ברית יעקב חלק א קמד

כאן בצווח מעיקרא עי"ש. אבל מלתא דהוי זכות גמור ומלתא דבי דינא אינו יכול לומר דלא ניחא לי' כדמוכח בסוטה (דף כ"ב) איבעיא להו עוברת על דת אם רצה הבעל מקיימה או לא מקיימה. ת"ש ואלו שב"ד מקנין לה מי שנחרש בעלה וכו' וא"א רצה בעלה מקיימה עבדינן ב"ד מידי דלמא אתי בעל ואמר לא ניחא לי. ומשני סתמא דמלתא כיון דעוברת ע"ד ניחא לי' איבעיא להו בעל שמחל על קינויו קינויו מחול או אינו מחול כו' ת"ש ואלו שב"ד מקנין לה מי שנחרש בעלה וכו' וא"א בעל שמחל על קינויו קינויו מחול עבדינן מידי דאתי בעל ומחיל (ואיכא זילותא דב"ד) סתמא דמלתא אדם מסכים ע"ד ב"ד. והא ב"ד שמקנין לה היכי שבעלה חבוש בבית האסורין הוי רק משום זכות כדאמר לעיל כיון דעוברת ע"ד מינח ניחא לי' וא"כ אפי' אי נימא דבעל שמחל על קינויו אין קינויו מחול ג"כ תקשי היכי מקנין לה ב"ד שלא בפניו שהי' חבוש בבית האסורין דלמא כשיבוא בעלה ויאמר לא ניחא לי (ואיכא זילותא דב"ד). וע"כ כיון דהוי זכות גמור ומלתא דב"ד אינו יכול לומר לא ניחא לי. ורב יוסף ס"ל אע"ג דהוי זכות גמור אפ"ה יכול לומר אח"כ כששמע לא ניחא לי ע"כ אמר אם הגדילו יכולין למחות. א"כ מסוגיא דסוטה אדחי הא דרב יוסף מהלכה. ע"כ השמיטו הרי"ף. והרמב"ם שהביאו הא דרב יוסף (בה' מלכים פ"ו ה' ג') אם הגדילו יכולין למחות צ"ל דס"ל דלא הוי הכא זכות גמור כיון דהשתא הוא קטן ולאו בר מצוה הוא אלא דאמרינן סתמא דמילתא בקטן דלא טעים טעמא דאיסורא יתרצה כשיגדל במידי דהוי זכות הוא לו. אבל כיון דשמע ומיחה כשיגדיל יכול למחות ולא דמי למידי דהשתא הוי זכות לו ומלתא דבי דינא דאלימי טפי דאינו יכול למחות. והרי"ף סבר גם הכא הוי זכות דהשתא דהוי דינו כישראל להחיותו ולכל מילי. א"כ מוכח מסוגיא דסוטה דלא כרב יוסף

ידידו דו"ש ברוך מרדכי ליבשיץ חופ"ק סעמייאטיץ יע"א. סימן סו

הרמב"ם (בפ"א מה' ס"ת ה' ב') כתב המלך מצוה עליו לכתוב ס"ת אחד לעצמו לשם המלך יתר על ס"ת שיהי' לו כשהוא הדיוט שנאמר והי' כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו וכו' וזה שהיה לו כשהוא הדיוט מניחו בבית גנזיו. וזה שכתב או נכתב לו אחרי שמלך יהיה עמו תמיד. ואם יצא למלחמה ס"ת עמו נכנס והוא עמו יושב בדין והוא עמו מיסב והוא כנגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. (ה"ג) לא היה לו ס"ת קודם שימלוך צריך לכתוב לו אחר שמלך שני ס"ת. אחד מניחו בבית גנזיו והשני יהי' עמו תמיד. לא יסור מעמו אלא בלילה בלבד וכשיכנוס לבית המרחץ או לבהכ"ס או לישן על מטתו. ונפלאתי בזה מדכתב הרמב"ם לא יסור מעמו אלא בלילה בלבד ע"כ אפי' אינו רוצה לישן על מטתו. דברוצה לישן על מטתו אפי' ביום מסיר מעמו הס"ת כמ"ש הרמב"ם לישן על מטתו. ובספרי מבואר להדיא והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. מכאן אמרו המלך יוצא למלחמה והוא עמו. יושב בדין והוא אצלו. מיסב והוא כנגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. ימי חייו הימים כל ימי חייו הלילות. ואין לומר דספרי אתי' כבן זומא וראב"ע בברכות (דף י"ב) דדריש גבי יציאת מצרים דכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך הימים. כל ימי חייך הלילות. ה"ג ריבוי דכל ימי חייו מרבינן הלילות. אבל לחכמים דפליגי על בן זומא וס"ל דכל ימי חייך דיצ"מ לא מרבינן ללילות ה"נ לא מרבינן קרא וקרא בו כל ימי חייו דכל אתי לרבויי הלילות. דאכתי תמוה דהא הרמב"ם (בפ"א מה' ק"ש ה' ג') כתב ומצוה להזכיר יצ"מ ביום ובלילה שנאמר למען תזכור יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך והיא דרשא דבן זומא. א"כ ה"ג גבי מלך דכתיב וקרא בו כל ימי חייו אתי לרבויי גם בלילה. וכל נושאי כליו לא העירו בזה

ואפשר דטעמא דרבינו בזה דהא חזינן בברכות דמרבוי דכל ימי חייך דיציאת מצרים לא מרבינן תרתי לרבנן דס"ל דרבוי דכל ימי חייך אתי לרבות לימות המשיח ולא דאתי לרבויי תרתי בלילות גם לימות המשיח. משום דימי כתיב משמע ימים ולא לילות כדאמרינן בפסחים (דף ד') ובנדה (דף ע"ב) וריבוי דכל יכולין לומר דאתי' לרבות לימות המשיח לא מרבינן גם לילות. וגם בן זומא דדריש דכל ימי חייך אתי לרבויי לילות. הוי טעמא כדקאמר התם וכי מזכירין יצ"מ לימות המשיח, ע"כ אתי קרא דכל לרבויי לילות. אבל בלא"ה לא הוי אמרינן דרבוי דכל אתי לרבות לילות משום דימי משמע ימים. ועדיפא טפי לומר לרבויי ימות המשיח. והכא דקאמר יוצא למלחמה והוא עמו יושב בדין והוא עמו מיסב והוא כנגדו ע"כ מרבויא דכל ימי חייו נפקא. דבהדיוט אע"ג דכתיב לא ימוש סה"ת מפיך והגית בו יומם ולילה משמע במגילה (דף ד') דבעת מלחמה פטור. מדקאמר עתה באתי משום דאין עת מלחמה בלילה הי' להם לעסוק בתורה. אבל ביום עת מלחמה פטירי. וכ"כ הגר"א בספרו שנות אליהו ע"ש. וכ"ש במלחמות מצוה. אבל מלך דרבי קרא דכל ימי חייו גם במלחמה יהי' עמו. וכן הא דיושב בדין ומיסב נמי אע"ג דבעת אכילה פטור מת"ת וכן בדין דהיינו נמי תורה כדאיתא בשבת (דף יו"ד) אפ"ה גבי מלך תהי' הס"ת עמו מריבוי דכל ימי חייו. א"כ כיון דמרבינן מכל ימי חייו זמנים אלו דפטורי מת"ת. תו לא מצי לרבות לילות מריבוי דכל ימי חייו. משום דימי כתיב משמע ימים ולא לילות כמו דלא מרבינן גבי יצ"מ מריבוי דכל לרבות הכל לילות וימות המשיח. וע"כ דחה הרמב"ם הספרי מהלכה מש"ס דידן דברכות. ואע"ג דגם מלך חייב בת"ת בלילה. כמ"ש הרמב"ם (בפ"ג מה' מלכים ה' ה') המלך אסור לשתות דרך שכרות שנאמר אל למלכים שתויי יין. אלא יהי' עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו עכ"ל. ולא גרע מהדיוט שנאמר והגית בו יומם ולילה. ולא אברי לילה אלא לגרסא מ"מ אינו מחויב דוקא לקרות באותו ס"ת שכותב לשמו. גם יכול ללמוד תורה שבע"פ

ורב גאון אחד כתב לי סמך לדברי רבינו הרמב"ם. דהא אמרינן בסנהדרין (דף כ"ב) אותה שנכנסת ויוצאת עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה אותה בזרוע שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד דכתיב גבי דוד. ואמרינן גבי דוד דעד חצות לילה היה מתנמנם כסוס מכאן ואילך כו' א"כ אי אפשר שלא הי' מסירה בלילה בתחילה קודם שינת קבע כיון דהוא זמן שינה שהרי אמרו בברכות (דף כ"ג) לא יאחוז אדם תפילין בידו וס"ת בזרוע ויתפלל. ולא יישן בהם שינת קבע ולא שינת ארעי דחיישינן שמא יפלו מידו ושמא יפיח בהן. ועוד הרי בתפילין דס"ל לחכמים דלילה זמן תפילין אסור להניח בלילה דחיישינן שמא יישן בהם כדאיתא במנחות (דף ל"ו). ומשמע דכל הלילה אסור להניחם אפילו היכי שישן כבר שינת קבע. א"כ כ"ש בס"ת דחמורה קדושתה טפי מתפילין אסור להיות אצלו בזרועו. א"כ א"ש ההיא דספרי דקרא בו כל ימי חייו לרבות הלילות. דבאמת מן התורה גם בלילה צריכה להיות עמו. אלא דחכמים אסרו בלילה להיות עמו. כמו גבי תפילין דפטרו אותו בלילה דחיישינן שמא יישן בהם. ויש כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בשוא"ת. והספרי נקט רק מה שמן התורה מחוייב עכ"ד. ואינו נראה לי חדא דהא הרמב"ם לא כתב הא דרשב"א דאמר דעושה אותו כמין קמיע ותולה אותו בזרוע. וע"כ כמ"ש הלח"מ שם (בפ"ג מה' מלכים) דזהו לאו דוקא דא"כ איך אמרו במתניתין יוצא למלחמה מוציאה עמו יושב בדין הוא עמו. דהלא לעולם היתה בזרועו זולת בבית המרחץ ובה"כ דכיון דהיא תלויה בזרועו ודאי דלעולם היתה עמו. אלא ודאי דמתניתין הודיענו דלאו דוקא כמין קמיע רק כיון דבכל המעשים היתה עמו הוי כאלו תלוי בזרועו ועוד דא"כ אמאי מסיר בלילה יהי' כנגדו כמו דמיסב והוא כנגדו. ועוד דהא הרמב"ם (בפ"ד מה' תפילין ה' ט"ז) כתב דהיכי דהם כרוכין בידו מותר לישן בהם אפילו שינת קבע והכא דקאמר דעושה כמין קמיע ותולה בזרוע הוי ככרוכין בנרתיקן ועי' שם בכ"מ ועי' בב"י באו"ח (סי' מ"ד):