנת בעינן משפטי התנאים כמבואר בא"ע (סי' ל"ח סעי' ג'). והוא כמ"ש הבעה"מ בביצה גבי ההוא גברא דאמר הבו ד' מאה זוזי לפלניא ולנסיב ברתי. דאמר רב פפא ארבעה מאה זוזי שקיל וברתיה אי בעי נסיב ואי בעי לא נסיב. משום דהוי תנאי שקדמו מעשה. וע"כ הבעה"מ מפרש הא דאמרינן מקודם הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח על מעות מעשר שני נמי משום דהוי תנאי שקדמו מעשה. וא"כ יש לומר הא דר"ה (דף ו') דאמר רבא משכחת לה באומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה. ולא אמרינן כי אמר הרי עלי עולה נתחייב בה וכי הדר אמר על מנת לאו מלתא היא הוא לאו דוקא. כמ"ש הר"ן בגיטין דהני תנייתא דתנינן במשנה הרי את מקודשת ע"מ שאני כהן או על מנת שתתני מאתים זוז דהוי מעשה קודם לתנאי לאו בדקדוק שנינן דלא נחית בהכי לדיני תנאים

אך הרמב"ן במלחמות דחה לדברי הבעה"מ דא"כ מאי בא רב פפא לאשמעינן אם תאמר הלכה כסתם אותה משנה קמ"ל לימא דתנן כל תנאי שקדמו מעשה בתחילתו אינו תנאי כו' ומאי ענין המעשה בשמועה זו ע"ש. ועוד אי הוי טעמא משום דתנאי שקדמו מעשה מאי מבעי לי' לריש לקיש מרבי יוחנן האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה מהו ומהו דקאמר שם ל"צ אע"ג דפריש כדבעי רשב"ל מרבי יוחנן האומר עלי תודה. פשיטא מתניתין היא בב"מ (דף צ"ד) כל תנאי שיש בו מעשה בתחילתו תנאו בטל

אבל נראה דרש"י ס"ל כמ"ש התוס' במנחות (דף פ"א) ד"ה תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין דכי אמר הרי עלי תודה נתחייב הכל מן החולין דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכי הדר ואמר לחמה מך המעשר לא מצי הדר ביה ואפילו תוך כדי דיבור כו'. דהכא דבעי למהדר לא מצי למהדר דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואמרינן נמי בפרק בתרא דנדרים (דף פ"ז) והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועכו"ם ומקדש ומגרש עכ"ל. ועי' בש"ך במו"מ (סי' רנ"ה ס"ק ה') ועי' במל"מ פרק ע"ו מה' מעשי הקרבנות ובקצוה"ח שם ע"ש]. ע"כ אם אמר הרי עלי תודה דנתחייב בה והוי כמסירה להדיוט אמירתו לגבוה ומחוייב להביא מן החולין לא מהני מה דמהדר ואמר ואצא בה ידי חגיגה וכן בנזיר ואגלח ממעות מעשר שני לאו מלתא היא. דאינו יכול להתנות אפי' תוכ"ד לא מצי למהדר בי'. אבל אם אמר איפכא על מנת שאצא בו משום חגיגה הרי עלי תודה וכן בנזיר דלא הוי חזרה מהני. והרמב"ן במלחמות שכתב אם אמר על מנת שאצא בה ושאגלח יוצא ומגלח ס"ל גם בהקדש מהני חזרה תוך כדי דיבור כמ"ש הש"ך (בחו"מ סי' רנ"ה) והתוס' בב"ב (דף קכ"ט) ע"ש. ולהרמב"ן גם במנחות (דף פ"א) באומר הרי עלי תודה ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין אם הי' אומר הרי עלי תודה על מנת שלחמה יהי' מן המעשר הי'