ברית יעקב חלק א קלא

או הרגישה ולאו אדעתא דסבורה הרגשת מי רגלים הוא. הלכך הואיל והרי דם מצוי לפניך מוטב שתתלה כה שדמים מצוין בה עכ"ל. א"כ דווקא בכתמים חיישינן שמא ארגשה. אבל בלא"ה ס"ל לשמאי דלא חיישינן שמא ארגשה ולא אדעתא. והתוס' שפי' הקושי' מכתמים בד"ה והא איכא כתמים. היינו לטהר אפי' מכאן ולהבא דאית לן למימר כיון דלא הרגישה ודאי מעלמא אתי. ומשני מודה שמאי בכתמים בצפור לא נתעסקה ודאי מגופא אתי. אזלי לטעמייהו כמ"ש התוס' (דף נ"ח) שהשיגו על רש"י דאפי' מוחזק לן שלא הרגישה טמאה הואיל וראתה דם נידות

ומה שרצה מעכ"ת לומר לשיטת רש"י דהיכי דמצאה כתם והיא בחזקת טהרה טהורה היא. משום דהוי ספק ספיקא ספק דלמא מעלמא הוא וספק דלמא חזיא שלא בהרגשה, ואפילו להילל דס"ל דלא מוקמינן בחזקת טהרה הוא דוקא היכי דנמצא רעותא מגופה דעכשיו ודאי טמאה. אבל בכתמים מאן יאמר לן דטמאה עכשיו דלמא מעלמא הוא. א"כ גם להילל אמרינן דאשה בחזקת טהרה עומדת. וגם לשמאי דס"ל דאע"ג דנמצא רעותא מגופה אפ"ה אמרינן דאשה בחזקת טהורה עומדת תקשי והא איכא כתמים היכי דהוי בחזקת טהרה טמא. וע"כ לשיטת רש"י דשלא בהרגשה טהור אפילו מדרבנן. הך ספק דלמא חזיא ולא אדעתא הוא ממיעוטא דלא שכיחי וע"כ בחזקת טהרה טהורה. ח"ו לומר כן וישתקע הדבר ולא יאמר. דז"א דכיון דבצפור לא נתעסקה כו' האי דם מהיכי אתי ולא איכא למיתלי במידי. א"כ כמו דיש לחוש דמעלמא אתי ולאו אדעתא ה"נ יש לומר דמגופה הוא ולאו אדעתא והוי כמו רעותא מגופה דלא מטהרינן להילל אפי' למפרע וכל מידי דאיכא ספק רעותא מגופא לא אזלינן בתר חזקה. ולשמאי לא מטהר רק למפרע דהוי דרבנן משום דאין שור שחוט לפניך כדאמרינן בנדה (דף ט"ו). אבל היכי שמצאה כתם דהוי כשור שחוט לפניך מטמאינן שפיר אפילו למפרע. גם הא דאמרינן להילל כיון דאיכא רעותא מגופה לא אזלינן בתר חזקה הוא משום דהוי חזקה העשויה להשתנות ולא משום דהשתא טמאה כמ"ש התוס' ורש"י שם

ומש"כ דע"כ לא הוי כתמים ספק ספיקא לרש"י דלמא מעלמא הוא ואת"ל דמגופה היא דלמא חזיא שלא בהרגשה דטהור משום דהוי ספק ספיקא משם אחד. דמה לי מגופה ומה לי מעלמא כיון דלא הוי בהרגשה. אינו נראה כמ"ש הש"ך ביו"ד (סי' ק"י ס"ק י"א) דהיכי דספק אחד מתיר יותר מחברו שפיר הוי ספק ספיקא. והכא כיון דקיי"ל מקור מקומו טמא א"כ אי הוי שלא בהרגשה הדם טמא והאשה טמא טומאת ערב. ואי מעלמא אתי טהור לגמרי. וגם אין לומר משום דלא הוי ספק ספיקא המתהפך. דאת"ל דחזיא בהרגשה תו ליכא לספוקי מידי כמ"ש הש"ך ביו"ד (סי' ק"י ס"ק י"ג) דמתחילה צריך לדון מהיכי הוי הדם דלמא מעלמא ואת"ל מגופה דלמא חזיא שלא בהרגשה לרש"י דטהור

אך יש לומר בזה דזהו גופא טעמא דרש"י שכתב בנדה (דף נ"ט) לא להקל על דברי תורה אלא להחמיר וכתמים עצמו דרבנן הא דגזרו רבנן בכתמים להחמיר על דברי תורה שלא להקל בנדה גמורה וכתמים עצמן דרבנן ואזלינן בהו לקולא דתלינן בכל מידי. א"כ טעמא דכתמים משום דהוי סייג לדברי תורה. דרש"י כתב בהא דאמר רבי ירמיה מדיפתי מודה שמואל דטמאה מדרבנן משום שמא ארגשה ולאו אדעתא. א"כ הוי הטעם בכתמים משום ספק תורה ולאו משום סייג. וע"כ דהיינו טעמא דמשום ספק דלמא חזיא בהרגשה ולאו אדעתא תקשי דאכתי הוי ספק ספיקא. אך משום סייג שלא להקל על דברי תורה אסרו חכמים אפילו בספק ספיקא

ומה שהקשה לרשב"א דס"ל דספק דאורייתא הוי לחומרא מן התורה למה כתמים דרבנן להוי אסור משום ספק דאורייתא. ומצא כי בתוס' יו"ט הקשה כן ותי' התוס' יו"ט משום האי דשמואל דמדאורייתא בעינן דהרגישה דוקא והיא לא ארגשה. אע"ג דאפשר דארגשה ולאו אדעתא לא הוי כשאר ספק דמדאורייתא לחוערא. תירוץ זה אינו עולה יפה לפמ"ש במ"א להוכיח. דלהסוברים דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה אפי' היכי דלא הוי ספק שקול ושכיחי יותר להתירא מלאיסורא אפ"ה הוי מדאורייתא לחומרא. מהא דהקשו הראשונים על הרמב"ם דס"ל דספק דאורייתא מן התורה לקולא רק מדרבנן לחומרא. מהא דחולין (דף י"א) מנ"ל דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה דאמר קרא אותה לנתתיה ולא נתחיה לנתחים ודלמא ניקב קרום של מוח אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא ואי ספיקא דאורייתא מן התורה שרי אינו מוכח דאזלינן בתר רובא דלמא משום דספיקא שרי מן התורה. וע"כ דספיקא דאורייתא מן התורה אסור לחומרא. דתקשי נמי לנפשייהו. דאע"ג דנימא דלא אזלינן בתר רובא היינו לדון בתורת ודאי אבל מכל מקום לא הוי ספק השקול דאיכא יותר כשרות מטריפות א"כ שכיחי יותר להתירא מלאיסורא דטריפות מיעוטא הוא. א"כ לא הוי ספק השקול דאסור מן התורה. וע"כ לדידהו דס"ל דספק דאורייתא מן התורה אסור אפי' היכי דלא הוי ספק השקול ג"כ מדאורייתא לחומרא

אך קושייתו של התוס' יו"ט מעיקרא לא קשה כלל. דהכא התורה התירה ספק זה דקאמר קרא דם יהי' זובה מבשרה ולא כתם כדקאמר רבי עקיבא במתניתין (דף נ"ח) דלא אסרה התורה רק היכי דהוי ודאי מגופה דכתיב אשה כי תהי' זבה דם יהי' זובה מבשרה דם ולא כתם. ודמי להא דספק ממזר דמותר מן התורה דהתורה אמרה לא יבוא ממזר ממזר ודאי הוא דלא יבוא הא ממזר ספק יבוא כדאמרינן בקידושין דף ע"ג)

ומש"כ לדעת הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא רק מדרבנן לחומרא ניחא הא דכתמים הוי רק דרבנן. גם זה אינו לפמ"ש במ"א דהיכי דהוי עיקרו בדאורייתא ויש חשש איסור תורה לא הוי מקילינן כולי האי בכתמים. ואדרבה לדעת הרמב"ם קשה למה לי קרא דם יהי' זובה מבשרה דם ולא כתם וממעטינן מקרא בלא"ה הוי כתמים דרבנן. כיון דהוי ספק דלמא מעלמא אתי מותר מן התורה ספיקא דאיסורא. וע"כ צ"ל להרמב"ם הא דאמר רבי עקיבא התורה אמרה דם ולא כתם הוא מטעמא דשמואל דאמר קרא בבשרה עד שתרגיש בבשרה. וע"ז אמר רבי עקיבא שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל דכתיב ואשה כי תהי' זבה דם יהי' זובה מבשרה דם ולא כתם. ולאו מטעמא דכתיבנא דהתורה התירה ספק זה כמו בספק ממזר. ולחוש דלמא ארגשה ולאו אדעתא הוי להרמב"ם ספק תורה דמן התורה לקולא רק מדרבנן לחומרא. ועוד כיון דאשה בחזקת טהרה עומדת ע"כ מקילינן בכתמים

ומש"כ דרש"י ס"ל כהרמב"ם דספק מן התורה מדאורייתא לקולא. אינו נראה כן לכאורה מדברי רש"י יבמות (דף קי"ט) ד"ה מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו מיהו לא בעינן למיחש לספק איסור לאו כי היכי דחיישינן לספק איסור כרת הא מידי דספיקא לאו הרחקה דרבנן היא בדבר המותר. דנימא לכרת עבדו הרחקה ללאו לא עבדו הרחקה בדבר המותר דהכא שמא איסורא דאורייתא ממש קעביד עכ"ל. ואי דספק תורה הוי רק מדרבנן לחומרא. שפיר יש לחלק באיסור כרת עבדו רבנן הרחקה ואסרו גם מספק כהיכי דלא ליגע באיסור ודאי. אבל איסור לאו לא אסרו חכמים מספק דשרי מן התורה וע"כ דספק תורה מדאורייתא אסור

אך יש לומר דכוונת רש"י להא דאמרו ביבמות (דף קי"ד). קסבר מפרק כלאחר יד הוא. שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן. אבל היכי דאסרינן מספק שמא הוא איסור תורה אע"ג דמדאורייתא לקולא רק מדרבנן לחומרא מכל מקום גם באיסור לאו יש לחוש מספק מדרבנן דלאו גזרה דרבנן היא והרחקה בעלמא דנימא לאיסור כרת עבדו וגזרו רבנן ולא באיסור לאו

אבל מדברי רש"י בקידושין (דף ע"ג) ד"ה ואיבעית אימא הני תרי קהלי נינהו. כלומר להנך תרתי דרשות תרי קראי איצטרכי ואי לא אייתר קרא לא הוי דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבוא הא ספק ממזר יבוא אלא הוי אמרינן ככל שארי ספיקי איסור על הודאי אזהרת ודאי ללקות עליו ועל אזהרת ספק אזהרת ספק לאיסורא עכ"ל. מוכח דרש"י ס"ל דספק. איסור תורה מדאורייתא לחומרא. וכן מבואר מרש"י ביבמות (דף פ"ח) ד"ה היכי דמי. דהא ודאי באיסור מפורסם ואפילו