ברית יעקב חלק א קמא

סגי בתרי זימני. דא"כ אמאי לא הזכיר המחבר גבי מילה דאם אתחזק במשפחה דמתו מחמת מילה ג' בנים השאר לא ימולו בניהן. גם באע"ו (סי' ב' סעי' ז') שכתב לא ישא אדם ממשפחת נכפין ומצורעין והוא דאתחזיק תלתא זימני. ולפמ"ש הרא"ש דגם נכפה הוי סכנתא א"כ לבעי לאשמעינן דהאחיות סגי בתרי זימני. גם לא נראה לי לחלק בין אחיות ובין משפחה. וגם באחיות בעינן תלתא זימני

ולכאורה יש לעיין בקטלנית אשה שמת לה ב' אנשים שלא תנשא לשלישי. אי נימא גם בזה אחיות מחזיקות אם גבי אשה אחת מת בעלה וכן לאחותה מת בעלה לא תנשא אחותה השלישית לרבי. ואי בעינן גבי אחיות ג"כ כמו משפחות אחותה הרביעית לא תנשא. ולא הזכירו זה הפוסקים באע''ז (סי' ט'). וכן (בסי' קנ"ד) גבי שהה עשר שנים ולא ילדה וגרשה בעלה ונשאת לאחר ושהתה עם השני עשר שנים ולא ילדה לא תנשא לשלישי היכי נדון אם אחיות מחזיקות בזה אם שלשה אחיות שהו עם בעליהן עשר שנים ולא ילדו דהרביעות לא תנשא. דמרש"י ביבמות (דף ס"ד) ד"ה דאחיות מחזיקות. דכתב דכהיכי דאשה מוחזקת ג' פעמים כך היא מוחזקת בשלשה אחיות. א"כ משמע דלעולם שוות אחיות לאשה עצמה

אך יש לומר בזה כי דוקא מה דתלוי בטבע האשה כמו הכא במילה שטבע אשה זו שימותו בניה מחמת מילה. וכן להרב ר' מנוח והמחבר דגם באיש שמת לו שני בנים אפי' משתי נשים לא ימול השלישי דגם זה תלוי בטבעו של איש. כדאמרינן ביבמות (דף ס"ד) איכא משפחה דקמיט דמא ואיכא משכחה דרפי דמא. וכן נכפין ומצורעין יש לומר דתליא במשפחה שטבע משפחה זו להיות נכפין ומצורעין. אבל גבי נישואין דקיי"ל דמזל גרים ע"כ אפי' נתארסה ומת בעלה לא תנשא לשלישי וכן בשהה עמו עשר שנים ג"כ תלוי במזל כדאמרינן בגמ' שמא לא זכה להבנות ממנה לא שייך להחזיק באחיות כמו באשה עצמה. דאינו תלוי מזל זה בזה דליכא למימר משפחה גרמה. דכל אחד ואחד יש לו מזל בפני עצמו. ע"כ לא אמרינן באחיות אפילו בשלשה אחיות מתו בעליהן תנשא הרביעית

אלא דקשה לי לפ"ז דקאמר שם ביבמות אבימי מהגרונא משמי' דרב הונא אמר מעין גורם ורב אשי אמר מזל גורם מאי בינייהו איכא בינייהו דאירסה ומת אי נמי דנפל מדיקלא ומית. אמאי לא קאמר הך נפקא מינה למ"ד משום דמעין גרים א"כ גם אחיות מחזיקות דתליא בטבע דמשפחה כמו בנכפין ומצורעין. ולמ"ד מזל גרים אחיות אינן מחזיקות. דלא תליא במשפחה דכל אחד יש לו מזל בפני עצמו וצ"ע]

ומה שהקשה בתוס' יומא (דף נ"ח) ד"ה רבי יונתן אומר מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו שכתבו בא"ד ומיהו מאי שהקשיתי ממאי דקאמר סתמא כרבי יאשיה וכו'. דהא לא קאמר רבי יאשיה היא אלא כרבי יאשי' פירוש דס"ל כוותי' דמערבין לקרנות ולא מטעמא דלדידי' נפקא לי' בלא דרשא דאחת. ודלמא רבי יהודא הוא דאית לי' מערבין אע"ג דמשמע לי' כל אחת בפני עצמה כרבי יונתן נפקא לי' מאחת דמערבין עכ"ל. מזה למד מעכ"ת כלל חדש דהיכי דקאמר הש"ס על איזה משנה או ברייתא רבי פלוני היא אז יורה הלשון דהוא בעצמו שנאה. משא"כ היכי דקאמר אלא סתמא כרבי פלוני או רבי פלוני בלא היא הפירוש דאותו תנא הוא תנא אחר דשנאה וס"ל כרבי פלוני. ובזה הוקשה לו מסוגיא דחולין (דף ק"א) מאן תנא ריה"ג היא. ובפסחים (דף כ"ג) אמרינן דריה"ג ס"ל דגיד הנשה אסור בהנאה א"כ לא הוי חמור על קל. וכן ברש"י שם שכתב הא דלא קאמר ר"ש היא. דהא רבי שמעון ס"ל אין בגידין נותן טעם ור"ש ס"ל דגיד הנשה אסור בהנאה. א"כ אע"ג דקאמר רבי פלוני היא לאו בעצמו שנה אלא תנא וס"ל כוותי' עכ"ד. הא לאו קושיא דהתם לאו ברייתא הוא רק מימרא דרב הוא. דקאמר האוכל גיד הנשה של נבלה רבי מאיר מחייב שתים וחכמים אינן מחייבין אלא אחת ומודים חכמים לר"מ בגיד הנשה של עולה ושור הנסקל דחייב שתים ע"ז קאמר מאן תנא דחכמים דקאמר רב. אבל היכי דהוי ברייתא או משנה ואמר רבי פלוני היא. אפשר דהוא בעצמו שנה. אך כל זה הוא לפי דבריו. אך כוונת התוס' לאו הכי. היכי דקאמר הש"ס הא מני פלוני היא ע"כ בכולי מלתא סבר לי' כוותי'. והיכי דקאמר כרבי פלוני לאו הכרח דס"ל כוותי' בכולי מלתא דאית ליה. אבל לא כוונו היכי דקאמר רבי פלוני היא הוא בעצמו שנאה רק רבי אמר בי חייא ורבי אושיעא שנאו אליבא דהאי תנא. תדע דקאמר הש"ס רישא פלוני וסיפא פלוני. א"א לומר דרישא משנה שנה תנא אחד וסיפא שנה תנא אחד בחדא משנה אלא רבי שנא רישא אליבא דהאי תנא וסיפא שנא אליבא דהאי תנא. ועי' בר"ה (דף ז') ומגילה (דף ט') וב"ק (דף י"ד ודף ל"ו) ונדרים (דף י"א) ובשבועות (דף י"א ודף ד') וב"ק (דף מ"ו) דוק ותשכח סוגית הש"ס. ועי' בתוס' נדה (דף כ"ח) ד"ה אמר עולא הא מני רבי אליעזר היא. אי נמי דהכי קאמר דהאי תנא דאמר אין חייבין על ביאת מקדש דריש השרץ כר"א. והוא לא כתוס' יומא

ידידו דו"ש ברוך מרדכי ליבשיץ חופ"ק סעמייאטיץ יע"א. סימן סה תשובה לחכם אחד

אשר הקשה מעכ"ת במנחות (דף ה') להרמב"ם (בפ"ד מה' שמיטה ה' כ"ט) דשביעית אינו נוהג בשל עכו"ם א"כ דקאמר מה לעומר שכן מתרת חדש ומשני בשביעית שביעית נמי שכן מתרת ספיחין בשביעית ומשני כרבי עקיבא דאמר ספיחין אסורין בשביעית אמר לי' רב אחא ב"ר אבא לרב אשי לרבי עקיבא נמי לפרוך מה למנחת העומר שכן מתרת חדש בחוץ לארץ. ואפילו למ"ד חדש בחוץ לארץ לאו דאורייתא שכן מתרת לאו שבתוכה. אמאי לא פריך מה למנחת העומר שכן מתרת חדש בשל עכו"ם בשביעית עכ"ד. לא קשה כלל דהא לרבי עקיבא דאמר ספיחין אסורים בשביעית ע"כ מדאורייתא ס"ל דאסורין דיליף מקרא דלא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו. ועי' תוס' פסחים (דף נ"א) ולאו אסמכתא היא כדמוכח הכא בסוגין דאמר דאתי כרבי עקיבא דאמר ספיחין אסורים בשביעית. אבל לרבנן דס"ל דספיחין אסורין בשביעית דרבנן כיון דמדאורייתא ליכא איסור לא חשיב היתר. כמ"ש רש"י בהא דקאמר ואפילו למ"ד חדש בחוץ לארץ לאו דאורייתא שכן באה להתיר לאו שבתוכה. כיון דחדש בחוץ לארץ לאו דאורייתא לא חשיב היתר. א"כ מוכח דלר"ע דס"ל דספיחין אסורים הוא מדאורייתא הא דאסור ספיחין בשביעית. א"כ א"ש דהרמב"ם לא קאמר דשביעית אינו נוהג בעכו"ם אלא לפי מה שפסק כחכמים כמ"ש (שם ה' א' ב') דספיחין מותר מן התורה ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחין אסורין באכילה ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה או קטנית וזרעוני גינה בתוך שדהו בסתר וכשיצמח יאכל מהן ויאמר ספיחין הם לפיכך אסרו כל הספיחין הצומחים בשביעית. לכן כתב (שם ה' כ"ע) עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה והעכו"ם אינו מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם. וא"כ הכא דקיימינן אליבא דרבי עקיבא דס"ל דספיחין אסורין מן התורה אפילו בעלו מאליו. כ"ש בעכו"ם שזרעה בשביעית אסור מן התורה. א"כ לא מצי למיפרך אליבא דרבי עקיבא מה למנחת העומר שכן מתרת חדש בשל נכרים בשביעית דלר"ע גם בנכרים אסור

עוד כתב מעכ"ת לדייק בהא דכתובות (דף י"א) אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד הא דלא קאמר רב הונא גר קטן מלין אותו ע"ד ב"ד. ולמה שביק מילה ונקט טבילה. ע"כ כתב מעכ"ת לתרץ משום דמילה הוי חובה קצת משום דיכול לומר דרוצה לעשות המצוה בעצמו כשיגדיל כמ"ש הט"ז ביו"ד (סי' ש"ה ס"ק י"א). ורב הונא ס"ל בגר ערבי מהול א"צ להטיף דם ברית. ע"כ קאמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד דמיירי בגר קטן שכבר נימול כמו בערבי מהול משום דזכין לאדם שלא בפניו. דטבילה לא הוי חובה כלל כיון דאם הגדיל יכול למחות. א"כ אכתי יכול לקיים המצוה בעצמו כשיגדיל שימחה ויטבול אח"כ. ולא קאמר גר קטן מלין אותו ע"ד ב"ד דזכין לאדם שלא בפניו משום דהוי חובה קצת דאינו יכול לקיים המצוה כשיגדיל כיון דס"ל לרב הונא דגר קטן שהוא מהול א"צ להטיף דם ברית. אבל לדידן דקיי"ל דגר שהוא מהול צריך להטיף דם ברית ע"כ קיי"ל ביו"ד (סי' רס"ח) דאפי' מלין אותו ע"ד ב"ד דזכין לאדם שלא בפניו. דלא הוי חובה כלל שיכול אח"כ למחות ולקיים המצוה בעצמו להטיף דם ברית עכת"ד: