ברית יעקב חלק א קלג

ונעשה ממנו המור. ובדבש שנפל בו חתיכת נבלה. אעפ"י שאיסור נימוח בתוכו כיון שדרך להחזיר דבר הנופל לתוכו לדבש כמו דבש דיינינן ליה. ה"נ אעפ"י שמתחילה הי' דם בתר השתא אזלינן. מהא דאמרינן בבכורות (דף ו') דחלב חידוש הוא דדם נעכר ונעשה חלב והוי לאוסרה. א"כ ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן וכי תימא דנילוף מחלב הא קיי"ל דמחידוש לא ילפינן. ועוד מהא דתמורה (דף ל"א) ביצת טריפה שנולד ממנה אפרוח מותר מטעם דכל כמה דלא מסרח לא גביל ובעידנא דגביל עפרא בעלמא הוא. משמע אי לאו האי טעמא אסור דבתר מעיקרא אזלינן ע"ש. ולפמ"ש אפשר לומר דשאני בהא דדם נעכר ונעשה חלב דלא נשתנה רק בחזותא ומראה דמעיקרא הוא אדום והשתא לבן. אטו אם ישתנה הדם למראה אחרת יהי' מותר. ועי' בחולין (דף פ"ז) בצללתא דדמא. וכן ביצת טריפה דמעיקרא הי' אסור משום בשר טריפה דגדלה באיסור ע"כ הוי ס"ד גם אפרוח שנולד ממנה אסור משום בשר טריפה דהוי שמו עליו ע"כ בעי טעמא אימת גדלה לכי מסרחא וכי מסרחא עפרא בעלמא הוא. ובזה מיושב קושית התוס' בתמורה (שם) ד"ה אלא דלמה לי' למימר טעמא אימת גדלה לכי מסרחא כו' כיון דקאמר דע"כ לא פליג ר"א אלא גרימה. דאדם מקיים מקרי רימה. א"כ ממילא באפרוח ביצת טריפה דליכא למימר האי טעמא ר"א מודה ע"ש. הוא משום דלא תקשי דאכתי אסור אפילו להדיוט משום דאתי מטריפה והוי בשר טריפה ע"כ אמר אימת גדלה לכי מסרחא כו']. אבל גבי מוסק דאתיא מדם שמתקבץ בגרון החיה ואח"כ מתייבש ונשתנה מברייתו לא הוי עליו שם דם כלל אע"ג דאתי מדם מותר כיון דנהפך לענין אחר ונשתנה מברייתו. וכן גבי דבש דנשתנה לדבש ולא הוי עוד שם בשר כלל אע"ג דאתי מבשר מותר

ונראה אפילו לדעת הרמ"א והרא"ש בטור או"ח (סי' רט"ז) דאוסרין המוסק והדבש שנפל לתוכו בשר טריפה. טעמייהו משום דס"ל כיון דהשתא גלי קרא בחדש לחם וקלי אע"ג דנשתנה האיסור וליתא בעינייהו אסור. וא"כ אף במוסק ודבש שיש בו איסור אסור. אבל זהו דוקא באיסורי אכילה דהוי טעמא דאיסורא. אבל בשארי איסורין שפיר יש לומר כיון דנשתנה מברייתו וליתא לאיסורא בעינייהו. אינו נאסר משום כך ע"כ הנייר לא הוי עליו שם פשתן ועדיף מלבדין: סימן ס

והנה הרמב"ם (פ"א מה' כלי המקדש ה' ב') במעשה שמן המשחה וקטורת דסמנים דנעשים מהן המור. כתב המור הוא דם החי הצרור בחי' שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בהם בני אדם בכל מקים. והראב"ד כתב אין דעתו מקובלת שיכנסו במעשי הקודש דם שום חי' וכל שכן דם חי' טמאה. וכתב ע"ז הכ"מ דיש לומר כיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא והוא בושם מריח ריח טוב ביותר למה יגרע. ודעת הרמב"ם הוא כדעת רבינו יונה דמור הוא מוסק המתקבץ בגרון החיה ומתייבש ונעשה ממנו המור ומותר לאוכלו. דאל"כ הא בעינן ממשקה ישראל דמותר לישראל. ואסור לגבוה

אך מכל מקום קשה דאע"ג דנשתנית צורתו ונעשה כעפר כמ"ש הכ"מ. הא לא הותרה למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה דבעינן מן המותר בפיך כמ"ש בשבת (דף כ"ט). למאי הלכתא לכורכן בשערן דבעינן שער בהמה טהורה. א"כ לא גרע המור משער בהמה טמאה שאין בו טעם כלל אפ"ה בעינן מן המותר בפיך. ואפשר לומר דשאני שער בהמה טמאה דלא נשתנה כלל ואכתי איכא שמו עליו דלאו מן המותר בפיך. אבל גבי מור אע"ג דאתי מדם חי' טמאה כיון דנשתנה צורתו לצורה אחרת ונתייבש דהוי כעפר בעלמא והוא מותר לאכלו הוי כמו דלא אתי מן הטמאה. והראב"ד דאוסר ליתן מור מדם חיה בשמן המשחה וקטורת ס"ל כדעת הרא"ש והרמ"ה דאסרי המוסק לאכלו. א"כ א"א ליתן בשמן המשחה משום משקה ישראל ומותר בפיך

עוד נראה לי ראי' דנייר אע"ג דאתי מפשתן מסחבי בלאות אינו מקבל טומאה. מהא דשבת (דף י"ו) דכלי זכוכית גזרו רבנן טומאה משום דתחילת ברייתן מן החול שווינה' לה 35 (ח"א) רבנן ככלי חרס ופשוטיהן טהורין. ומדאורייתא כלי זכוכית אינו מקבל טומאה אע"ג דאתי מחול כמו כלי חרס שצרפן בכבשן טמא מן התורה. וע"כ הטעם כיון דנשתנה צורתן ואינו ניכר כלל דאתי מחול לא דמי לכלי חרס דאתי מחול שצרפן דעמא מן התורה. ה"נ בנייר אע"ג דאתי מפשתן כיון שנשתנה צורתן ואינו ניכר כלל דאתי מפשתן אינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן קודם שנעשה כלי או בגד שנגמר מלאכתו כמו שיבואר לקמן

גם יש להביא ראי' מהא דב"ב (דף כ'). דמלח אינו מקבל טומאה דלאו אוכל הוא באנפי נפשיה. ע"כ אינו ממעט בחלון. ומשמע אפילו מלח דאתא ממים דלא תני מלח אסתרוקנית כמו במנחות (דף כ"א). א"כ אפי' מלח דאתי ממים דמקבל טומאה. דהוי ראוי לקבל טומאה בתלוש אפ"ה אזלינן בתר השתא ואינו מקבל טומאה וע"כ הטעם כיון דנשתנית צורתן לענין אחר אזלינן בתר השתא

אך יש לדחות זה דשאני הכא. כיון דהשתא לאו אוכל הוא בפני עצמו ואינו עשוי רק להטעים האוכל. וכיון דלא הוי אוכל רק לטעמא אינו מטמא טומאת אוכלין כדאיתא בנדה (דף מ"ז). ע"כ אע"ג דאתי ממים דמקבל טומאה. אפ"ה אינו מקבל טומאה כיון דלאו אוכל הוא השתא

עוד נראה לי ראיה מדברי הרא"ש (פ"ג דטהרות מ' א') הרוטב והגריסין בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחילה קרשו הרי אלו שניים. חזר ונמוחו כביצה מכוון טהור. וכתב הרא"ש שם. חזרו ונימוחו כביצה מכוון טהור. משום דנפקע מהם שם אוכל וחזר להיות משקה. ואין למשקה זה במה יטמא. דמכי יצא טיפה ראשונה אימעוט מכביצה ואין פחות מכביצה מטמא אחרים. והקשה רבינו שמשון טומאה שבהן להיכן הלכה. דה"ל מקשה בפסחים (דף ל"ג) דאמר רבי יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות מכביצה ויינו כשר לנסכים ופריך עלה טומאה שבהן להיכן הלכה. ומשני, דמשקין שבהן מפקד פקידי אימת מטמאי לכי סחיט להו ולכי סחיט ליתא לשיעורא. ולמ"ד משקין מבלעי בליעי אטמי ליה אוכל אטמי ליה משקה ולא מטהרי בסחיטה. ה"נ גבי רוטב וגריסין דלא שייך מפקד פקידי אמאי טהור. וכתב הרא"ש ונראה לי דלא קשיא מההיא דפסחים. דלמ"ד משקין מבלעי בליעי. נטמא המשקין עם האוכל ושוב אין לו טהרה אע"ג דמבלעי בליעי שם משקין עליו. אלא שאינו נפקד בתוך האוכל אלא בלוע הוא באוכל. כמו מיא בעיבא מבלעי בליעי וקיבל המשקה טומאה עם האוכל. אבל הכא כשנקרשו נתבטל שם משקה מהם דאל"כ לא חזרו להיות שניים. הלכך כשחזרו ונימוחו הוי לי' כמשקה חדש וטהור לגמרי עכ"ל. והוא משום דפנים חדשות באו לכאן והוא כדברינו

וראיתי לבעל ח"א שכתב ראי' דנייר הוי שם לבדין מהא דבכורות (דף ו'). דדם נעכר ונעשה חלב. וחלב חידוש הוא דשרי רחמנא. ואי נימא דפנים חדשות באו לכאן תו אין כאן חידוש. וע"כ אע"ג דנשתנה שמו עליו עכ"ד. אשתמיט ליה הא פלוגתא דרבוותי רבינו יונה והרא"ש גבי מוסק ודבש. וכבר הקשה זה המג"א (סי' רט"ו ס"ק ג') מהא דבכורות על רבינו יונה. וכבר כתבנו ליישב זה כמ"ש לעיל גם לפמ"ש הח"י (סי' תס"ז ס"ק י"ו) לחלק בהא דדם נעכר ונעשה חלב דאמרינן חידוש הוא. משום דהתם לא נשתנה לדבר המותר משא"כ בדבש נשתנה לדבר המותר דהדבש היתר היא דרחמנא שריא. ואיכא ג"כ דבש תמרים עי"ש. א"כ ה"נ גבי נייר מעשבים והוי דבר המותר א"כ נשתנה לדבר המותר דאיכא נייר מעשבים

עוד כתב ראיה מהא דנזיר (דף נ"א). מת שטחנו אין לו רקב (משום דרקב בעינן והא לא אירקיב רק טחנו דק דק). אבעי' להו טחנו וחזר והרקיב מהו. מידי הוא טעמא אלא דאיכא בשר וגידין ועצמות והא איכא או דלמא כברייתו בעינן והא ליכא ולא אמרינן דפנים חדשות באו לכאן עכ"ל דבריו תמוהין מאוד. דהתם אע"ג דנימא דמת שטחנו אינו מטמא כלל דהוי כמת שנתבלבלה צורתו. כדאיתא בנדה (דף כ"ז) וע' בתוס' ד"ה מת שנתבטלה צורתו. אפ"ה כיון דהשתא נתהוה רקב מהאי דנטחן ואית ביה מבשר וגידין ועצמות. הוי רקב ומטמא דהא אתי מכולו מת שלו דנטחן. א"כ אע"ג דמעיקרא