ברית יעקב חלק א יג

עוד נראה לי ראי' מדברי הטור וש"ע יו"ד (סי' רל"ח סעי' י"ד) שבועה שאוכל ככר זו מקצתה נמי במשמע. שנשבע על כל כזית וכזית ממנה שיאכלנה. לפיכך נשרף מקצתה חייב לאכול המותר. שהרי יוצא בו ידי שבועתו שנשבע על כל כזית וכזית ממנה שיאכלנה. והוא מדברי הרא"ש והר"ן בפרק שבועות שתים. משמע דאם נשאר רק פחות מכזית אינו חייב לאכול המותר. ואם נימא דגבי מצות עשה נמי חצי שיעור מלתא מן התורה כמו גבי איסורין. א"כ כמו בנשבע שלא יאכל ככר זה דאסור לאכול אפי' כל שהוא כמ"ש הר"ן והרמב"ם וש"ע (בסעי' יו"ד). משום חצי שיעור דעשה על עצמו כאיסור תורה דאסור אפי' בחצי שיעור מדאורייתא. א"כ ה"נ בנשבע שאוכל ככר זה. עשה על עצמו חיוב לאכול כמצוה של תורה א"כ אפי' נשאר רק פחות מכזית יתחייב לאכול בנשבע שאוכל ככר זה. וכן בנשבע שלא יאכלנה דמשמע כולה ס"ל להטור וש"ע (בסעי' יו"ד) דאסור אפי' בכל שהוא משום חצי שיעור דאורייתא ובנשבע שיאכלנה ככר זו. מבואר דינו (בסעי' ט"ו) דאם נשרף מקצתה אינו צריך לאכול המותר ולא אמרינן דחייב לאכול המותר משום חצי שיעור. כמו בנשבע שלא יאכלנה. וע"כ משום דחצי שיעור מדאורייתא לא אמרינן רק גבי איסורין. ולא לגבי מצות עשה. על כן בנשבע שאוכל ככר זו. או בנשבע שיאכלנה דעשה כמצות עשה של תורה לאכול הככר אינו חייב בחצי שיעור. דהוי כמו מצוה של תורה דאינו חייב משום חצי שיעור (ועי' [ואין לומר בזה דע"כ בנשבע שיאכל ככר זו ונשרף מקצתה ונשאר רק פחות מכזית דאינו צריך לאכול החצי כזית משום ח''ש, וכן בנשבע שיאכלנה ונשרף מקצתה אינו צריך לאכול המותר דלא יצא ידי חובתו ול"א דיהי' מחוייב לאכול משום ח"ש. משום דלא שייך כאן טעמא וסברא דחזי לאצטרופי כיון דנשרף המותר ואינו בעולם. ואיכא למימר להכי דקדקו הפוסקים לומר לישנא דנשרף מקצתה. ולא נאבדה מקצתה דבנשרפה לא חזי לאצטרופי ע"כ אינו יכול לאכול המותר פחות מכשיעור השבועה. אבל בנאבדה חייב לאכול אפי' נשאר פחות מכזית משום דחזי לאצטרופי אולי ימצא מה שנאבד. דכבר כתבנו לעיל (סי' ג') אפי' ח"ש דלא חזי לאצטרופי ומעיקרא רכיב עלי' איסורא. שלא לאכול אפי' פחות מכשיעור ע"כ אפי' עומד בסוף יו"כ או בסוף יום האחרון של פסח אסור החצי שיעור דאיסורא לא פקע. א"כ ה"נ בנשבע שיאכל ככר זו מחוייב לאכול פחות מכשיעור שנשאר אע"ג דלא חזי לאצטרופי אי נימא דאמרינן גם גבי מצוה חצי שיעור הוי מדאורייתא וע"כ דלא אמרינן גבי מצוה ח"ש דאורייתא כמ"ש: וכן נראה מדברי הט"ז ביו"ד שם ס"ק ט"ו) דאין חילוק בין נשרף מקצתה ובין נאבדה מקצתה בנשבע שיאכלנה. דהט"ז למד מהא (דסעי' ט"ו). בנשבע שיאכלנה שלא יצא ידי חובתו עד שיאכל כולה. ונשרף מקצתה אינו צריך לאכול המותר. אם נשבע לחברו לפרוע לו מנה ביום פלוני ואירע אונם שלא הי' לו כל המנה ושוה כסף בעד המנה באותו יום שהגביל לו. שפטור מן השבועה כיון שאינו יכול לקיים כמו שנשבע. ודברי הט"ו כונתו דהוא פטור מליתן מה שיש לו בידו המקצת. דעל מה שאין לו פשיטא שפטור דאנוס הוא כמבואר (בסי' רל"ב סעי' י"ב) והט"ז אזיל לטעמא בחו"מ (סי' ע"ג סעי' ו') בנשבע לשלם חייב לשלם אפי' בלא תביעה דלא כהסמ"ע וש"ך שם. ומיירי הט"ז הכא ג"כ שלא תבעו חברו. דפטור מלשלם מה שיש לו בידו. או אפי' בתבעו חברו. והוא אינו רוצה ליתן לו המקצת שיש לו בידו. מ"מ פטור מן השבועה מה דלא נתן לו המקצת. ואי נימא דדוקא בנשרף מקצתה א"צ לאכול המותר משום דלא חזו לאצטרופי אבל בנאבדה חייב לאכול המותר משום חצי שיעור אולי ימצא מה שנאבד. א"כ אמאי לא יתחייב בנידן דהט"ז ליתן מה שיש בידו המקצת. מטעם דח"ש דמצוה וחזי לאצטרופי אולי ישיג המותר דכה"ג דמי לנאבד. ואע"ג דנימא דהט"ז מיירי בסוף היום שנשבע ליתן לו ואין לו רק מקצת המעות מ"מ משכחת כמה גווני חזי לאצטרופי אולי ישיג הלוואה או מתנה או מציאה. וע"כ צ"ל דהט"ז אינו מחלק בין נשרף לנאבד. ולעולם אינו מחוייב לאכול המותר. א"כ אמאי לא יתחייב לאכול המותר משום ח"ש דמצוה כמו גבי מצ"ע וע"כ כמ"ש דח"ש דמצוה אינו כלום. דהא שבועה איסור ל"ת אם אינו מקיים שבועתו והיה ראוי לחייבו לאכול אפי' חצי שיעור דנשאר כמו בכל איסור ל"ת ואעפ"כ אמרינן דכה"ג היכי דחייב עצמו לאכול בשבועה א"צ לאכול החצי שיעור ע"כ ודאי היכי דחייבו תורה במצ"ע דוקא בכזית אם אין לו רק פחות מכזית. או בחולה דאינו יכול לאכול כזית דאינו חייב לאכול פחות מכזית ואין בו שום חיוב מצוה אפי' מדרבנן. וע"כ בנשבע שיאכל ככר זו ונשרף ונשאר רק פחות מכזית או בנשבע שיאכלנה ונשרף אינו חייב לאכול המותר משום דעשה על עצמו כחיוב מצוה מן התורה דאין בו משום ח"ש. ומצאתי בתשו' שבות יעקב (ח"ב סי' י"ח) שכתב וז"ל. וע"ד מי שאין לו רק פחות מכזית מצה נראה לי שאין כאן חיוב כלל דאכילה בכזית משמע וראי' ממה דאיתא באו"ח (סי' תפ"ד) הנשבע שלא לאכול מצה כל השנה אסור לאכול מצה בליל פסח. ולפי מה דקיי"ל לענין שבועה שלא אוכל בכזית משמע קשה א"כ יאכל פחות מכזית אלא ודאי כיון שאינו אוכל כשיעור לאו מצוה הוא עכ"ל. וראיתו תמוה מאוד דהא קיי"ל ביו"ד (סי' רל"ח סעי' א') שבועה שלא אוכל סתם אסור אפי' בכל שהוא אבל אינו חייב אלא בכזית. משום דח"ש אסור מן התורה ולא איפליגי רבנן ור"ע אלא בחיוב קרבן אבל לענין איסור כ"ש לכ"ע אסור כמו בחצי שיעור דכל איסורין כמ"ש הר"ן בשבועות. וא"כ כיון דאמר שלא אוכל מצה סתם דחייל בכולל מגו דחייל על מצה דרשות חייל נמי על מצה דמצוה א"כ חיילא איסור שבועה ואסור לאכול אפי' כ"ש בליל פסח משום איסור שבועתו]

גם זה ראיתי בדברי הרב הגאון מליסא שכתב לחלק בין מצות עשה דאכילת מצה למצות עשה דאכילת קדשים. דבמצה רמי החיוב על גברא לאכול דוקא שיעור אכילה דהוא בכזית, וצריך לאכול הכזית בכדי אכילת פרס. ומשאכל כזית יצא. מה שאינו כן באכילת קדשים ותרומה דלאו בשיעור תליא מלתא דיכול לאכול כזית יום שלם. ואפי' אכל כמה זיתים צריך לאכול הכל. עד שלא ישאר לו מאומה דמצוה לאכול הכל ע"ש. ודבריו אינן נכונים בזה לענ"ד. דא"כ באכילת קדשים הוי חצי זית כמו כזית שוין במצוה. דהא ביותר מכדי אכילת פרס אין שום צירוף האי חצי זית לחצי זית אחריני. א"כ הוי כמו שלא אכל רק חצי זית. אלא דאעפ"כ שפיר דמי משום דבקדשים הוי רק המצוה לאכול הכל שלא להותיר מאומה. א"כ בפסח דהוי מקדשים וכתיב בי' אכילה ולא ישאר ממנו עד בוקר. כמו שארי קדשים. ה"נ דסגי לאכול כזית אפי' יותר מכדי אכילת פרס. וחצי זית הוי מן המצוה כמו כזית כמ"ש. וזה אינו דהא מבואר בכמה דוכתי דבפסח בעי דוקא כזית וחצי זית לאו כלום וכמ"ש הרמב"ם דבעינן שיאכל כזית דוקא ואם אינו יכול לאכול כזית אסור לשחוט עליו הפסח. [ודוחק לחלק דבקדשים העשה דואכלו אותם נאמר לכלל הכהנים כולם. ע"כ אפי' אינו מגיע לכל אחד כזית שפיר דמי. ואינו דומה לעשה דמצוה על כל יחיד בעינן בפסח כזית דוקא ובכדי אכילת פרס]. אבל נראה דגם בקדשים בעינן אכילה בכזית בכדי אכילת פרס ורק כזית הוי מן המצוה ולא חצי זית. ואם אכל רק חצי זית והמותר נאבד לא קיים המצוה דואכלו אותם. אלא דאיכא ג"כ מצוה שלא להותיר בקדשים מאומה משום נותר ודומה לפסח. וראי' לזה נראה לי מזבחים (דף כ"ט) אם חישב לאכול כזית חוץ לזמנו הוא פגול וחייבין עליו כרת. אבל אם חישב לאכול רק חצי זית חוץ לזמנו הזבח כשר. דקשה בשלמא הא דאינו נחשב לפיגול לחייבו כרת בחצי כזית. דגבי פגול אכילה כתיב דילפינן מאם האכל יאכל כו'. אך מ"מ חצי שיעור אסור מן התורה אע"ג דכתיב אכילה ואכילה בכזית הוא אפ"ה ח"ש אסור מדאורייתא א"כ ה"נ אע"ג דכתיב במחשבת פיגול אכילה מאם האכל יאכל. ואינו נפסל הקרבן רק באם חישב לאכול כזית חוץ לזמנו. נימא היינו לחיוב כרת אבל אם חישב במחשבת חוץ לזמנו פחות מכזית יהא הקרבן נפסל ואין בו כרת כמו בחושב על חוץ למקומו משום חצי שיעור ועכצ"ל דהיינו טעמא משום דוקא אם חישב לאכול חוץ לזמנו דבר הראוי בפנים לאכילה כמבואר בזבחים (דף ל"ה) ומנחות (דף י"ז) אם חישב לאכול חוץ לזמנו הוי פיגול, ע"כ אם חישב על כזית לאכול חוץ לזמנו הוי פיגול דהוא דרכו לאכול בפנים. דבקדשים בעינן כזית. אבל אם חישב על פחות מכזית לאכול חוץ לזמנו. דחצי כזית אינו ראוי בפנים דזה לא הוי מן המצוה ע"כ חצי זית כשר הזבח

וכן יש להביא ראי' מהא דזבחים (דף ל"א) בעי רבא חישב לאכול כזית יותר מכדי אכילת פרס. מהו לאכילת גבוה מדמינן לה. או לאכילת הדיוט מדמינן לה. א"כ מבואר דלולי דיש לדמות לאכילת גבוה. דילפינן מאם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר. אכילת אדם ואכילת מזבח, הוי מדמינן לאכילת הדיוט באיסורין. ובמצות עשה דאכילה בעינן כדי אכילת פרס. ואי נימא דאכילת קדשים בפנים סגי לאכול אפי'