ברית יעקב חלק א קלט

איסורין. ואמר רבי יוסי מסתברא כחופה בקדמייתא. והא הכא אח"כ שאמר שבועה שנים אלו. ותור ואמר שלשה אלו. הוי שבועה בכולל מגו דחל על השני ועל השלישי חל ג"כ על הראשון. וירושלמי סבר דנשבע שלא לאכול מצה אסור לאכול מצה בליל פסח. והכי הוי לקיים הל"ת ודמי להא דנשבע שלא לאכול תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ענבים ותאנים דמגו דחל על ענבים חל נמי אתאנים. ואמאי אינו חייב הכא אלא אחת. ואפשר לומר דחיפה ס"ל היכי דהזכיר בפירוש האיסור לא חל אפילו כה"ג דהוי לקיום ל"ת. ולא ס"ל הא דרבא בשבועות (דף כ"ד) בנשבע שלא יאכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא יאכל ענבים ותאנים דמגו דחל על ענבים חל נמי על תאנים. וכן הוא בירושלמי שבועות (פ"ג ה' ד'). דאמר רבי זירא שלא אוכל עשרת ימים ויוה"כ בתוכן. כמיחל שבועה על איסורין. אמר רבי יוסי ותשמע מינה היו לפניו עשרה זיתים של שחוטה ואחד של נבילה. ואמר שבועה שאוכל עשרה זיתים אלו מתוך שפטור על הנבלה פטור אף על השאר. וע"כ דתאו הרמב"ם מהלכה שלא הביא זה]

ולפמ"ש א"ש מה שהקשה הש"ך בחו"מ (סי' ע"ג סעי' ה' ס"ק י"א) על תשו' הרא"ש והש"ע ראובן שנשבע שלא למכור משלו לפרוע שום חוב ואח"כ נשבע לפרוע לשמעון לזמן פלוני. וכשהגיע הזמן טוען אין לי מעות וכבר נשבעתי שלא למכור. אם חוב שמעון קדם לשבועה שלא ימכור משלו לא חל השבועה כלל. והקשה הש"ך אף אם חוב שמעון קדים. אמאי לא חלה השבועה שנשבע שלא ימכור לפרוע שום חוב. דהוי כולל דהא על החובות שאחר השבועה חלה השבועה כמ"ש הרא"ש דאם השבועה קדם לחוב שמעון. א"כ הוי השבועה שניה שנשבע לפרוע לשמעון הוי שבועת שוא. א"כ כיון דכולל חובות שאחר השבועה ממילא חיילא ג"כ בכולל על חובות שקודם השבועה. ודמי לנשבע שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח עי"ש. ולפמ"ש ניחא דדוקא לבטל מצות עשה מהני שבועה בכולל לבטל. אבל באיסור ל"ת אפילו בשב ואל תעשה אין שבועה אפילו בכולל חל על איסור ל"ת ופריעת בע"ח הוי איסור ל"ת דלא תעשוק את רעך כמבואר בחו"מ (סי' שנ"ט סעי' ח') הכובש ממון הלואה ואינה מחזירה זה עושק. א"כ אינו חל השבועה אפילו בכולל לקום באיסור ל"ת

והנה רש"י בכתובות (דף פ"ו) כתב הא דפריעת בע"ח מצוה משום דמצוה לאמת דבריו. דאמרינן הן שלך צדק ולאו שלך צדק בב"מ (דף מ"ט) ולפ"ז קשה על המחבר והעור והרא"ש שכתבו אם קדם תוב לשבועה דלא מלה השבועה משום דהוי נשבע לבטל את המצוה דהא ביו"ד (סי' רל"ט סעי' ו') מבואר מידי דהוי רק דרשא דחכמים ואינו מפורש בתורה חלה עליו השבועה א"כ ה"נ תחול השבועה על מצות פריעת בע"ח כיון דאינו מפורש בתורה. עוד קשה לי הא דאמרו בערכין (דף כ"א) דפריעת בע"ח מצוה. ע"כ אינן נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום דלאו בני מעבד מצוה נינהו. הא בגיטין (דף נ"ב) איתא דמצוה שיש לה קצבה אפי' מצוה של דבריהם עושין מנכסי יתומים קטנים כדי לחנכן במצות. א"כ ה"נ אי חשבינן פריעת בע"ח למצ"ע הי' לעשות אפילו ביתומים קטנים. ולפמ"ש א"ש דפריעת בע"ח הוי איסור לא תעשה דלא תעשוק את רעך. אמרינן שפור יתומים קענים לאו בני מיעבד מצוה נינהו דקטן אוכל נבילות אין ביד מטין להפרישו

ומזה הטעם אמרו בכתובות (דף כ"ז). היכי דאמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי א"ל תנינא בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. וה"נ באם רוצה על איסור ל"ת כייפינן לי' ומכין אותו שלא לעבור רק היכי שכבר עבר על הל"ת מלקין אותו אלא ארבעים. ואולי יש לומר דס"ל לרש"י דאיסור בל תעשוק לא קאי רק היכי דיש לו מעות ואינו רוצה לשלם לו. אבל היכי דאין לו מעות רק קרקעות ומטלטלין. ורוצה שימתינו לו על מעות ואינו רוצה ליתן לו קרקע ומטלטלין לא קאי באיסור בל תעשוק אע"ג דהמלוה רוצה לקבל בחובו קרקע ומטלטלין. רק משום דפריעת בע"ח מצוה דהן שלך צדק מתחייב לשלם לו בקרקע או מטלטלין כשתובע אותו המלוה. או יש לומר דרש"י ס"ל דקרא דלא תעשוק הוא דוקא היכי דכופר לו הכל. אבל אמר יש לך בידי ואיני נותן לך ובא לידו בהיתר לא הוי בכלל לא תעשוק ועי' בב"מ (דף קי"א) וצ"ע. (ועי' מש"כ לעיל סי' נ"א

) אך בלא"ה לא קשה כלל קושית הש"ך דע"כ לא חלה השבועה אם החוב קדמה לשבועה אע"ג דהוי בכולל. משום כיון דמשועבד לב"ח לא מהני שבועתו לבטל שעבודו. והרא"ש בתשו' דכתב אם החוב קדמה לשבועה דלא חלה השבועה משום דהוי נשבע לבטל המצוה דפריעת בע"ח מצוה לאו דוקא נקט. דה"מ למימר משום כיון דכבר משועבד לב"ח. ע"כ לא חלה השבועה כדפריך הש"ס בכתובות (דף ט'). וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה הא תנן קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר. וכן באומרת הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו וא"צ להפר מפני שהיא משועבדת לו. ובירושלמי דכתובות ר"פ המדיר פריך ויש אדם נודר שלא לפרוע לבע"ח. ועי' בתשו' הריב"ש (סי' קנ"ט) שכתב כה"ג דשבועה אינו חלה היכי שיש היזק לאחרים משום דהוי הרעת אחרים דלא חיילא שבועה. דהא דאמרו בשבועות (דף כ"ז) איזהו הרעת אחרים אכה אותו או אפצע את מוחו או דוקא ה"ה אם אגזול או אעשוק אותו עי"ש. וא"כ כיון דהוי הרעת אחרים דמשועבד לב"ח לפרוע חובו לא מהני שבועתו אע"ג דהוי כולל לבטל שעבוד דבע"ח. אבל היכי דהשבועה קדמה לבע"ח דלא התחייב עדיין לאחר לא הוי כלל הרעת אחרים חיילא השבועה. [אך אם אין לו אלא מטלטלין אפשר לומר כיון דמטלטלין לאו בני שעבודא נינהו ואינו חל עלייהו שעבוד לפרוע חובו מהן א"כ לא הוי הרעת אחרים רק משום מצוה דפריעת בע"ת. א"כ הוי לחול בכולל שבועתו. אבל הרבה פוסקים ס"ל דמני' אפילו מגלימא דעל כתפו הוי שעבודא דאורייתא א"כ הוי הרעת אחרים]. ועי' בתוס' כתובות (דף נ"ט) ד"ה קונמות קאמרת

שוב ראיתי דזהו דעת הב"י ביו"ד (סי' רל"ד). בהא דאומרת הנאת תשמישי על כל העולם דכתב הטור דיפר חלקו ותהי' מותרת לו עד שתתגרש. ותמה הב"י בזה דמתניתין דנדרים (דף צ') מיירי באמר הנאת תשמיש כל העולם עלי בזה אמרינן דיפר חלקו אבל באומרת הנאת תשמישי על כל העולם א"צ להפר משום דמשועבדת לו. א"כ ס"ל אפי' בכולל לא מהני לבטל שעבודו. והש"ך (בסי' רל"ד ס"ק פ"ג) כתב דהב"ח ופרישה כתבו. דע"כ כתב העור דיפר חלקו משום מגו דמהני שחל על כל העולם חל נמי לדידיה. ע"כ ס"ל דמהני בכולל לבטל שעבודו דבעל

אך הט"ז (שם ס"ק נ"ט) השיג עליהם דלא מהני כולל לבטל שעבוד חברו. וראי' לזה מנדרים (דף פ"ה). אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהן דידים אתנייהו בעולם ופריך מי מקדשי והא משעבדי ידיה לבעלה. דאמרה לכי מגרשה הרי לפניך דמה שאמרה יקדשו ידי לעושיהן הוא לשון כולל שלא יהנה שום אדם בעולם ממעשי ידיה ואפ"ה פרכינן עלה דהא משועבדים לבעל. ועוד ראי' מנדרים (דף פ"א). האומרת איני משמש מיטתו יפר משום דבריו שבינו לבינה. ופריך היכי דמי אלימא דאמרה הנאת תשמישי עליך למה לי הפרה הא משעבדי' ליה כו'. הרי לפניך שאמרה לשון כולל איסור תשמיש על כל העולם. ואפ"ה אינו מועיל לבטל שעבוד דבעל. דאל"כ הוי לתרוצי דשאני הכא דכיון דאמרה לשון כולל מבטל השעבוד אלא ודאי דלא מהני לשון כולל לבטל שעבוד שלו עי"ש

ולכאורה דברי הט"ז תמוהים מתוס' כתובות (דף נ"ט) ד"ה קונמת קאמרת. וא''ת א"כ כל אדם יפקיע כל ממונו מבעל חובו ע"י קונם יש לומר דלאו דוקא שיעבוד דבעל אלמוהו רבנן. אלא דהכי נמי דאלמוה לשעבודא דב"ח כדמוכח בכתובות (דף ע'). דפריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה. ולימא דמפקיע שעבודא ע"י קונם. אלא ודאי דאלמוה נמי לשעבודא דאשה. ואם תאמר כיבמות (דף ס"ו) גבי איצטלא דפרסוה אמיתנא אמאי קאמר רבא קניא מיתנא. הא אלמוה רבנן לשעבודא דאשה. ויש לומר דוקא בקונמות אלמוה שלא יפקיע חובו. אבל ההוא דפרק אלמנה ביבמות (דף ס"ו) דנאסר לכל העולם ליכא למיחש להכי ומפקיע מידי שעבוד כמו הקדש עכ"ל. א"כ מבואר מדברי התוס' כדברי הב"ח והפרישה דקונם כללי מהני לבטל שעבוד חברו. א"כ ה"ה באומרת תשמישי על כל העולם חל הנדר לבטל שעבודא דבעל. וכ"כ הרמ"א בחו"מ (סי' קי"ז סעי' ז'). דקונם פרטי לא יכול לאסור נכסיו על המלוה אלא אם אסרן לכל העולם דקונם כללי מהני כולל לבטל שעבוד חברו: