ברית יעקב חלק א קסא

אינשי איסורא. אמר אביי אי לאו דאמר רב יהודא המשחרר עבדו עובר בעשה הוי כייפינן לרבה וכתיבנא לה גיטא דחרותא רבינא אמר כי הא מודה רב יהודא משום מלתא דאיסורא. ולפמ"ש קשיא כיון דשט"ח הוי ככסף וליכא איסורא בזה דהוי כמוכרו לו אם רצה האדון דאינו משחררו בחנם. א"כ הכא משום מלתא דאיסורא נכוף לרב לעשותה ב"ח ולקבל שט"ח דידה דהוי כמו כסף

ולכאורה יש לומר בזה דוקא בחציו עבד וחציו ב"ח מהני השט"ח דהוי ככסף שקונה לשעבוד נכסי' בזה השטר דמשעבד נפשי' דהוי חציו ב"ח ויום של עצמו לעצמו ע"כ הוי שט"ח דידי' כמו כסף. אבל בעבד ושפחה גמורה דהשתא הוי הכל של רבן דכל מה שקנה עבד קנה רבו. א"כ ליכא שעבוד נכסי כלל וכמאן דליתא דמי. ואע"ג דמשכחת אם יתנו לעבד על מנת שאין לרבו רשות ולמ"ד בקידושין (דף כ"ג) דכה"ג מהני. מכל מקום לא שכיחא הוא. וכה"ג לא מקרי שטר שעבוד כזה ככסף. אבל זה אינו דהא קיי"ל בחו"מ (סי' ס' סעי' ו') כמ"ש הרשב"א ובעל התרומות אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ יכול לחייב עצמו אף בדבר שלא בא לעולם דגופו איתא בעולם. א"כ יכול העבד ליתן שטר עליו לשעבד גופו לאחר שישתחרר והוי שטר מעליא ושעבוד נכסי' מה דיהי' לו לאחר שישתחרר. ואע"ג דהשתא הוי הגוף של הרב מכל מקום כיון דגופו של עבד איתא בעולם ומחייב עצמו רק לאחר שישתחרר דאינו מחייב רבו כלל ומהני חיוב עצמו. א"כ הוי כמו שטר בשעבוד נכסי' דהוי ככסף. וכמו דהרב יכול לקבל כסף שנתנו לרבו ע"מ שיצא בו לחירות ה"נ יכול לקבל השט"ח של העבד שמחייב עצמו בדמי פדיונו לאחר שישתחרר וליכא כלל איסור עשה דלעולם בהם תעבודו דהוי כמוכרו לו ועיין בגיטין (דף מ"ה) גבי ההוא עבדא דערק מחוץ לארץ אזיל מריה אבתרי' אתא לקמי' דרב אמי אמר לי' נכתוב לך שטרא אדמיה וכתיב לי' גיטא דחרותא. ועי' בכתובות (דף ק"י) בעבד שברח מחוץ לארץ אמרינן לי' זבני' הכא וזיל בתוס' ד"ה הכי גרסינן. ומפרש ר"ת דזבניה הכא וזיל האי זבנא דהכא לאו מכירה ממש לאחרים אלא לעצמו והיינו נכתב שטרא אדמי' כדאמרינן בגיטין (דף מ"ה) והוא כדברינו

(כט) ונלע"ד דדוקא בחציו עבד וחציו ב"ח או בעבד גמור שפיר הוי השטר שמשעבד עצמו ונכסי' ככסף משום דיכול להרוויח ממעשי ידיו או כשיהי' בן חורין יכול לסלק לרבו דמי פדיונו דהוי ברשות עצמו. ע"כ הוי השטר דחייל עלי' שעבוד נכסיו דיוכל לבוא לידי גוביינא ככסף. אבל גבי ההיא אמתא דעבדי בה אינשי איסורא. דסבר אביי לכוף רבה לשחררה כדי שתנסיב לישראל ומנטרא לה. ע"כ לא הוי גבי שט"ח דידה כמו כסף. דהשתא הוי הכל של רבה דכל מה שקנה עבד קנה רבו. ואם תתן ש"ח על דמיה על אחר שחשחררה כיון דאח"כ תנשא לבעלה הוי הכל של בעלה ולא יוכל לבוא לידי גוביינא. ואי משום כתובתה דתהי' לה מבעלה. הוי רק טובת הנאה דאולי תמות בחיי בעלה. ואפי' דמשכחת איזה אופן שתהי' לה מעות הוי מלתא דלא שכיחא. לא מקרי שטר שעבוד כזה כמו כסף. ע"כ לא היו יכולין לכוף לרבה לשחררה ליתן שט"ח על דמיה רק הוי כייפין לרבה ליתן גיטא דחרותא. אי לאו דאמר רב יהודא דמשחרר עבדו עובר בעשה. ולא היתה נותנת השפחה שט"ח כלל כיון דלא הוי שט"ח דידה ככסף. והא דקאמר בקידושין (דף ט"ז) וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר האי שטר היכי דמי אלימא דכתב לי' שטרא אדמיה היינו כסף גבי עבד עברי וכן גבי אמה העברי' בקידושין (דף י"ח). ומפדין אותה בע"כ סבר רבא למימר בע"כ דאדון אמר לי' אביי מאי ניהו דכתב לי' שטרא אדמיה. נקוט מרגניתא ויהיבנא לי' חספא. א"כ מוכח דהוי ככסף. שאני אמה העבריה דהא לא בעי לאנסובי מיד לבעל. א"כ יכולה להרויח ממעשי ידיה ויכול לבוא לידי גוביינא. דדוקא בההיא אמתא דרצון אביי הי' להשיאה מיד לבעל ישראל כדי שתהי' מנטרה. ולא ינהגו בה מנהג הפקר דאל"ה מאי מהני השחרור אם לא ישיאה מיד לבעל דאכתי יעבדו בה אינשי איסורא. ע"כ לא הוי שט"ח דידה כמו כסף. אבל גבי ע"ע ואמה העבריה שפיר יש לומר דשט"ח דידה הוי כמו כסף. גם יש לומר דסבר אביי דכתב לה שטרא אדמיה אביה של אמה העבריה נותן שטר עליו על דמיה וא"ש

(ל) ולכאורה קשה עוד מהא דב"ק (דף ע"ד) מעשה ברבי גמליאל שסימא את עין טבי עבדו והי' שמח שמחה גדולה (ופרש"י לפי שעבד כשר הי' והי' מתאוה לשחררו. אלא המשחרר עבדו עובר בעשה). מצאו לרבי יהושע אמר ליה אי אתה יודע שטבי עבדי יוצא לחירות אמר לו למה אמר לי' שסמתי את עינו. אמר לי' אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים. ולפמ"ש קשה דהא יכול לקבל השט"ח מטבי עבדו על דמיו דמשעבד על עצמו לאחר שישתחרר. דהוי כמו כסף והוי כמוכרו לו. וליכא איסורא בזה כלל. אלא דאין לכוף להרב למוכרו לו. גם משום דנקיט מרגניתא ויהיב לי' חספא. אבל אם הי' מתרצה למוכרו ולקבל השט"ח דידי' שרי. א"כ הי' יכול רבי גמליאל לעשות כן

ונראה לי בזה אע"ג דבאמת ליכא איסורא משום עשה דלעולם מכל מקום כיון דבלאו תיקון העולם אינו יכול לכוף את הרב. ואם הרב יעשה כן מרצון לבו א"כ הוי טצדקי למפטר נפשו מעשה דלעולם בהם תעבודו. כי עושה תחבולות לשחרר העבד לבטל העשה כדאמרינן כה"ג במנחות (דף מ"א). מלאכא אשכח לרב קטינא דהוי מכסה סדינא אמר לי' קטינא סדינא בקייטא כו' אלא הכי קאמר טצדקי למפטר נפשי' מציצית עי"ש. ואע"ג דהוי מדות חסידות לא הוי עביד ר"ג הכי

(לא) ומעתה א"ש ג"כ מה דקשי' לן הא דקאמרי בגמ' פסחים (דף פ"ח) וחגיגה. (דף ב') כאן כמשנה ראשונה וכאן כמשנה אחרונה דמהני מה שבידינו לכוף הרב דהוי כמשוחרר. כיון דאכתי מחוסר מעשה דלא כתב לי' גיטא דחרותא והוי מחוסר מעשה. גם ליכא למימר דאתיא כר"ש דכל העומד לפדות כפדוי דמי ע"כ כל העומד לשחרר כמשוחרר דמי דא"כ הי' לגמ' לומר כמאן כר"מ או כר"ש. ולפמ"ש כיון דעבד יוצא בכסף וכסף גומר בו וא"צ לגט שחרור כלל והא דלמשנה אחרונה כופין את רבו ועושה אותו ב"ח היינו בשטר שכותבין לו על חצי דמיו דהוי כמו כסף. זה הוי בידו דהעבד לכתוב לו שטר על חצי דמיו. ומחוסר כפי' לא הוי מחוסר מעשה כמו דמחוסר קריבה לאו מחוסר מעשה הוא. אבל העבד יכול לכתוב שט"ח על עצמו והשתא נכוף לעשות אותו ב"ח מפני תיקון העולם. ע"כ כיון דהוי בידו ולאו מחוסר מעשה ע"כ אמרינן דחייב בראי' ואוכל בק"פ משלו

(לב) ראיתי להפ"י בחידושיו אשר תמה בסוגיא דגיטין (דף מ"א). המשחרר חצי עבדו רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה. אמר רבה מחלוקת בשטר דרבי סבר והפדה לא נפדתה או חופשה לא ניתן לה. מקיש שטר לכסף מה כסף בין כולו ובין חציו. אף שטר נמי בין כולו ובין חציו. ורבנן גמר לה לה מאשה מה אשה חציה לא אף עבד נמי חציו לא אבל בכסף ד"ה קונה. דהיאך אפשר לשחרר חצי עבד בשטר דמי יקבל השטר שיחרור. דע"י קבלת עצמו של העבד אי אפשר דכיון דחצי גופו של עבד קנוי לרבו. א"כ הוא אגיד גבי' ולא שייך לומר גיטו וידו באין כאחת. וע"י קבלת אחרים שלא מדעתו אי אפשר דנהי דקיי"ל בשטר ע"י אחרים שלא מדעתו מהני. היינו כשמשחררו לגמרי דזכות הוא לו משא"כ בחצי עבד וחצי ב"ח דחוב הוא לו דאסור מיד בשפחה וב"ח וכל היכי דאיכא צד חוב לא מצי לשחררו ע"י אחרים. ואי דמשחררו ע"י אחרים מדעת העבד בתורת שליחות לקבלה. מאי מבעי לי' לרבה לרשב"א דלית לי' גיטא וידו באין כאחת. אי עבד מצי משוי שליח לקבל גט שחרור. כיון דאיהו לא מצי מעבד שליח לא מצי שוויא. דהא לרבה גופא דמוקמי פלוגתא דרבי ורבנן במשחרר חצי עבדו הוא בשטר. א"כ איהו לא מצי מקבל ושליח מצי משוי עי"ש

ולכאורה הי' מקום ליישב דפלוגתא דרבי ורבנן קאי אליבא דמשנה אחרונה. דחציו עבד וחציו ב"ח כופין את רבו ועושה אותו בן חורין. ופליגי רבי ורבנן במשחרר חצי עבד בשטר אי קנה או לא דלרבי מיירי בשחרר חצי עבד בשטר, ולרבנן דחציו בשטר לא מהני מיירי מתניתין בשחרר