ברית יעקב חלק א קנט

בנכסי הגר וכסבור שהן שלו דלא קנה דהתם הוי מטעם חזקה בעי כוונה לקנין ע"כ לא מהני

אלא דזהו רק לדעת התוס' והרא"ש דהא דחצירו של אדם קונה שלא מדעתו הוא דוקא במידי דראוי להמצא. אבל לדעת הפוסקים וכ"כ הרמ"א (בסי' רס"ח סעי' ג') דחצירו של אדם אינו קונה שלא מדעתו רק במידי דיודע במציאה או דאסיק אדעתי'. אבל בדבר שאינו רגיל לבוא אין חצירו קונה שלא מדעתו וה"ה ידו אינו קונה לו כה"ג כמ"ש הש"ך (בסי' רס"ח ס"ק ו') ה"נ לא מהני בעבדים לקנות שלא מדעתן

ועוד נראה היכי דעבדים אינן רוצים לזכות בעצמן. וניחא להו בעבדות לא הוו בני חורין בגר שמת כיון דאומרים בהדיא דלא ניחא להו בזכי' וחצירו של אדם אינו קונה לו בע"כ דידיה. ודמי להיכי דמזכה לחברו ע"י אחר דהברירה ביד חברו שלא לקבל המתנה ואינו זוכה בו אם כששמע צווח איני זוכה בה כמבואר בחו"מ (סי' רמ"ב סעי' יוד). א"כ ה"נ לא הוי העבדים בני חורין רק כששמעו שתקו הוי בע"כ בני חורין אבל כששמעו צווחו ואמרו דלא ניחא להו למזכי בנפשם אזי כל הקודם זכה

ובזה ניחא מה דקשה לכאורה היכי אמרינן המפקיר עבדו יוצא לחירות או בגר שמת דגדולים קנו עצמן בני חורין כיון דאין אדם יכול לזכות בו רק העבד בעצמו א"כ לא הוי הפקר לכל לעניים ולעשירים. ומאי מהני הפקר כזה כיון דזכו בעצמן דוקא. ולפמ"ש א"ש דוקא היכי דשייר בהפקירו דלא הפקירו לכל לא הוי הפקר דבעינן דומיא דשמיטה דהוי הפקר לכל. אבל הכא דלא שייר בהפקירו מידי דהפקיר לכל. אלא דהעבד קודם לזכות מאדם אחר הוי הפקר גמור. וגם משכחת דיזכה בו אחר אם לא ירצה לזכות בנפשו. דניחא לי' בעבדות דבע"כ לא יזכה בעצמו

וא"כ אכתי יש לומר דלא הוי הפקר באיסור מה שזוכה העבד בעצמו כמ"ש

(כג) אך עדיין קשה מהא דגיטין (דף ל"ח) דאמר רבה אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מאי טעמא גופי' לא קדיש לדמי לא קאמר דלהוי עם קדוש קאמר. א"כ משמע לאו מטעם הפקר קאתי עלה רק משום דמשחררו לגמרי. ואמאי מהני שחרורו דלהוי עם קדוש וישראל גמור. כיון דעבר על מימרא דרחמנא אי עביד לא מהני. וכן בהא דגיטין (דף יוד) תן שטר שחרור זה לעבדי פליגי רבי מאיר ורבנן אם יכול לחזור בו. קשה כיון דאיכא איסור בדבר אי עביד לא מהני

שוב ראיתי כי הראשונים הרגישו כיוצא בזה והביאו הה"מ (בפ"ט מה' זכי' ה' י"א) באמר פלוני עבדי עשו אותו בן חורין כופין היורשין ומשחררין אותו. דהקשו המפרשים כיון דקיי"ל המשחרר עבדו עובר בעשה היאך שומעין לו לעבור על דברי תורה. וכתב הרשב"א ז"ל ושמא נאמר שכל שאמר הרב לשחררו אומדין אותו שעשה לו טובה שהוא חייב לו על גמולו דאחזוקי אינשי בעוברים בעשה לא מחזיקינן. וכיון שכן הוא כמוכרו לו ומה שאסרה תורה לשחרר עבדים הוא בלי גמילת טובה כלל רק מרצון לבו ע"ש. (ועי' בסמ"ע בחו"מ סי' רנ"ו סעי' ד' ס"ק ח' ע"ש). ואע"ג דעבדו הוא ואינו חייב לו שום גמול על טובה שעשה והוי כמתנת חנם ודמי למי שצוה ליתן מתנה לעכו"ם דאין שומעין לו משום לא תחנם. לזה כתב הרמב"ם (שם ה' י"א) דכופין היורשין ומשחררין אותו שעבד ישנו במקצת מצות כמ"ש הכ"מ. ע"כ שרי בעבד ואוקמינן לי' אחזקת כשרות מדצוה לשחררו ודאי קיבל דמי פדיונו מאחר כדי לשחררו ואז מחוייב לשחררו דליכא איסור רק במשחרר בחנם כמ"ש הסמ"ע

אולם הכא במתניתין קשה דהא אי הוי ידעינן באמת דלא קיבל טובה והנאה אסור לשחררו. וכיון דרבו אינו רוצה לשחררו כלל רק אנן כייפינן לרבו מפני תיקון העולם. א"כ כיון דאיכא איסורא בדבר ועבר על מימרא דרחמנא לא מהני כלל השחרור דאי עביד לא מהני

