ברית יעקב חלק א קמב

הנה עיקר דיוקו מבואר בריטב"א ותי' בזה ג' תירוצים חדא הא דקאמר מטבילין אותו ע"ד ב"ד דשייך באיש ואשה. ועוד כיון שגר שמל ולא טבל הוי כאלו לא מל ע"כ נקט הגמר והסוף. ועוד דטבילה אינו ניכרת ס"ד אמינא דאינו יכולים להטבילו ע"ד ב"ד משום דלא ידע למחויי א"כ ה"א דהוי חובה אפ"ה קמ"ל דהוי זכות לו וזכין לאדם שלא בפניו. אבל מילה פשיטא דמלין אותו ע"ד ב"ד דהא ניכר והוא אות עולם קיים אם לא ירצה יכול למחות ע"ש

ולכאורה רציתי לומר בזה לפמ"ש הה"מ (פי"ד מה' איסורי ביאה ה' א') בשם הרמב"ן הא דאין. מטבילין הגר קודם מילה כדי שלא נצטרך להמתין מלטבלו עד שיתרפא ושיהוי מצוה לא משהינן. משום דהמילה קשה עליו מלין אותו תחילה דאי פריש נפרוש מיהו אם טבל תחילה הרי זה גר ע"ש. א"כ בגר קטן דמלין אותו ע"ד ב"ד דלא שייך בזה אולי יפרוש מגירות. א"כ בגר קטן מטבילין אותו קודם ואח"כ מלין אותו. דאמאי נשהה הגירות עד שיתרפא. ע"כ נקט רב הונא גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד דטבילה קודמת למילה בגר קטן

אך יש לומר דבקטן לא קפדינן אשיהוי מצות כלל כיון דעדיין לאו בר מצוה כלל וכן משמעות הפוסקים שלא חלקו בכך. גם לדעת התוס' ביבמות (דף מ"ז) ד''ה מטבילין אותו מיד והרא"ה בנ"י בלא"ה צריך להיות המילה דוקא קודם הטבילה והביאו הרמ"א (בסי' רס"ח סעי' א')

אולם דברי מעכ"ת אינן נראין לי כלל. דלא מסתברא דענין גירות הוי חובה קצת בגר קטן דיכול לומר דרוצה לעשות המצוה בעצמו כשיגדיל. דהיכי שייך לומר דימחה ויעשה עצמו עכו"ם ורשע שעה אחת לפני המקום כדי שיוכל לקיים המצוה. דיותר זכות הוא לו שלא יעשה עצמו אפי' שעה אחת רשע לפני המקום ובזה יש לדחות ג"כ מה שכתב הש"ך ביו"ד (בנקודת הכסף להשיג על הט"ז) ועוד דכתבו התוס' אבל הכא שזכות גמור הוא יש לו שליחות א"כ ה"ה בטבילת גר נמי יש לומר דחובה קצת שרוצה לגייר את עצמו ולעשות מצוה זו בעצמו ואפ"ה מטבילין אותו ש"מ שאין זה מקרי אפילו קצת חובה א"כ ה"ה בפדיון הבן עכ"ל. דשאני ענין גירות דאמרינן ביבמות (דף מ"ח) למה גרים מעונין מפני ששהו עצמן לכנס תחת כנפי השכינה. א"כ כל מה שנוכל להקדים להכניסו תחת כנפי השכינה לא הוי אפילו קצח חובה משום דניחא לי' לעשות המצוה כשיגדיל דיותר זכות לו להכניסו מיד משא"כ בפדיון הבן יש לומר דאחר אינו יכול לפדותו דהוי קצת חובה דמצוה דילי' ניחא לי' לעשות המצוה בעצמו כשיגדיל]

גם מש"כ דבטבילה לא הוי חובה קצת דיכול לומר דניחא לי' עשות המצוה בעצמו כשיגדיל דהא יכול למחות אח"כ ויטבול בעצמו אינו נראה כמ"ש דודאי לא ימחה לעשות עצמו רשע לפני המקום ב"ה. ועוד יש לומר דכה"ג לא הוי מחאה כלל כיון דבאמת רוצה בגירות ואינו רוצה בגירות רק משום לקיים המצוה בעצמו לא הוי מחאה ואינו יכול למחות כלל. ועוד לפמ"ש הר"ן בהא דהגדילה יכולה למחות היינו אם מיחתה בקטנותה והולכת ומוחית עד שגדלה דעומדת במחאתה. דבלא"ה אמרינן כיון שהגדילה שעה אחת שוב אינה יכולה למחות היאך אפשר לצמצם שתמחה מיד כשתגדיל. א"כ גם בטבילה לחודי איכא ג"כ חובה דהא כשיגדיל לא יכול למחות דא"א לצמצם. כיון שהגדיל שעה אחת אינו יכול למחות ומהאת קטנים לאו מחאה היא. א"כ היכי עבדינן לי' מתחילה להטבילו לשם גירות משום דיכול למחות בקטנותו ויהי' הולך ומוחה עד שיגדיל. דלמא לא ימחה בקטנותו דקטן לא ידע למחויי ושתיקתו לא יפסיד וכשיגדיל א"א למחות דאי אפשר לצמצם. וא"כ איכא חובה קצת דניחא לי' למעבד מצוה בעצמו. ועוד דהמילה בגרים הוי רק הכשר גירות דלא הוי גר עד שימול ויטבול. לא שייך לומר דהוי חובה קצת דאינו יכול לקיים המצות מילה בעצמו, משום דאף דימחה אח"כ לא יהי' צריך להטיף דם ברית, דהא קודם שנכנס בדת אינו חייב במצות ואינו מצוה כלל על מצות מילה וענין המצוה שרוצה לזכות בעצמו הוי רק הכשר גירות ועכו"ם שהוא מהול מכבר או עכו"ם שרוצה להתגייר ולמול בשניהם המצוה שוה. וא"כ אפילו דימולו אותו ב"ד לא מקרי חובה כלל דאכתי יכול לקיים מצות גירות בגדלות דימחה אח"כ ויהי' עכו"ם מהול ובטבילה לחודי יקיים מצות גירות

גם בעיקר דבריו שכתב דרב הונא סבר דגר שנתגייר כשהוא מהול א"צ להטיף דם ברית זה אינו דביבמות (דף ע"ב) משמע דגם רב הונא ס"ל דצריך להטיף דם ברית בגר שנתגייר כשהוא מהול. דאמר רב הונא דבר תורה משוך אוכל בתרומה ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה שהוא ערל כו' לימא כתנאי משוך וגר שנתגייר כשהוא מהול כו' אינן נימולין אלא ביום ראב"ש אומר בזמנו אינן נימולין אלא ביום ושלא בזמנו נימולין ביום ובלילה. אבל לכ"ע גר שנתגייר צריך להטיף דם ברית כמ"ש התוס' ביבמות (דף מ"ו) ד"ה רבי יוסי תרתי בעי ע"ש. ולפמ"ש מעכ"ת מאי פריך על רב הונא לימא כתנאי. דהא רב הונא ע"כ לא ס"ל כהני תנאי

ומש"כ דע"כ לדידן דקיי"ל גר קטן מלין אותו ע"ד ב"ד לא מקרי חובה קצת דקיי"ל כרמב"ם דגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף דם ברית. זה אינו מספיק לדידן. דפסקינן בש"ע יו"ד (סי' רס"ח סעי' א') דצריך להטיף דם ברית ואין מברכין עליו משום דמספקינן אי קיי"ל דצריך להטיף דם ברית או לא ע"כ לא מברכינן מספק. א"כ אמאי מלין אותו ע"ד ב"ד דלמא א"צ להטיף דם ברית. ומה שיטיף אח"כ משום ספק לא הוי מצוה כלל א"כ מקרי חובה שאינו יכול לקיים המצוה בעצמו

גם מש"כ דליכא למימר באביו שהתחיל לגייר בנו ולא הספיק לטבלו עד שמת יכולין ב"ד להטבילו. משום דזה פשיטא אע"ג דנימא דלא הוי זכות בכה"ג דאביו התחיל לגיירו יכולין ב"ד לגמור דעת אביו להטביל אותו אינו נראה לי. דכיון דאי נימא דלא הוי זכות וזכין לאדם שלא בפניו. אפילו היכי דאביו התחיל לגיירו ולא הספיק לטבלו עד שמת אינו יכולין ב"ד להטבילו מטעם דהוי גמר גירות עפ"י דעת אביו. דהטעם בגר שנתגייר עם בנו הוא מטעם דניחא לי' במה דעבד אבוהי. אבל השתא שמת אביו לא שייך לומר דניחא לי' מה דעביד אבוהי. כיון דהשתא אינו יכול להיות צוותא לאביו דכבר מת. וע"כ מפני כי הגירות עצמו הוי זכות כדרב הונא יכולין להטבילו ע"ד ב"ד. הארכתי בדברים כחפצו למען אהבת מעכ"ת להשתעשע עמו באמרים

וד כתב מעכ"ת בדברי הרי"ף הא דהשמיט הא דרב יוסף אם הגדילו יכולין למחות משום דאביי ורבא פליגי עליו תמה אני עליו דלא ראה דברי הר"ן דכתב אע"ג דאותיבו עלי' אביי ורבא כדאיתא בגמ' לאו משום דלא סברי כוותי' אלא לברורי מתניתין דלא תקשי עלה. ועוד לאביי קושיא דרבא ליתא ולרבא קושיא דאביי לאו כלום. וכיון שכן קיי"ל כרבי יוסף ומהתימה על הרי"ף שלא הביא הא דרב יוסף עכ"ל

ולכאורה יש לומר דמוכח דרב הונא לא ס"ל הא דרב יוסף אם הגדילו יכולין למחות. דגמ' פריך על רב הונא מאי קמ"ל תנינא זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו מהו דתימא עכו"ם בהפקירא ניחא לי' דהא קיי"ל עבד ודאי בהפקירא ניחא ליה קמ"ל הני מילי גדול דטעים טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו. וא"כ אם לא אשמעינן רב הונא בזה הוי אמינא דמקרי חובה מה שמטבילין אותו ע"ד ב"ד משום דמונעין אותו מהפקירא דניחא לי'. וקשה הא קיי"ל קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו. א"כ מה שמטבילין אותו לגירות ליכא כלל חובתו בזה. ואי משום דמונע אותו מהפקירא אח"כ כשיגדיל הא אם הגדילו יכולין למחות כדרב יוסף. וע"כ דס"ל לרב הונא דלא כרב יוסף דאם הגדילו יכולין למחות. וע"כ הביא הרי"ף הא דרב הונא דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד. ומאי דמקשי עלה בגמ' מאי קמ"ל תנינא זכין לאדם שלא בפניו ומהו דתימא ה"מ גדול דטעים טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו. דמזה מוכח דרב הונא לא ס"ל הא דרב יוסף ופליג עלי'. ע"כ לא הביא הרי"ף הא דרב יוסף

אך יש לומר דרב הונא לא פליג על רב יוסף. דהר"ן הקשה מדקאמר אם הגדילו יכולין למחות אלמא מחאה דקטנות לאו מחאה. וכיון דאמרינן כיון דהגדילה שעה אחת שוב אינה יכולה למחות היאך אפשר לצמצם שתמחה מיד שתגדיל. ויש לומר דנהי דמחאה דקטנות לאו מחאה היא לענין שאם נתרצית אח"כ אין מחאתה כלום. אפ"ה מהני לענין דלאחר שהגדילה