ברית יעקב חלק א קלב

באיסור ספק לא איצטרך קרא דודאי כייפינן ליה עכ"ל. וכ"כ הפר"ח ביו"ד (סי' ק"י) דדעת רש"י כן ע"ש

ידידו דו"ש ברוך מרדכי ליבשיץ חופ"ק סעמייאטיץ יע"א סימן נט תשובה לרב אחד על דבר שאלתו אשה מצאה כתם על נייר אם טמאה האשה משום כתם. ואם נייר מקבל טומאה

הנה דבר זה נשאל הרב הגאון בנודע ביהודא תנינא (חי"ד סי' ק"ה) והעלה דטמאה משום דניירות שלנו עשוי מבלאות סחבות הוי כמו לבדין. והרמב"ם (פי"א דכלים ה' י"א) כתב כל שהוא ארוג בין מצמר ופשתים בין מקנבוס בין ממשי או משארי דברים הגדלים ביבשה הוא הנקרא בגד לענין טומאה והלבדים כבגדים לכל דבר ע"ש. והנה זה יותר מעשר שנים אשר יצא דבר מלכות במדינתינו מנדון שינוי בגדים התחילו בני עמינו ללכת בכובע מבגד טוך ותפור לזה נייר נגד העינים (שקורין לעמפיל) הרבה יראים ושלימים חששו בזה משום שעטנז אשר תפורים לבגד צמר. כי ראו בס' ח"א אשר העלה להחמיר בזה משום דהוי דינו כלבדין של פשתים שעשו מבלאי סחבות מבגדים. ואנכי לא חששתי לאסור בזה. ולא מחיתי בעירי בעוד אהלי תקוע בעיר סעמייאטיץ כי לא הי' נראה לי כל ראיותיו של ס' ח"א והמה תמוהים. ולענ"ד יש להורות כמ"ש בס"ט (סי' ק"צ ס"ק י"ט) דאין האשה טמאה משום כתם אם מצאה על הנייר. כאשר יבואר לפנינו בעזה"י. גם ליכא חשש שעטנז בזה. והטעם בזה הוא נכון מסברא כיון דמלאכת הנייר שטוחנין הבלאות דק דק ומבשלין אותן עד שנימוח הפשתן. ומהנימוח הזה שופכין אותן על טסים (שקורין בלעכין) ונעשה הנייר. א"כ כיון דנשתנה הפשתן מברייתו ולבש צורה אחרת לא דמי כלל ללבדים שכתב הנו"ב. דהתם הפשתן בעין רק לא הוי שוע טוי ונוז. רק שועים הפשתן ויכול לחזור לברייתו לפשתן. אבל הכא דלא הוי בעין כלל ופנים חדשות באו לכאן לא הוי עוד דינו כפשתן כיון דנשתנה

ויש להביא ראיה מהא דאמרינן בבכורות (דף ט"ז) ברחל בת עז בת רחל פליגי רבי מאיר וחכמים לענין בכורה מר סבר חזרו שיות למקומן ומר סבר לא חזרו שיות למקומן אמר רבי אחא בר יעקב הכל מודים שאין לוקין על צמרו משום כלאים שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה (דלא הוי שה מיוחד לדורותיו) אמר רב פפא הכל מודים שצמרו פסול לתכלת שנאמר לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה. אמר רב נחמן בר יצחק הכל מודים שאין צמרו מטמא בנגעים שנאמר בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתים שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה. אמר רב אשי אף אנן נאמר הדלה גפן על גבי תאנה, יינו פסול לנסכים מאי טעמא זבח ומנחה מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנה מתקיף לה רבינא הדלה פשתן ע"ג היגא הכי נמי דלשתני. א"כ לא מצית אמרת מה פשתן שלא נשתנה דהא פשתן נמי משתני. אמר לי' זה נשתנה ריחו וזה לא נשתנה ריחו. א"כ חזינן מהא דבעינן פשתן כברייתו דלא נשתנה והיכי שהדלה פשתן על גבי היגא הוי ס"ד דרבינא דהוי נשתנה. וע"כ משום דהיגא מקלקלין גידולי הפשתן. אלא משום דלא נשתנה ריחו וגוף הפשתן לא נשתנה. וילפינן מזה בצמר משה שאינו מיוחד לדורותיו דהוי שינוי. לאו צמר מקרי ואינו חייב בכלאים א"כ כ"ש היכי דנשתנה הפשתן טובא דלא הוי עליו עוד שם פשתן ולא הדרא לברייתו והוי פנים חדשות לא מקרי עוד פשתן כלל. ולא דמי להא דאם נשתנה הפשתן בטויה או בצביעה ועשאו חוטין דעיקר כלאים בכך בשוע וטוי ונוז דהתם לא אזדא שם פשתן והדרא לברייתו. וגוף הפשתן והצמר לא נשתנה. משא"כ כה"ג דטוחן הפשתן ונימוח במים ולבש צורה אחרת ולא הדרא לברייתו ולא מקרי עוד שם פשתן עליו א"כ לא הוי דינו כלבדים

עוד נראה לי ראי' מירושלמי דכלאים (פ"ט ה' א') אין מטמא בנגעים אלא צמר ופשתן דכתיב בבגד צמר או בבגד פשתים יכול יהא מטמאין בין צבועין בין אינן צבועים ת"ל בגד צמר או בגד פשתן מה פשתן כברייתו אף צמר כברייתו אוציא הצבוע בידי אדם ולא אוציא את הצבוע בידי שמים. ת"ל לפשתים ולצמר מה פשתן לבנה אף צמר לבן. תנינן תרי כללי ולא דמיא דין לדין. תנינן אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתן בין צבועים ובין לבנים. ותנינן אין מטמאין בנגעים אלא צמר ופשתן ובלבד לבנים. רבי יונה ביצירי בעי קמיה דרבי מנא תמן אמר בין צבועים ובין לבנים והכא את אמר ובלבד לבנים. (והקושיא דירושלמי הוא על כלאים למה אסורים צבועים לימא דוקא לבנים כמו בנגעים. דאין לומר דפריך על נגעים למה לא יטמא גם בצבועים כמו בכלאים דהא ידע מברייתא דלעיל דיכול יהא מטמא בין צבועים ובין לבנים תלמוד לומר לפשתים ולצמר מה פשתן לבן אף צמר לבן. וע"כ דפריך מ"ש דגם כלאים לא יהי' רק בלבנים כמו בנגעים ולא בצבועים). אמר ליה שניא היא ששנה הכתוב עליו שני פעמים צמר צמר. מה פשתן כברייתו אף צמר כברייתו. א"כ הוי ס"ד אפילו פשתן צבוע אינו חייב משום כלאים. אלא משום דבנגעים שנה הכתוב צמר צמר ופשתים שני פעמים אמרינן מה פשתן כברייתו אף צמר. אבל בכלאים לא שנה הכתוב ע"כ אפי' בצבועים חייב משום כלאים. והוא דוקא בצבועים הוי משום כלאים דאכתי שם פשתן וצמר עלי' אלא דנשתנו בחזותא. אבל היכי שנטחן הפשתן דק דק ונהפך לענין אחר ואין צורתו הראשונה עומדת עליו, אזדא שם פשתן מיני' דלא הוי כברייתו. גם ליכא למהדר כלל לברייתו לפשתן והוי פנים חדשות. ע"כ אינו דומה כלל ללבדים דאכתי שם פשתן עליו. דהוי רק שוע ויכול לחזור לברייתו ע"כ לא הוי כלבדין של פשתן

גם יש להביא ראי' מכריתות (דף ד') אמר רב יצחק האוכל לחם וקלי וכרמל לוקה ג'. והא אין לוקין על לאו שבכללות שאני הכא דמייתר קראי לימא קרא לחם ונילוף קלי וכרמל מיניה איכא למיפרך כו' נכתב קלי ולא לכתוב לחם. לחם מקלי לא אתי משום דקלי איתא בעיניה לחם לא איתא בעיניה כו'. נכתב כרמל ונילוף לחם וקלי מיניה איכא למפרך מה לכרמל שכן לא נשתנה מברייתו כו'. לא נכתוב לחם ונילוף מקלי וכרמל איכא למפרך דאיתנייהו בעינייהו. א"כ חזינן דהוי ס"ד אי לא הוי כתיב קרא יתירא לאסור לחם ה"א אע"ג דהדגן הי' אסור לאכול משום חדש מ"מ היכי דנטחן ונעשה לחם דנשתנה מברייתו ולא איתא בעינייהו ה"א דמותר משום חדש ולא הוי האיסור שאסרה תורה משום חדש. א"כ ה"נ גבי פשתן דאשתני ולא הדרא לברייתו ליכא למסרי משום פשתן שאסרה תורה דאזדא שם פשתן. ואע"ג דמסקינן השתא דכתיב לחם וקלי א"כ אפילו היכי דנשתנה וליכא לאיסורא בעיניה אפ"ה אסור דבמילתא קיימא ליכא למילף מינה דה"ה בכולי דוכתי אע"ג דנשתנה וליתא בעינייהו במלתא קיימא. דיש לומר זהו דוקא באיסור אכילה אזלינן בתר טעמא דטעים טעמא דאיסורא. ע"כ אע"ג דנשתנה האיסור במלתא קיימא אבל בשארי איסורים אמרינן כיון דנשתנה מברייתו וליתא לאיסורא בעינא לאו במלתא קיימא. דלא הוי האיסור שאסרה תורה

וכה"ג מצינו בב"ק (דף ס"ה) גבי מחיר זונה נתן חיטים ועשאן סולת מותר לגבוה דכתיב הם ולא שינוייהם. וכן בע"ז (דף מ"ו) בעי רמי בר חמא המשתחוה לקמה חיטים מהו למנחות יש שינוי בנעבד. וכתבו התוס' דמדאורייתא יש שינוי בנעבד כמו גבי מחיר רק מדרבנן בעי משום חומרא דעכו"ם אע"ג שנשתנה דמעיקרא חיטי והשתא קמח. אלמא אמרינן אפי' בחיטי דאיסורא דדרכן לעשות קמח ועומדין לכך אם נשתנה האיסור שרי כיון דלא תלי בטעמא דטעים טעם דאיסורא. והאיסור הוא משום חומרא דעכו"ם מספקא לרמי בר חמא מדרבנן. א"כ ה"ה בכה"ג לענין איסור כלאים מפשתן דנשתנה ואין שמו עליו ולא הדרא לברייתו. ופנים חדשות איכא שנימוח הפשתן מן הבישול כיון דלא הוי איסורא דאכילה דטעים טעמא דאיסורא לא הוי שם פשתן עליו לענין איסור היכי דנשתנה

ויעויין במג"א באו"ח (סי' רט"ז ס"ק ג') שהקשה על רבינו יונה שהביא הרא"ש בפ"ו דברכות והטור שמתיר המוסק לאכול אע"ג דהוא מדם שמתקבץ בגרון החיה ומתייבש