ואפשר לומר בזה לפמ"ש התוס' דהא כופין את רבו ועושה אותו ב"ח וכי אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך דכיון דלא פשע אמרינן לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך א"כ יש לומר דכה"ג לא מקרי עבר על מימרא דרחמנא דכיון דיש לו רשות לחטוא בשביל שיזכה חברו וברשות קעביד א"כ לא שייך לומר דעבר על מימרא דרחמנא ולא מהני דהוי כמו שלא עבר כלל

עוד יש לומר לפמ"ש התוס' בתמורה (דף ה') ד"ה מיתבי אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה, וס"ד דהשתא הא דאינו לוקה לאו מטעם ניתק לעשה הוא אלא משום דלא מהני גירושין דהא צריך להחזירה וא"א כיון דעבר אמימרא דרחמנא לקי הא נמי לילקי ותיובתא דרבא בשלמא לאביי ניחא דמש"ה לא לקי דלא מהני מעשיו. וא"ת כיון דלא מהני גירושין לחייב הבא עליה משום אשת איש אפי' קודם חזרה וכהן נמי אמאי לוקה ואינו מחזיר הוי לן למימר דלא חל הגט ויש לומר דאתקשי גירושין למיתה. מה מיתה מוציאה מרשות הבעל אף גירושין עכ"ל. א"כ חזינן דגירושין שאני דאפי' באיסור מהני לרבא. א"כ יש לומר ה"ה בשחרור מהני אפי' באיסור ועבר על מימרא דרחמנא מהני דאתקש שטר שחרור לגט אשה. וכמו דמהני גט אפי' באיסור ה"נ מהני שחרור אפי' באיסור ועבר על מימרא דרחמנא. והכא ליכא למימר כדאמרינן באונס שגירש שצריך להחזירה דלא מהני לזה מה שגירשה דלא יוכל לשלחה כל ימיו. ומה דמחוייב להחזירה א"כ אין זה שילוח לכל ימיו. משא"כ בעבד כיון דגוף השחרור מהני אפי' באיסור דדמי לגט. ליכא למימר דיחזור ויהי' עבד דלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד כדאמרינן בירושלמי פ"ד דגיטין ע"כ יוצא לחירות וא"כ א"ש גם הכא דכופין את רבו ועושה אותו ב"ח אע"ג דעובר בעשה וכיון דהוי איסור כל מה דעביד לא מהני. משום דשחרור דמי לגט אשה דמהני אפילו דהוי באיסור

(כד) אמנם קשה לי על שיטת התוס' מהא דתנן בגיטין (דף מ') עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב לו שטר על דמיו ועולא אמר מי שחררו רבו שני שורת הדין אין העבד חייב כלום במצות אלא מפני תיקון העולם שהרי יצא עליו שם בן חורין כופין את רבו ראשון ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו. וא"כ דהוי עבד גמור מן התורה שהשחרור מרבו שני לאו כלום א"כ למה כופין את הרב לעבור בעשה לשחררו מפני שיצא עליו שם בן חורין

ונראה בזה אע"ג דשחרור מרבו שני לאו כלום. מכל מקום מעות המגיע לרבו שני מפסיד. וכ"נ מדברי רש"י ד"ה כותב לו שטר על דמיו העודפים על החוב. א"כ קיבל רבו ראשון מקצת דמי פדיונו. דיכול לשחררו כדי חלקו של מעות רבו שני. דליכא איסור בזה. וכיון שיצא עליו שם בן חורין הוי כמו חציו עבד וחציו בן חורין דיכולין לכופו דהיכי דלא פשע אמרינן לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. דמעות שבא לידו מרבו שני בהלואה הוי כקיבל דמי פדיונו דיכולין לכוף חברו את רבו לשחררו דליכא איסור בזה. ע"כ גם על חלקו של רבו יכולין לכוף דהוי כמו חציו עבד וחציו ב"ח. ואע"ג דהוי רק הלוואה ביד רבו ראשון משני מ"מ הואיל דאינו משחררו בחנם רק מפני מעות הלוואה שמפסיד רבו שני ויצא עליו שם בן חורין יכולין לכוף רבו ראשון לשחררו כמ"ש

(כה) קשה לי בסוגיא דפסחים (דף פ"ח) מי שחציו עבד וחציו ב"ח לא יאכל משל רבו. משל רבו הוא דאינו אוכל הא משל עצמו יאכל. והא תניא לא יאכל משל עצמו ולא משל רבו. לא קשי' כאן כמשנה ראשונה וכאן כמשנה אחרונה שחזרו ב"ה להורות כבית שמאי דכופין את רבו ועושה אותו בן חורין. וכן אמרינן בחגיגה (דף ב') הכל חייבין בראי' חוץ מחרש שוטה וקטן כו' ועבדים שאינן משוחררים. ובגמ' הכל לאתויי מאי לאתויי חציו עבד וחציו ב"ח. ולרבינא דאמר מי שחציו עבד וחציו ב"ח פטור מן הראי' הכל לאתויי מאי כו'. לא קשי' כאן כמשנה ראשונה וכאן כמשנה אחרונה. וכתבו רש"י ותוס' דלמשנה אחרונה כיון שיש על ב"ד לכוף אדונו לשחררו הוי כאלו משוחרר כבר והרי הוא בן חורין. ע"כ יאכל משל עצמו וחייב בראי' ע"ש. דמאי סברא הוי בזה. הא כל כמה דלא שחררו אכתי צד עבדות במקומו עומד כדקאמר לישא בת חורין אינו יכול מהיכי תיתי נימא דהוי כמשוחרר ויאכל ק"פ