ברית יעקב חלק א קלה

והא דכתב הרמב"ם (פכ"ב ה' ב') הבגדים העבים ביותר כמו הלבדים והנמסין הקשים כו' אינן מקבלין טומאה עד שיהי' בקרע שלשה על שלשה בין למדרס ובין לשאר טומאות. זהו דוקא היכי דהוי הקרע מבגד שכבר נגמר מלאכתו מתטמא בשלשה על שלשה. אבל בעושה לבדים לחודי אינו מקבל טומאה בשלשה על שלשה. קודם שעשאו בגד שנגמר מלאכתו או כלי. וכה"ג כתבו התוס' לחלק בשבת (דף כ"ו) ד"ה אין בו שלש על שלש עי"ש

והא דאיתא בתוספתא (בפ"ה דב"ב דכלים). העושה חלוק מן הלבד אם יש בו שלשה על שלשה טמא. אם לאו טהור שאין בלבדין פחות משלשה על שלשה. פירש דבבגד אפילו ארוג כל שהוא טמא. כמ"ש בשבת (דף ס"ג) וברמב"ם (פכ"ב ה' א') אם אין בדעתו לארוג יותר. אבל בלבדין אם אין בו שלשה על שלשה אפי' נגמרה מלאכתו טהור

וא"כ ע"כ הא שכתב הרמב"ם (בפ"א מה' כלים ה' י"א) כל שהוא ארוג בין מצמר ופשתים בין מקנבוס או ממשי או משארי דברים שגדלים ביבשה הוא הנקרא בגד לענין טומאה והלבדים דינו כבגדים לכל דבר. כוונתו היינו היכי שעשה מלבדים בגד שנגמר מלאכתו. אבל היכי שלא עשאן בגד שנגמרה מלאכתו אינו מקבלים הלבדים טומאה אע"ג שנעשה שלשה על שלשה. א"כ הני ניירות דלא עשוי לבגד אינן מקבלין טומאה כמו לבדים דאינן מקבלין טומאה אם לא עשה בגד או כלי שנגמר מלאכתו. כדמוכח מהא דעושה חלוק מן הלבדים והנייר כמ"ש

ועוד הא הרמב"ם כתב בהדיא (בפ"ב מה' כלים ה' א'). העושה כלי קיבול מכל מקום הרי זה מקבל טומאה בכל שהוא מן התורה כו' כיצד העושה כלי מן העור המצה שלא נתעבד כלל. או מן הנייר אעפ"י שאין הנייר מקבל טומאה כו' הרי אלו מקבלין טומאה. הרי מפורש דלא כהנו"ב שכתב אפילו נייר העשוי מעשבים מקבל טומאה דדמי ללבדים. וכ"כ הר"ש (בפ"ה דזבים מ' ה') דנייר אינו מקבל טומאה עי"ש. שוב ראיתי בתוספתא (פ"ז דב"מ דכלים). העושה כלים מן הגדל בים וחיבר להם מן הגדל בארץ מן העור המצה ומן הנייר. דבר שכליו מקבלין טומאה טמא. ודבר שאין כליו מקבלין טומאה כגון כלי אבנים וכלי גללים וכלי אדמה טהור. א"כ מבואר דנייר אין פשוטיהן מקבלין טומאה רק אם עשה כלי קיבול וכ"כ הגר"א בפירושו

[וקשה לי מהא דתוספתא (פ"ו דב"ק דכלים) הביאו הר"ש (פ' יו"ד דכלים מ' ד') החמת מעור הדג. והנייר שהלביש אח החביות וצדדה למטה הרי זה מצלת. עור הדג והנייר שהלביש את החביות וצדדה למטה אעפ"י שמרח בטיט מן הצדדין אינן מצילין ועי' בר"ש שם פי' התוספתא. וכתב ר"ש שם דחמת מעור הדג והנייר לא מקבלי טומאה. והוא תמוה דהא הנייר אם עשה כלי מקבל טומאה כדתנן (פי"ז דכלים מ' ע"ו) העושה כלי קיבול מכל מקום עמא. מעור המצה ומן הנייר טמא. וא"כ כיון דכלי נייר מקבל טומאה אינו מצלת באוהל המת. ובשרץ דכלי טמא אינו חוצץ ואפילו אם מדאורייתא טהור רק מדרבנן מקבל טומאה אינו מצילין כמ"ש הר"ש (בפ' י"ז דכלים מ' ט''ו) עי"ש. וכ"כ המל"מ בפי"ב מה' כלים. ונראה פי' התוספתא. דהחמת אינו מועיל להציל רק מה שבתוך החביות דהוי כלי העור הדג והנייר כצמיד פתיל לחביות אם מרחה למטה אבל אינו מועיל להציל מה שבתוך החמת. דלא כר"ש שכתב להציל מה שבתוכה ושבתוך התביות. ועי' ברמב"ם (פכ"ב מה' טומאת מח ה' יו"ד) ובכ"מ]

שוב ראיתי בס' שיבת ציון שכתב ליישב דברי אביו הגאון נו"ב ז"ל. שהקשו עליו מדברי הרמב"ם (פ"ב מה' כלים ה' א') שכתב דנייר אינו מקבל טומאה אם לא עשה כלי קיבול משום דכל דבר שהוא מוכן לכתוב עליו מכנים חז"ל בשם נייר. ואפילו קלף הנעשה מעור מקרי נייר כמ"ש התוס' יו"ט בפ"ב דכלים. או דכותבים על עשבים שלימים או על קליפות עצים שהוחלקו לכתוב עליהם מקרי נייר. והעלים הוא כברייתו דלא נשתנה ועדיין הוא עלה. וקליפות עצים כגידולו לאו בר קיבולי טומאה הוא. בנייר זה מיירי הרמב"ם דלא נשתנה מברייתו דלא נעשה בו מעשה לבדים. אבל הגייר המצוי בינינו שעשוי מבלאות סחבות או מעשבים כתושים מקבל טומאה עכ"ד. וזה אינו ואשתמיט ליה גמרא ערוכה במגילה (דף י"ט). היתה כתובה על הנייר ועל הדיפתרא לא יצא עד שתהא כתובה על הספר בדיו. ומפרש בגמ' דפתרא דמליח ולא קמיח ולא עפיץ נייר מחקא. ופרש"י מין עשבים עשוי ע"י דבק והרמב"ם בפי' המשנה כתב נייר הוא נאגאד בערבי. וכ"כ בפ' יו"ד דפרה (מ' יו"ד) ובפ"ה דזבים (מ' ה') עי"ש. א"כ מפרש הגמ' נייר דבר פרטי דהוא מחקא. ולא כמ"ש דהש"ס קרי נייר לכל דבר שהוא מוכן לכתוב עליו. וכ"כ רש"י בשבת (דף ע"ה) נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין ופרש"י נייר מעשבים עושין אותו. והרמב"ם בפי' המשנה כתב נייר ידוע. ובסוטה (דף י"ז) אינו כותב פרשת סוטה לא על הלוח ולא על הנייר ופרש"י לוח של עץ ונייר של עשבים שכותשין אותו ומדבקין אותו ע"י דבק שקורין גלייד כמין עור. וכ"כ רש"י בפסחים (דף מ"ב) עי"ש. א"כ חזינן דהש"ס לא כלל כל דבר המוכן לכתוב עליו בשם נייר דהא תני לא על הלוח ולא על הנייר וע"כ דנייר הוי דבר ידוע להם דעשוי מעשבים כפרש"י

גם מה שמסיק בתוס' יו"ט (בפ"ב דכלים משנה ה') כסוי הניירות טהורין פירש הרע"ב הניירות שמכסין בהן פי הצלוחית. ולשון הר"ש קלף שמכסין בו כו' וזה נראה בעיני לפי שקלף של עור הוא. וראוי לקבל טומאה אלא מפני שהוא כסוי אינו מטמא. משא"כ נייר שהוא עשוי מעשבים. לא ידענא מאי טומאה שייכי אפילו כשאינו של כסוי. מיהו יש לומר דדמי למחצלת דסוף פרק כ' עכ"ל. כבר השיגו בזה בס' סדרי טהרה (סי' ק"צ) דשפיר מיירי בנייר דעשוי מעשבים דהא בכלי קיבול אפילו מנייר טמא כדתנן (פרק י"ז דכלים) אתי לאשמועינן דכיסוי ניירות טהורין גם לא דמי למחצלת דחזיא לשכיבה עי"ש, ולענ"ד גם הר"ש דפירש הניירות פי' קלף שמכסין בו פי הצלוחית הוא כדאמרינן בב"ק (דף מ"ט) וכי לצור ע"פ צלוחיהו הוא צריך. ולאו דוקא נקיט קלף דהיינו של עור. אלא גם של נייר עשוי מעשבים קרוי קלף כמ"ש רש"י בסוטה (דף י"ז) דנייר עושין מעשבים שכותשין אותן ומדבקין ע"י דבק שקורין גלייד כמין עור. וראי' משבת (דף ע"ח) דתני נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין (והוא שתי אותיות). נייר מחוק כדי לכרוך על צלוחית קטנה של פלייטין. עור כדי לעשות קמיע. קלף כדי לכתוב עליו פ' קטנה שבתפילין. א"כ ע"כ נייר לא הוי קלף של עור. דבנייר שיעורו כדי לכתוב ב' אותיות. וקלף ועור שעור גדול כדי לכתוב פ' קטנה שבתפילין או לעשות קמיע ובנייר מחוק הוי שיעורו כדי לכרוך על צלוחית קטנה. וקלף מחוק כיון דיכול לכתוב עוד עליו. הוי שיעורו דקלף יותר גדול מכדי לכרוך על צלוחית קטנה. א"כ מוכח מכל זה דהש"ס לא קרי נייר לכל דבר המוכן לכתוב עליו ועי' בר"ש (פרק כ"ז דכלים) דכתב ג"כ נייר יש מפרשים קלף שעושין מעשבים שקורין קוטיין בלע"ז. וכ"כ בפ' יו"ד דכלים (מ"ד) עי"ש

וראיתי בערוך ערך מחקא. פי' בהא דמגילה לא כפרש"י שכתב דמחקא מין עשבים עשוי ע"י דבק. אלא פירש דהוא חיפה וכ"כ בערך נייר דהוא חיפה והוא מחקא. והביאו הר"ש פכ"ז דכלים. והוא תמוה דחיפה הוי עור דמליח ולא קמיח ולא עפיץ כדאיתא בשבת (דף ע"ט) ובגיטין (דף י"ט) ובשבת תנינן נייר הוי' שיעורו כדי לכתוב קשר מוכסין דהוי שתי אותיות. ועור דהוא חיפה כדאמרינן (שם בשבת) שיעורו כדי לעשות קמיע א"כ מבואר דנייר לא הוי חיפה

[עוד כתב השי"צ להביא ראי' דנייר מקבל טומאה מפרק יוד דפרה (מ' ו') חטאת בנייר ושל תרומה בידו שניהן טמאין של תרומה בנייר ושל חטאת בידו שניהן טהורין. ואי ס"ד דנייר אינו מקבל טומאה למה יהי' של חטאת טמא. הלא הנייר חוצץ בין ידו ללגין של חטאת בשלמא אי הנייר מקבל טומאה א"ש שאין מונין ראשון ושני לחטאת. אבל אם אינו מקבל טומאה הא הוי חציצה. וע"כ דהנייר מקבל טומאה. ואפ"ה חטאת בידו ותרומה בנייר טהורה התרומה. כיון דהנייר מפסיק דלגבי תרומה מונין בו ראשון ושני. ואין הנייר מטמא את התרומה ע"ש. ולא ראה דברי הר"ש בפירושו. דמפרש דבחטאת לא הוי חציצה. וכ"כ הרא"ש בפי' דאין הפסק נייר מועיל לגבי חטאת. והטעם כיון דאדם טמא לחטאת כיון