ברית יעקב חלק א קלד

הוי פנים חדשות שנטחן. מכל מקום השתא הוי רקב דמטמא. א"כ אין זה ענין כלל להא דנייר שנימוח הפשתן ואשתני. דכיון דפנים חדשות הוי לאו שם פשתן עליו ולא אסרה תורה. אדרבה דמי להא דמת שנטחן דאינו מטמא כיון דאשתני. א"כ בנייר דלא' צורת פשתן עליו אינו מטמא. משא"כ מת שנטחן והדר היה רקב דהאי רקב לא גרע מכל רקב דמת. ע"כ איבעי' להו כיון דאתי האי רקב ממת דלא אתי ממת כברייתו לא הוי דין רקב

גם מש"כ הח"א ראיה מהא דב"ק (דף צ"ו). האי מאן דגזל לבינתא ועבדינהו עפרא קני. מאי אמרת הדר עביד לבינתא פנים חדשות באו לכאן. וכן בגזל זוזי ועבדינה נסכא קני. מאי אמרת הדר עביד ליה זוזי פנים חדשות באו לכאן. ובודאי לבינתא וזוזי הוא העפר וכסף שהי' מעיקרא. אלא שהצורה פנים חדשות. א"כ ה"נ כיון דהוי מעיקרא פשתן מקבל טומאה. ועוד דחיטין שנטחנו דינן כחיטין לכל דבר עכ"ד. תמה אני עליו כי דמי כאכלא לדנא. דמי אינו מודה דנייר בא מפשתן רק אנן הכי קאמרינן. כיון שנשתנה הפשתן מברייתו ואינו חוזר לברייתו הפשתן שנימוח ולבש צורה אחרת ונהפך לענין אחר ליכא שם פשתן עליו. ולא זהו האיסור שאסרה תורה. אבל התם דהלבינה וזוזי יכול להתיכן ולפררן כמה פעמים לעשות מעפר לבינה ומלבינה עפר. וכן מנסכא זוזי ומזוזי נסכא הוי אמינא דלא הוי שינוי לקנות הגזילה. קמ"ל אפ"ה הוי שינוי דלא הוי שינוי החוזר לברייתו דפנים חדשות הוי ולא הוי כמו שגזל

והא דהוכיח מהא דחיטין שנטחנו דינו כחיטין לכל דבר תמוה. דשאני התם דהוי איסור אכילה דתלי בטעמא וכדאמרינן בכריתות (דף ד'). דגלי קרא לחם וקלי כמ"ש לעיל. משא"כ בבגד פשתן שטחנו והמחה הפשתן ועשאן נייר דאשתני מברייתו ולא הדרא לברייתו לא הוי שם פשתן עליו. והיכי דלא תלי בטעם דטעים טעמא דאיסורא. כמו גבי אתנן ובעכו"ם כמ"ש התוס' בע"ז שהבאתי לעיל דחטין ועשאן קמח הוי שינוי דמותר לגבוה

עוד כתב הח"א לדמות להא דחולין (דף ק"כ). רוטב של נבילה מטמאה טומאת אוכלין ולא טומאת נבילות. ואמרינן התם מאי רוטב חלא דקריש ופרש"י ליחה היוצא מן הבשר שקורין גליירא. וידוע כשמבשלין בשר הרבה הרוטב נקפה כרוטב של דגים. וע"כ מטעם דפנים חדשות הוי ע"כ אינה מטמאה טומאת נבילות. א"כ הוי לכאורה ראיה דנייר שנעשה מפשתן לא הוי דינו כלבדים. ושוב דחה זה דהרי כזית נצל מן המת מטמא. ונצל הוי ליחה סרוחה וע"כ דוקא גבי נבילה מיעט קרא דבנבילה ולא ברוטב. גם בזה דבריו תמוהים הרכיב שני דברים נפרדים דכזית נצל הוא בשר המת ממש שנימוח כדאיתא בנזיר (דף נ'). והתם בעי אביי מרבה אם יש כזית נצל לבהמה או אין נצל לבהמה. למ"ד דמטמאה טומאה חמורה עד לכלב. ולא איפשט התם ממתניתין דחולין רוטב של נבילה אינו מטמאה טומאת נבילות. וע"כ דרוטב של נבילה ענין אחר דלאו אוכל מבשר נינהו. ולא מנבלתה ממעטינן ועי' רע"ב בפי' המשנה דחולין. וכ"כ הרמב"ם (פ"א מה' אבות הטומאה ה' ז'). מרק של נבילה אינו מטמא טומאת נבילות. ובה' י"ג כתב כזית נצל לבהמה הוי ספק אי מטמאה בכזית ואינו ענין כלל להא דנייר דנשתנה מברייתו. ולא הוי עוד שם פשתן. ורוטב של נבלה טעמא דלאו מין נבלה ולאו אוכל ובשר נינהו לטמא טומאה חמורה

גם כתב לדמות להא דכתב הרמב"ם בה' סוכה (פ"ה ה' ד'). ובאו"ח (סי' תרכ"ט סעי' ה') סככה בחבלים של פשתן פסולה וכתב המגיד משנה טעמו משום שנשתנה צורתו. תמה אני עליו דלאו ראי' כלל. דשאני התם דנשתנית צורתו והוי כאלו אינו מגידולי קרקע כמ"ש הרמב"ם בהדיא סככה בפשתי עץ שלא דק אותן ולא נפצן כשרה שעדיין עץ הוא. ואם דק ונפץ אותן אין מסככין בו. מפני שנשתנית צורתו וכאלו אינן מגידולי קרקע. ומסככין בחבלים של סיב ושל חלף כיוצא בהן שהרי צורתן עומדת. אבל בפשתן בחבלים שאין צורתן עומדת אינו ניכר שהן גידולי קרקע אבל לכל דבר הוי שם פשתן עליו וטעם הרמב"ם נ"ל מוכרח (לא כהראב"ד בהשגות שכתב טעם אחר בפשתן מנופץ) מהא גופא דאמרו בירושלמי דסוכה (פ"א ה' ה') סיככה בחבלים אית תנא תני כשרה ואית תנא תני פסולה מאן דאמר כשרה בחבלים של סיב. ומ"ד פסולה בחבלים של פשתן. ואמאי חבלים של פשתן פסול הא חבלים אינן מקבלין טומאה כדאיתא בשבת (דף ס"ד). וכ"כ הרמב"ם (פ"א מה' כלים ה' י"ב) החבלים והמשיחות השזורים בין מן השיער בין מצמר ופשתים אינן מקבלין טומאה בפני עצמן. וא"כ ע"כ הא דפסולה לסוכה משום שנשתנית צורתן ודומה כמו שאינו גידולי קרקע

אך לפמ"ש התוס' בשבת (דף כ"ו). ד"ה מה לנגעים שכן שתי וערב טמא בהן אבל בשרצים לא. כדאמר בפרק במה אשה (דף ס"ד). יכול שאני מרבה את החבלים ואת המשיחות תלמוד לומר שק. מה שק טווי וארוג אף כל טווי וארוג עכ"ל. משמע דחבלים מטמאה בנגעים א"כ יש לומר דע"כ סיככה בחבלים פסולה משום דמקבל טומאות נגעים. גם באניצי פשתן כתבו התוס' בסוכה (דף י"ב) הטעם דהוא קרוב למטוה ע"כ פסלו רבנן משום דקרוב לטומאה עי"ש. וע"כ צ"ל דהרמב"ם ס"ל דחבלים אפי' בנגעים אינו מטמאה או כמ"ש התוס' בסוכה (שם) דלרבנן דסומכוס סברי סככה בטוי כשרה אפי' היכי דמטמאה בנגעים דקסברי דלא שייך למילף מפסולת גורן ויקב לפסול דבר המטמא בנגעים מאחר דאינו מטמאין בשארי טומאות עי"ש

ומה שתמה הח"א אי נימא דבגדי סחבות פשתן שטחנן ברחיים ונשרן במים ואח"כ מקבץ הנימוח נשתנה לקרא שם חדש. וכי אם יקח פשתן ויטחן היטב עד אשר דק לעפר ויחזור ויטווה מהם בגד נימא שאין זה כלאים. זה אינו דשאני היכי שאפשר לחזור לברייתו. דאח"כ שיטוה הדרא לברייתו ולא נשתנה צורתו. משא"כ היכי שטחנן ובשלן במים עד שנימוח ועשאן נייר שא"א לחזור לברייתו. ונהפך לענין אחר ונשתנית צורתו נתבטל שם פשתן בזה ליכא איסור כלאים דפשתן

סימן סא

וראיתי בתשו' נודע ביהודא תנינא (שם) שכתב דגם נייר העשוי מעשבים הוי כמו לבדים ומקבל טומאה. ותמיה לי טובא דאם העלה של עשב גדול כמו שהוא אינו מקבל טומאה כיון דלא מאכל אדם. ואם כתשו ועשה בדבק נימא דמקבל טומאה בשיעור שלשה על שלשה כמו לבדים, ועוד הא הרמב"ם (פכ"ב מה' כלים ה' ט"ז) כתב העושה חלוק מן הבגד או של לבד או של נייר מאימתי הוא גמר מלאכתו משיפתח את פיו. ולכאורה קשה דהא הרמב"ם כתב (בה' י"ב) מאימתי מקבל הבגד טומאה משיארוג בו שלש על שלש. וכל הכלים הנארגים במחט כגון הכיס ואנפלאות אינן מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתן. א"כ הבגד משיארוג בו שלש על שלש מקבל טומאה. אעפ"י שלא נגמר מלאכתו של הבגד ורוצה לארוג יותר. מקבל טומאה משנארג בו שלש על שלש כמ"ש רש"י בחגיגה (דף כ') עי"ש. א"כ אמאי העושה חלוק מן הבגד אינו מקבל טומאה. עד שיגמור מלאכתו משיפתח פיו. ומקודם אינו מקבל טומאה. הא מיד משיארוג שלש על שלש מקבל טומאה אפילו שלא נגמר מלאכתו

ונראה דהרמב"ם מיירי היכי דהבגד לא הוי ראוי לקבל טומאה מתחילה. בגון שנעשה הבגד למשמשי כלים כמו בעה"ב שעשה מטפחות לחפות בו את הכלים והעמודים אינן מקבלות טומאה כמ"ש הרמב"ם (ה' ח'). (וכן בגד שחשב עליו לצורות אינו מקבל טומאה שכתב הרמב"ם (בה' ח') מיירי ע"כ גם כה"ג בענין דלא הי' מקבל טומאה מקודם כגון בפחות משלשה על שלשה כמ"ש הרמב"ם (ה' כ"א) מטלית שאין בה שלשה על שלשה אינה מקבלות טומאה ואם חישב עליהן והכינן מקבלות טומאה. ע"כ אם חושב אח"כ עליו צורות אינו מקבל טומאה. דאל"כ כיון דהי' ראוי מתחילה לקבל טומאה אין מחשבה מוציא מידי מעשה. או דמיירי דמתחילה הי' בדעתו לעשות בו צורות דאינו מקבל טומאה מתחילה עד שיציירו בו צורות (ועי' במל"מ פ"ב מה' כלים)]. ע"כ אם עשאו חליק מן הבגד לא הוי גמר מלאכתו עד שיפתח את פיו. וע"כ כתב הרמב"ם אם עשאו חלוק מן הלבד או מן הנייר הוי גמר מלאכתו משיפתח את פיו. דלבדים מקודם אינו מקבלים טומאה אפילו בשלשה על שלשה עד כשיגמור מלאכתו דהוי ככלי: