ברית יעקב חלק א קלו

שנגע בלגין של תרומה דטמאין לחטאת. א"כ טעון ביאת מים מדברי סופרים מטמא המי חטאת במשא כדתנן (פי"א דפרה מ' ו') והוא נושא החטאת בנייר אע"ג דהנייר אינו מקבל טומאה מכל מקום נטמא המי חטאת במשא וכ"כ הגר"א בפי' ע"ש

ומש"כ דמאי מהני פנים חדשות שבאו לכאן. שהרי אין אנו דנין מה שהי' ארוג מקודם. אלא משום שנעשה השתא מעשה לבדים. זה אינו כמ"ש לעיל. דאנן אמרינן כיון שנשתנה מברייתו לא הוי שם פשתן עליו כלל כי פנים חדשות באו לכאן ואינו דומה ללבדים דלא נשתנה והדרא לברייתו אכתי שם פשתן עליו]. ע"כ נראה לענ"ד אם האשה מצאה כתם על נייר אינה טמאה. גם ליכא בזה משום כלאים שתפורים לצמר

ידידו דו"ש כ"ג חשון תרי"ח לפ"ק. ברוך מרדכי ליבשיץ חופ"ק וואלקאוויסק יע"א סימן סב

הר"ן בשבועות (דף כ"ה) בפרק שבועות שתים. כתב בהא דאמר רבי יוחנן האומר שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לאלתר דהוי שבועות שוא. דדבר שאי אפשר הוא. ומשנשבע יצאתה לשקר. מיבעיא לי האומר שבועה שלא אטעום כלום חודש ימים. מהו דינו אם נדמהו לשבועה שלא אישן ג' ימים ונימא שיאכל לאלתר. שזה ג"כ אי אפשר לו לעמוד בשבועתו או לא. אלא יעמוד בשבועתו עד שיסתכן ואחר יאכל. ונראה לי דלא דמי לשלא אישן ג' ימים. דהתם היינו טעמא דישן לאלתר מפני שהוא דבר שאי אפשר. דבעל כרחו ישן בתוך ג' והלכך לא חיילא שבועה כלל. אבל זה יכול לעמוד בשבועתו. מאי אמרת ימות לכשיסתכן תדחה שבועתו מפני סכנת נפשות מכל מקום לא יאכל אלא שיעור שיהא יכול לעמוד עליו. אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב (בפ"א מה' שבועות) ששבועת שוא היא כגון שנשבע שלא יישן ג' ימים לילה ויום רצופים. שלא יטעום כלום זיין ימים רצופים. וכ"כ (בפ"ה) שמלקין אותו משום שבועות שוא ויישן או יאכל בכל עת שירצה. וזה מן התימה שאין לדמותם כמו שכתבתי. אבל נראה לי שהדין אמת ולאו מטעמא אלא משום דהוי ליה נשבע לעבור על דברי תורה שנשבע להמית את עצמו. הלכך הוי ליה שבועת שוא. אע"ג דהנשבע לחבול את עצמו חיילא עליה שבועה משום דנא אתי אלא מדרשא כמו שכתבתי בחידושי. אפ"ה נשבע להמית את עצמו נשבע הוא לעבור על דברי תורה ממש דמקרא מלא דיבר הכתוב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. וכדאמרינן פרק החובל (דף צ"א) ודלמא קטלא שאני. אי נמי מהשמר לך ושמור נפשך מאוד כדאמרינן במקלל עצמו לקמן בפ' שבועות העדות (דף ל"ו) הלכך מלקין אותו ואוכל לאלתר עכ"ל

ולכאורה איכא נפקותא לדינא בין טעמא דהרמב"ם דהוי שבועות שוא משום דהוי דבר שאי אפשר לעמוד עליו שלא יאכל זיין ימים רצופים. ובין טעמא דהר"ן משום דהוי ש"ש דנשבע לעבור על דברי תורה. אם נשבע בפרטא לזיין ימים. כגון דנשבע שלא יאכל יום אחד ולא יום ב' ולא יום ג' ויום ד' ויום ה' ויום ו' ויום זיין דהוי שבועה בפני עצמו לכל יום ויום וחייב על כל אחת ואחת. כמו בנשבע שלא יאכל פת חיטין וכוסמין ופת שעורים. או דנשבע שלא ישתה יין ושמן ודבש. דחייב על כל אחת ואחת כדאיתא בשבועות (דף כ"ג). א"כ כה"ג לטעם הרמב"ם הנשבע שלא יאכל שבעה ימים דהוי שבועת שוא דהוא דבר שאין כח לעמוד בזה ואוכל לאלתר, א"כ בזה דנשבע בפרט לכל יום ויום עד זיין ימים כמ"ש לא חיילא השבועה על יום השביעי. דהוא דבר שאי אפשר לעשות דיסתכן אם לא יאכל זיין ימים רצופים. ושרי לאכול מיד ביום השביעי. אבל על ששה ימים חיילא השבועה על כל יום ויום. דהוי שבועה לכל יום ויום. אבל לטעם הר"ן בנשבע על שבעה ימים דאוכל לאלתר משום דנשבע לעבור על דברי תורה והוא נשבע לבטל המצוה. א"כ כה"ג דנשבע על כל יום ויום עד זיין ימים אפשר לומר דחיילא השבועה בכולל. כמו בנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה בליל פסח. ואם נשבע בסתם שלא יאכל מצה אסור לאכול מצה ג"כ בליל פסח. משום דחיילא בכולל מגו דחייל אמצה דרשות של שארי ימים חייל נמי על ליל פסח כדאיתא בירושלמי דשבועות הביאו הרי"ף והרא"ש. א"כ חזינן דבכולל מהני בנשבע לבטל המצוה. א"כ ה"נ בנשבע בפרטא על כל יום ויום רצופים עד זמן ימים. מגו דחיילא השבועה לששה ימים הראשונים חייל נמי על יום השביעי ואסור לאכול ביום השביעי וכשיסתכן ביום השביעי תדחה שבועתו מפני סכנות נפשות מכל מקום לא יאכל רק כשיעור שיכול לעמוד עליו כמ"ש הר"ן. בשלמא בנשבע סתם שלא יאכל שבעה ימים לא הוי כולל מפני הימים שיכול לעמוד שלא לאכול דמיד שנשבע יצאת שבועתו לשקר דנשבע לבטל המצוה דאסור להמית עצמו דע"כ צריך לאכול בתוך שבעה ימים. ולא משכחת השבועה רווחא דחיילא. דלא הי' השבועה על דבר היתר

