ברית יעקב חלק א קמח

מדרס ואמרת לן מאי שנא ראשונה דקיימא שניה שניה נמי קיימא ראשונה ואמרת לן פנים חדשות באו לכאן ה"נ פנים חדשות באו לכאן. א"כ אפי' לקולא אמרינן כיון דנתבטל טומאה ראשונה אע"ג שלא היו זמן מועט דלא לטמי עד שנפסקה אזנו שני'. וכן גבי כלי בע"ב דלעולם הי' מקבל טומאה כיון שסתמו אפ"ה כיון דאח"כ נתגלה דנקובה כמוציא רימון טהורה. ה"נ כיון דהשתא פנים חדשות באו לכאן ואינו אותו הרגל שכתב קודם שנכתב לפניו הוי שלא כסדרן ופסול

אך לכאורה אפשר לומר בזה דקמא קמא מה שהעבה קצת האות נתבטל הוספה זו לגוף האות דמתבטל ברוב הרגל שהי' נכתב מקודם דכל פורתא שהוסיף והעבה קצת מתבטל מעט מעט והוי כמו שנכתב הרגל מתחילה כך והוי כסדרן אע"ג דגרר מה שבפנים מעט והשתא הוי רגל חדש שלא הי' מעיקרא מ"מ דכיון דקמא קמא בטיל הוי כסדרן. ואין לומר שעומד בפני עצמו וניכר מה שנכתב מתחילה לא שייך בזה ביטול. דהא בנדרים (דף נ"ז) איתא אמר רבי ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידולין על עיקרו מותר דגידולי היתר מעלין את העיקר אע"ג שידוע וניכר הבצל שזרעו אפ"ה כיון שנעשה השתא גולם אחד ואיכא בהיתר שיכול הבצל לעלות באחד ומאה של הגידולין מותר כמ"ש הרא"ש בפי'. וכ"כ הרמב"ם (בפי"מ מה' תרומות ה' כ"ב) גבי גידולי גידולין אם רבו הגידולין על העיקר אעפ"י שאין זרעו כלה מותר כדאמרינן בנדרים (דף נ"ז)

אמנם לפי דאמרינן ביבמות (דף פ"ב) גבי מקוה דהי' ארבעים סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר רבי יוחנן עד רובו. ואפילו בדרבנן בעינן שם רובה. וכ"כ הרמב"ם בה' מקוואות (פ"ד ה' ז') א"כ היכי דהוי רובו אינו מועיל מה דנתבטל קמא קמא. כמ"ש התוס' שם דהא דאמרינן בע"ז (דף ע"ג) במערה י"נ לתוך הבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל היינו עד ששים אכל היכי דנתרבו דליכא ששים מהיתר נגד האיסור אסור ועי' ביו"ד (סי' קל"ד סעי' א'). וא"כ ה"נ היכי דאח"כ נתרבה ההוספה שהעבה הרגל על שהי' מתחילה לא אמרינן בזה קמא קמא בטיל. וא"כ מה שגרר אח"כ לא מהני דהוי ככתיבה חדשה והוי שלא כסדרן

ולפ"ז יש לפקפק בהא שכתב המג"א (בסי' ל"ב ס"ק ל"ג) אם נמצא תיבה יתירה ומחקו להמשיך הגג הה"א אעפ"י שלא יהי' רגל השמאלי בסוף הגב כשר. לפמ"ש אפשר כה"ג דימשוך הגג הה"א יותר מכפי שהי' נכתב מתחילה מבטל הגג הראשון שנכתב מתחילה מה שהוסיף להמשיך הגג. והוי ככתיבה חדשה דהוי שלא כסדרן]. והנני דו"ש ברוך מרדכי ליבשיץ חופ"ק גאוורהראק יע"א. סימן סח

הרמב"ם (בפי"א מה' בכורים ה' ז') כתב נתן לכהן כלי שאינו שוה בשוק חמשה סלעים וקבלו הכהן בחמשה סלעים הרי בנו פדוי. ותמה הר"ן עליו דהא בקידושין (דף ח') עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני טלית זה בחמשה סלעים לפדיון בני בנו פדוי כו' לעולם דלא שוי וכגון דקביל עליה כהן וכגון הא דרב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן ואמר לי' לדידי חזי לי חמש סלעים. אמר רב אשי לא אמרן כגון רב כהנא דגברא רבא הוא ומבעי ליה סודרא ארישא אבל כולי עלמא לא. וכתב הר"ן ה"ה למי שדרכו להתייקר באיזה חפץ שנותן לפעמים דמים הללו. דאלת"ה עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני אמאי בנו פדוי. א"כ בעינן דוקא מי שדרכו להתייקר עד כדי דמים הללו. דבלא"ה לא מצי אמר דלדידי שוויא חמש סלעים. ומדוע השמיט הרמב"ם הא דרב אשי ולא חילק כלל. וכתב הכ"מ שסובר רבינו שכל שהוא שוה חמש סלעים לשום אדם אעפ"י שלכהן אינו שוה כ"כ אפ"ה יכול לקבל בחמשה סלעים. אבל אם לשום אדם בעולם אינו שוה חמש סלעים לאו כל כמיני' לומר לדידי שוה חמש סלעים. וזה שאמר רבינו כלי שאינו שוה בשוק חמשה סלעים הוא בשוק אינו שוה כ"כ אבל לקצת בני אדם שוה חמשה סלעים וקבלו הכהן בחמש סלעים בנו פדוי ודחק עצמו שהרמב"ם יפרש הכי הא דרב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבא ומבעי לי' סודרי ארישא היינו דלרב כהנא דכוותי' שוה לפעמים חמש סלעים אבל כ"ע לא מלתא דלכ"ע לא שוה חמש סלעים כיון דלשום אדם אינו שוה חמש סלעים לאו כל כמיני'. וגם בב"י כתב כן ביו"ד (בסי' ש"ה) וקבעו בש"ע (סי' ש"ה סעי' ה') ועי' בב"ח ובט"ז (ס"ק ה') ובש"ך שהשיגו עליו ונדחקו ג"כ בזה

ולענ"ד כדעת הכ"מ וב"י רק הרמב"ם מפרש הסוגיא בע"א דקשה להרמב"ם מה שהקשו התוס' ד"ה רב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן. הכא משמע דרב כהנא הי' כהן ובפסחים (דף מ"ט) משמע דלא הי' כהן דקאמר אי לא דנסיבת כהנת לא גלאי ומה שתי' דתרי רב כהנא הוי הוא דחוק דסתמא דרב כהנא דמוזכר בש"ס משמע דהוא חדא דהוא תלמידי' דרב. דבעירובין (דף ח') איתא אמר כהנא בר תחליפא משמי' דרב כהנא בר מניומי משמי' דרב כהנא בר מלכיו משמי' דרב כהנא רבי' דרב. ואמרי לי' רב כהנא בר מלכיו רביה דרב מבוי שצידו אחד ארוך כו'. אמר רב כהנא הואיל ושמעתא דכהנא הוי אימא בה מלתא הא דאמרת מניח הקורה באלכסון כו' והא דקאמר בעירובין (דף ק"ה) אמר רב הונא רב כהנא מסייע כהני. דמשמע דהוי כהן יש לומר כיון דקרי לה כהנא אמר מסייע כהנא. [אך בירושלמי (בפ"ב דר"ה ה' ה') רבי מייא בר אבא הוי קאים מצלי עאל רב כהנא וקם לי' מצלי מן אמורי מן דחסל רבי מייא בר אבא מן צלותא יתיב ליה דלא מעבר קומי. רב כהנא מאריך בצלותי'. מן דמחל רב כהנא אמר לי' הכין אתון נהיגון גביכון מצערין רברביכון. אמר לי' רבי אנא מדבית עלי וכתיב על בית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם. בזבח ומנחה אין מתכפר לו. אבל מתכפר לו בתפלה. מוכח לכאורה דהוי כהן והוא תלמידי' דרב. ויש לומר דאמו מבית עלי הוי כמ"ש רש"י בר"ה (דף י"ח) ד"ה אביי ורבא מדבית עלי אתי דרבא אמו מבית עלי היתה אע"ג דכתיב מרבית ביתך ימותו אנשים. הגזרה הי' גם על הנקבות של בית עלי שיולידו אנשים ימותו]. ומה שתי' עוד דרב כהנא הי' לוקח בשביל אשתו. כדאשכחן בחולין (דף קל"ב) דרב כהנא אכל בשביל אשתו. הרא"ש בסוף בכורות השיג ע"ז. דהא בחולין שם פריך על עולא דיהיב מתנתא לכהנת מהא דמנחת כהנת נאכלת מנחת כהן אינו נאכלת. ואי אמרת כהן אפילו כהנת הא כתיב כל מנחת כהן לא תאכל. אמר ליה אהרן ובניו כתובים בפרשה ה"נ גבי פדיון הבן כתיב אהרן ובניו ע"ש. וכ"כ הרא"ה בס' החינוך. וכ"מ מדברי הרמב"ם שלא כתב רק במתנות וראשית הגז יכולה כהנת לקבל. לכן מפרש הרמב"ם הסוגיא הכי. לעולם דלא שוו וכגון דקבלו עליו כהן וכגון הא דרב כהנא שקיל סודרא מפדיון הבן ואמר לדידי חזי חמשה סלעים. היינו דכהן הי' איש אחר שנתנו לו סודרא בפדיון הבן וקיבל עליו הכהן בחמשה סלעים. וכגון הא דרב כהנא שקיל סודרא מפדיון הבן ואמר לדידי חזי חמשה סלעים. וא"כ כיון ששוה לאדם אחד חמשה סלעים ואע"ג דלכהן לא הי' שוה כ"כ יכול לקבלו. וע"ז אמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דמיבעי לי' סודרא ארישא בזה מהני מה שנותן עבור זה חמשה סלעים דלדידי' שוה חמש סלעים ע"כ הכהן יכול לקבלו אע"ג דלכהן ולכ"ע לא שוה חמש סלעים. אבל כ"ע לא שאומר לדידי חזי חמשה סלעים אע"ג דהוא נותן חמשה סלעים עבור זה. כיון דבאמת דלא שוה לו חמשה סלעים ולא לכל אדם אף שהכהן מקבלו בחמשה סלעים לא מהני כיון דאנן ידעינן דאינו שוה חמשה סלעים לשום אדם. וזהו שכתב הרמב"ם שאינו שוה בשוק היינו לכל אדם אינו שוה ולקצת בני אדם שוה חמשה סלעים כמ"ש הב"י והוא שישוה לשום אדם חמשה סלעים

סימן סט

נשאלתי בימי חרפי לבאר דברי התוס' במנחות (דף ל"ז) ד"ה שומע אני אפי' נטרף בתוך למ"ד יום. דמפרש ר"ת דנטרף היינו שנעשה טריפה אעפ"י שחיה יותר מלמ"ד יום וכיון שיש לו שני ראשים היינו טריפה דכל יתר כנטול דמי. דלפר"ת לא אתי שפיר הא דתני לה ההוא סבא דחייב ליתן עשרה סלעים בההוא ינוקא דאתיליד בתרי ראשים. ופריך עלה איני הא תני רמי בר חמא מתוך שנאמר פדה תפדה את בכור האדם שומע אני אפילו נטרף בתוך למ"ד תלמוד לומר אך חלק. (והאי נמי כטריפה דמיא שהרי לא יחיה) ומשני שאני הכא בגולגולת תלא רחמנא (ופי' רש"י דכתיב חמש סלעים לגולגולת והאי אית ליה תרי ראשים. ואי משום אך חלק השתא מיהא לא מיית. אבל לפי' ר"ת אינו מובן מאי משני שאני