ברית יעקב חלק א קסז

עלי אם ארחץ. אכתי לא חייל נדרו עליו כלל. וליכא מעשה מחלות הנדר כלל ואפילו אמר ע"מ. כיון דקודם שעשה אותו מעשה ליכא כלל חלות הנדר כמו קונם עיני בשינה היום על מנת שאישן למחר. דאפילו לרב יהודא דס"ל בנדרים (דף פ"ו) דלא ישן היום שמא ישן למחר. הוי רק חששא דרבנן דלמא לא מזהר בתנאי והוי בבל יחל למפרע. כמ"ש הר"ן שם. אבל מדאורייתא ליכא כלל מעשה וחלות הנדר. וגם אינן יכולין להתיר הנדר מטעם זה דאין מתירין הנדר עד שיחול. א"כ הוי כתנאי דלאחר דקאמר בירושלמי דא"צ למשפטי התנאים. ולא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן. דהתם הי' הנתינה מיד דהארץ הי' מוחזקת בארץ והתנאי בא לבטל המעשה. צריך למשפטי התנאים כמ"ש הראב"ד והרמב"ן

ולפ"ז א"ש התוס' בנזיר הא דלא הקשו קושיתם בכל נדרים דהוי על תנאי שא"א לקיימו על ידי שליח דתנאי בטל משום בנדרים ליכא מעשה ועדיין לא חל הנדר קודם שעשה אותו מעשה דתולה נדרו בו. משום דהוי כלאחר זמן דלא בעינן דיני תנאים. דלא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן. אלא בנזיר דאמר הריני נזיר על מנת שאטמא למתים שאהי' שותה יין. דבנזיר כיון שאמר הריני נזיר מיד נתחייב בכל מילי ואמירה לגבוה כמסירה להדיוט. דמחוייב להביא קרבנות שחייב הנזיר דהוי אמירה כמעשה. א"כ בעי לדיני תנאים וקאמר הש"ס דלא הוי התנאי משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. הקשו שפיר דתיפוק לי' דהוי תנאי שאי אפשר לקיים ע"י שליח. דנזירות א"א להיות ע"י שליח. דאין אדם יכול להדיר עליו ע"י שלוחו בנזירות. גם מעשה הקרבנות של נזיר א"א להיות ע"י שליח דהנזיר צריך לגלח על השלמים ולהניף ולסמוך מה דא"א ע"י שליח תנופה וסמיכה. ותי' כיון דאחרים יכולים ליתן לקרבנות תחתיו. מקרי אפשר לקיים ע"י שליח

ובזה נדחה מה שכתב בתשו' נודע ביהודא קמא (סי' ס"ז ח' יו"ד). דנדר ושבועה יכול להיות ע"י שליח. והוכיח מהא דשבועות (דף כ"ה). שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו. ואי שבועה ליכא ע"י שליח א"כ אינו יכול להתנות דתנאי שא"א לקיים ע"י שליח אינו תנאי. דאינו ראי' כלל כיון דשבועתו הי' רק בתנאי אם אוכל זו חלה שבועתו במעשה אז יאסר בככר זו וקודם שאכל לתנאי ליכא שום חלות הנדר הוי כתנאי דלאחר זמן דלא בעינן דיני תנאים. ובלא"ה דבריו תמוהים שנעלם ממנו דברי התוס' דנזיר והרמב"ן בפרק יש נוחליו (דף קכ"ו) דמוכח מדבריהם שנזירות ונדרים אי אפשר ע"י שליח וכ"נ מדברי תה"ד בכתביו (סי' רנ"ד) שכתב בלאו הכי בטורח יש לנו ראי' מן התלמוד שיוכל השליח להקים איסור בשבועה על המשלח שיתקשר המשלח באותה שבועה ע"י השליח כו'. אלא שכבר דקדקתי הך סברא בפ' השולח. דמייתי רבי יהודא ראי' מהא דנשבעו להן נשיאי העדה דאינהו נמי הוי אפוטרופסים ושלוחים של העיר עכ"ל. ומהא לאו ראי' דיש לומר דהי' בארור דבי שבועה ונדוי והוא כעין חרם כמו דהשבע שאול את העם בארור וכח הי' ביד ב"ד להחרים וכמ"ש הקצוה"ח (סי' קכ"ג) עי"ש. ומצאתי בתשו' נודע ביהודא תנינא (סי' קמ"ו ח' יו"ד). שהובא שם לתמוה על הנו"ב מתוס' דנזיר והרמב"ן עי"ש. וכתב דתה"ד ס"ל כדעת הנו"ב