תדע דהא בנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח דלא חיילא השבועה דהוי נשבע לבטל את המצוה. ולא אמרינן דהוי שבועה בכולל. דחיוב מצה בליל פסח לא הוי רק בכזית. א"כ מגו דחייל השבועה אכזית שאינו של מצוה חייל נמי אכזית של מצוה. וע"כ כיון דהוא נשבע בכלל שלא יאכל מצה בליל פסח. דלא הי' השבועה בהדיא על דבר היתר לא חיילא לבטל המצוה. (שוב ראיתי בפר"ח באו"ח (סי' תפ"ה ס"ק א') שהקשה כן אמאי בנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח נימא דליחול בכולל מגו דחייל אטפי מכזית חל נמי אכזית דמצוה. וכתב משום דכיון דאי אפשר לכזית בתרא בלי כזית קמא. וכזית קמא הוי חיובא דמצוה אין כאן חיוב שבועה ע"ש. וזה אינו נראה כלל דהא אם מכווין בפירוש שלא לצאת בכזית קמא חיובא דמצוה דמצה דאינו יוצא בזה אכתי הוא אסור לאכול משום שבועתו כזית קמא. א"כ שפיר הוי מגו דחל אכזית דלאו מצוה חייל נמי אכזית דמצוה]. אבל בכה"ג בנשבע שלא לאכול יום א' ויום ב' עד יום השביעי דחייל השבועה אימים הראשונים חייל נמי על יום הזיין. ודמי לנשבע שלא יאכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל ענבים ותאנים מגו דחייל השבועה אענבים חייל נמי אתאנים כדאמרינן בשבועות (דף כ"ד). ובנשבע כה"ג שלא יישן יום א' ויום ב' ויום ג' בזה כ"ע שווין דעל יום הג' אינו חייל השבועה. דזהו דבר שאי אפשר דאינו בידו וע"כ יישן ע"כ מותר לישן מיד ביום הג'. אבל שני ימים הראשונים חייל השבועה. אבל באכילה ז' ימים דהטעם משום דהוי נשבע לבטל המצוה לעבור על דברי תורה להמית את עצמו. א"כ בכולל שנשבע על כל יום ויום אפשר דחיילא בכולל וביום השביעי לכשיסתכן תדחה שבועתו מפני פיקוח נפש ויאכל רק כשיעור שיכול לעמוד עליו

ואין לומר גם לטעמא דהר"ן בנשבע שלא יאכל זיין ימים משום דהוי נשבע לבעל המצוה אפי' בכולל ג"כ לא חיילא. דהתוס' בשבועות (דף כ"ד) ד"ה אלא הן היכי משכחת לה. הקשו דהכא קאמר דלא משכחת לה לבטל המצוה. ובירושלמי קאמר נשבע סתם שלא יאכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח מגו דחייל אשארי ימים חל בכולל על ליל פסח. ותי' בשם ר"י בנשבע שלא לאכול מצה דהוי בשב ואל תעשה חיילא השבועה בכולל. אבל הכא בנשבע שיאכל נבלות ושחוטות דהוי בקום ועשה לא חייל בכולל. וכ"כ הר"ן תי' זה בשבועות ובסוף פסחים דדוקא בשב ואל תעשה חיילא בכולל לבטל המצוה אבל בקום ועשה לא חיילא בכולל. דאין אומרים לאדם עמוד וחטא בידים כדי לקיים שבועתך ע"ש. א"כ אפשר לומר אפילו בכה"ג דנשבע שלא יאכל זיין ימים לא יום א' ויום ב' עד יום הז' לא חיילא שבועה על יום השביעי. דהך איסורא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. והשמר לנפשך הוי כקום ועשה שמסתכן בעצמו בזה שלא יאכל שבעת ימים ודומה לחובל בעצמו והורג את עצמו לא חיילא שבועה בכולל לעבור על איסורא דהשמר לנפשך. ודומה לנשבע שיאכל נבלות ושחוטות דאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך. א"כ אינו חל כלל על יום השביעי ומותר לאכול מיד. רק על הששה ימים שיכול לעמוד חיילא השבועה. דוה אינו דהא בסנהדרין (דף ע"ז) איתא אמר רבא כפתו ומת ברעב פטור. כפתו בחמה וצינה ומת חייב. סוף חמה לבוא סוף צינה לבוא פטור. וכתבו בתוס' ד"ה כפתו ברעב דאפילו אם הי' כבר רעב בשעה שכפתו כיון דאם לא הי' מתחזק הרעב עליו לא הי' מת הוי לי' סוף רעב לבוא ולא דמי לכפתו בחמה שכבר נפלה עליו חמה שראוי למות בה, א"כ ה"נ אע"ג שכבר רעב מששה ימים הראשונים אפ"ה אינו מתחייב אם הי' כופתו כיום הז'. א"כ לא הוי כקום ועשה רק גרמא והוי כשב ואל תעשה דחייל בכולל]