אך בנו הגאון מוהר"ש כתב נראה להביא ראי' מוכרחת דשבועה יכולה להיות ע"י שליח משבועות (דף ל"ד). דקאמר שם אדגמיר רבי שמעון ממעילה נגמר מעדות. ומשני מסתברא ממעילה הוי למילף. שכן מעילה בכל נהנה בקבוע וחומש ואשם. אדרבה מעדות הוי ליה למילף. שכן חטא הדיוט בשבועה תביעה וכפירה ואואין ומשני הנך נפישין. ופרש"י תביעה וכפירה חדא הוא. ומעתה אי אמרת דאי אמר לשלוחו צא והשבע עבורי לא חל עליו השבועה לחייבו בקרבן שבועה. א"כ איכא חדא דלא דמי' למעילה ודמיא לעדות. דמעילה איתא בשליחות לחייבו בקרבן דגמרינן חטא חטא מתרומה ושבועה ליתא בשליחות לחייבו להמשלח קרבן א"כ אכתי מעדות הוי למילף. וע"כ דגם בשבועה חל ע"י שליח ומתחייב המשלח קרבן שבועה והוי דומיא דמעילה. והא דלא חשיב הש"ס גם שליחות בהדי הא דדמי שבועות הפקדון למעילה. דזה אינו דהשתא דאמרינן דשבועה ע"י שליח גם שבועות העדות איתא על ידי שליח דאם אמרו העדים לאחד שישבע עבורם גם כן חייבים אם כן מעילה ועדות ופקדון שווין עכ"ד

ולענ''ד אינו ראי' כלל מהא דשבועות (דף ל"ד). דהא אכתי תקשי דאיכא חדא דדמיא למעילה ולא דמי' לעדות. דהא במעילה אם אמר לשלוחו ליקח מן ההקדש חייב המשלח. וכן בפקדון אם שלח שלוחו לתבוע פקדונו. ונשבע לו הנפקד על הפקדון חייב קרבן שבועה. אבל בעדות אם שלח שלוחו לעדים שיבואו ויעידו. ונשבעו שאינו יודעין עדות פטורין כדאיתא בשבועות (דף ל"ה). שילח ביד עבדו או שאמר להן הנתבע משביעני אני עליכם שתביאו ותעידוהו. פטורין עד שישמעו מפי התובע. וכן בתורת כהנים שלח להן ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו. או שאמר להן הנתבע משביעני אני עליכם יכול יהא חייבין ת"ל ושמעה קול אלה והוא עד כו' עד שישמע מפי התובע. א"כ אע"ג דא"א להיות שבועה ע"י שליח אכתי ממעילה הוי לי' למילף משום דהנך נפישין דאי משום דמעילה איתא בשליחות. ובפקדון ובעדות ליתא ע"י שליח. ואיכא חדא דדמיא לעדות ולא למעילה. אכתי איכא חדא מה דדמיא למעילה ולא לעדות דיכול לשלוח לתבוע פקדונו מן הנפקד אם נשבע הנפקד וכפרו חייב בקרבן שבועה וכן במעילה חייב ע"י שליח אבל בעדות אם שלח שלוחו לעדים שיבואו ויעידו ונשבעו שא"י עדות פטורין. ובלא"ה יש לומר דהוי בכלל שבועה דקחשיב הש"ס

אמנם הרמב"ם (פ"ט מה' שבועות ה' ו') כתב אין העדים חייבין בשבועות העדות. עד שיכפרו וישבעו אמר תביעת בעל דין בעצמו או שלומו. והוא תמוה דהא תנן במתניתין שלח ביד עבדו כו' פטורין עד שישמע מפי התובע. גם בתורת כהנים מבואר ע"י בנו או ע"י שלוחו דפטור דבעינן שישמעו מכי התובע בעצמו. וליכא למימר דהרמב"ם מיירי בשלוחו שבא בהרשאה דמהני כדאמרינן (דף ל"ג) דבא בהרשאה הוי כתביעת בע"ד בעצמו א"כ הוי לרמב"ם לפרש. ועוד (דבפ"ז מה' שבועות ה' ו') כתב הרמב"ם. גבי שבועת הפקדון אחד הנשבע לבעל הממון עצמו או לשלוחו הבא בהרשאה ששלוחו של אדם כמותו. וכתב הכסף משנה דלמד זה דגבי עדות כתיב אם לא יגיד ונשא עונו ודרשינן אם לו לא יגיד לא מהני ע"י שלוחו. אבל בפקדון דלא כתיב מהני ע"י שלוחו. וא"כ ע"כ דגבי עדות אפילו שלוחו שבא בהרשאה לא מהני. ועוד קשה למה בעינן בפקדון שליח הבא בהרשאה דהא אפילו נשבע מעצמו בלא תבעו כגון שבא אחריהם ואמר מה אתה מבקש ובא אחרי. שבועה שאין לך בידי ממון חייב בקרבן שבועה בפקדון כדאמרינן (שם דף ל"ב). וכבר הרגיש בזה הלח"מ. והנה הלמ"מ כתב דהרמב"ם מפרש הא דמהני בעדות היכי דבא בהרשאה אע"ג דלא הוי מפי התובע משום דבא בהרשאה לגבות הממון. וכן שליח בעדים מהני. והא דתני שילח ביד עבדו או ע"י בנו ושלוחו דפטורין מיירי דלא שלח אותם לגבות הממון רק שלח להשביע את העדים. והא שכתב (פ"י מה' שבועות) גבי שבועת הפקדון. אחד הנשבע לבעל ממון עצמו. או לשלוחו הבא בהרשאתו משום ששלוחו של אדם כמותו דמהני הכא. משום דאית ליה דאע"ג דא"צ שישביע התובע או שיתבע לו משום דאמר קרא וכחש בעמיתו כל דהוא משמע כדאמרינן בפרק שבועות העדות מ"מ בעינן שיהיה השבועה בפני בעל דבר. דוכחש בעמיתו משמע שעומד שם ומכחישו לכך בעינן שיעמוד שם הוא או שלוחו הבא בהרשאה דהוי כבע"ד כהיכי דאמרינן בשבועת העדות. ואין מילוק בין פקדון לעדות. אלא דשם צריך שיתבענו הוא או שלוחו. וכאן צריך שיהי' השבועה בפני תובע או שלוחו עי"ש. אינו נראה לי דהא אמרינן בשבועות (דף ל"ג) מנה לפלוני ביד פלוני אינו חייב עד שישמע מפי התובע רק בבא בהרשאתו. משמע דבפקדון אפילו במנה לפלוני ביד פלוני והנפקד כפר ונשבע חייב בשבועת הפקדון אפילו אותו פלוני לא עשו שליח כלל. ולא הוי השבועה בפני התובע. וכ"ש היכי דתבע פקדונו וכפר בו ואח"כ שלח שלוחו להשביע בודאי מהני בשבועות הפקדון. א"כ היכי כתב הרמב"ם בשלומו הבא בהרשאה

ומש"כ הלח"מ דוכחש בעמיתו כתיב דמשמע שהוא עומד שם ומכחישו. לכך בעינן שיעמוד הוא שם או שלוחו. דבעינן שיהי' בפני התובע או שלוחו הבא בהרשאתו דהוי כבעל דבר בעצמו דהוא שליח בענין הממון. תמוה דוכחש בעמיתו קאי אכפירה אבל השבועה גבי שבועת הפקדון אפילו היכי דהשביעו ע"י שלומו שלא בא בהרשאה חייב קרבן שבועה דלא גרע היכי דלא תבעו כלל. רק מעצמו שראה שבא אחריו וכפר ונשבע חייב בקרבן. א"כ דברי הרמב"ם צ"ע]: