ברית יעקב חלק א יב

וקסברי אינשי דפרי עץ הדר הוי נמי פריש עי"ש. א"כ א"ש דע"כ קאמר הש"ס האי טעמא דלמא אתי למסרך. ולא קאמר טעמא דחורבה דשעתא דלמא יכוין לשם מצוה. ואיכא איסור דבל תגרע דהוי דאורייתא. דכיון דאיסור בל תגרע מבואר בכתוב בהדיא. כמו ד' מינים מפורשים בתורה ולקיחה תמה כתיב בהדיא. א"כ לא חיישינן דלמא אתי למטעי דיכוין לשם מצוה כיון דהא פריש לא הוי אתרוג האמור בתורה כמ"ש הרא"ש וכמאן דליתא דמי. א"כ אם יכווין בהני ג' מינים. שנוטל לשם מצוה יעבור בבל תגרע. כיון דידוע דד' מינים מפורש בתורה ולהאי לא חיישינן. ע"כ אמר האי טעמא דנפיק מיני' חורבא דאתי למסרך משום דפרי עץ הדר אינו מפורש בתורה יטעה דהוא פריש ורימון ג"כ

עוד אפשר ליישב הא דקאמר דנפיק מיני' חורבא דאתי למסרך. לחוש לתקלה לשנים הבאים. ולא קאמר לחוש לחורבא דשעתי'. דלמא יכוין לשם מצוה ויעבור אבל תגרע לא חיישינן. דלכאורה קשה היכי חיישינן דלמא אתי למסרך דיטעה לשנים הבאים ליטול פריש ורימון דהא השתא שנוטל פריש ורימון אינו מברך כיון דד' מינים מעכבות זא"ז. ולא קיים המצוה כלל. א"כ היכי אתי למסרך לשנה הבאה יביא ג"כ פריש ורימון אעפ"י שיהי' לו אתרוג. דהא בשנה שנטל פריש או רימון לא בירך ע"ז ידע דע"כ לא בירך משום דלא הוי הפריש כמו אתרוג וע"כ צ"ל דחיישי' לחורבה דאתי למסרך דלשנים הבאים דישכח מה שלא בירך אז רק יזכור דנטל פריש תחת אתרוג א"כ ג"כ יבא ליקח פריש ויברך. אבל לחוש דהשתא שמביא פריש. דלמא יכוין לשם מצוה מה שנוטל הג' מינים ויעבור בבל תגרע. כיון דרואה דהשתא אינו מברך במה שנוטל פריש. משום דפריש לא הוי אתרוג. א"כ לא חיישינן דלמא יכוין לשם מצוה. דהא זכור היום. במה שאינו מברך ע"ז. לכן נראה הא דכתב הרא"ש והראב"ד. דהיכי דאין לו כל הד' מינים. דנוטל מה שיש לו כדי שלא תשתכח תורת לולב לזכר בעלמא. אבל אסור לכוין לשם מצוה משום דיעבור בבל תגרע. אבל בלא כוונה לשם מצוה אינו עובר. דאנן קיי"ל דמצות צריכות כוונה כמ"ש באו"ח (סי' ס') וכ"ש לעבור בעי כוונה כדמוכח בר"ה (דף כ"ח). אבל לחוש דלמא יכוין לשם מצוה לא חיישינן כמ"ש ועי' בב"ח (סי' תרנ"א)]

עוד יש להעיר מהא דמייתי התוס' ביבמות (דף ע"א) מפרקי דרבי אליעזר דישראל במדבר מלו את עצמן אלא דלא עשו פריעה משום חולשא דאורחא. והא קיי"ל דמל ולא פרע כאילו לא מל כלל. א"כ למה מלו כלל. ולמעבד פלגא דמצוה. וע"כ דגם במצות עשה שאינו יכול לעשות כשיעור שחייבו התורה רק פחות כשיעור מחוייב הוא ג"כ בחצי שיעור דהוי מדאורייתא. ע"כ מלו את עצמן וקיימו חצי שיעור דמצוה. אבל גם מזה אינו ראי' דשאני התם גבי מילה דאם אח"כ עושה הפריעה דאז קיים כל המצוה הוי למפרע מעת התחלת המילה המצוה וגם חיתוך עור הערלה הוי מן המצוה ע"כ י"ל דבמדבר מלו משום שידעו אח"כ יכולין לעשות פריעה א"כ יהי' המצוה למפרע מעת חיתוך עור הערלה ודומה לאוכל כזית מצה מעט מעט בכא"פ דהוי הכל מן המצוה ע"כ מלו השתא משו' דזריזים מקדימין למצוה דאח"כ דיעשו פריעה יהי' נחשב למפרע מן המצוה. אבל גבי חצי שיעור דכזית מצה שאין לו רק פחות מכשיעור ואינו יכול להשיג עוד חצי זית או בחולה שאינו יכול לאכול רק פחות מכזית. ולא יבוא לידי חיוב גמור בכזית. א"כ לא יהא נחשב לעולם למפרע. החצי שיעור מן המצוה. ע"כ אינו חייב לאכול כלל החצי שיעור דחצי שיעור דמצוה לאו כלום

עוד יש לומר כמ"ש הריטב"א בשם האגדה. דמלו את עצמן. משום דלאו אורח ארעא של ערלים לשמוע בקול ד'. וע"כ היו נימולים שלא כתקנם. ואף שלא היו פורעים את המילה דבזה היו פטורים משום חולשא דאורחא עי"ש. ואע"ג דמל ולא פרע כאילו לא מל. מכל מקום מאוסה היא הערלה כדאיתא בנדרים (דף ל"א). והיכי דמל אעפ"י שלא פרע לא נמאס בזה כמו ערל גמור. ע"כ מלו ומשום חולשא דאורחא לא הוי פורעין. ועוד מאגדה לא ילפינן ולא מקשינן

ולענ"ד נראה דלא שייך גבי מצות עשה לומר דחצי שיעור הוי מדאורייתא כמו גבי איסורין. דהא כבר כתבנו לעיל (סי' ב'). דאפי' באיסורין שאינו איסור מאכל הוי מחלוקת הפוסקים אי שייכי בזה חצי שיעור דאורייתא משום חזי לאצטרופי. א"כ כ"ש דאין לדמות מעצמינו לומר דגם גבי מצות עשה הוי חצי שיעור דאורייתא. תדע דהא רבי שמעון ס"ל דכל שהוא למכות כדאיתא במכות (דף י"ז) ולא אמרו כזית רק לענין קרבן. וגבי מצות עשה מודי דבעי כזית דלא לשתמט תנא לומר דלרבי שמעון כל שהוא ג"כ הוא במצ"ע דסגי בכל שהוא במצה וכל מצו' עשה דאכילה. וכן מצאתי בתש' ש"א (סי' צ"ו) שכתב ג"כ דלר"ש במצ"ע דאכילה בעי כזית ודמי לקרבן דבעי כזית עי"ש. א"כ כיון דלרבי שמעון לא מצינו האי סברא דחזי לאצטרופי באסורין דהא לדידי' בכל שהוא חייב א"כ פשיטא דלרבי שמעון במצ"ע חצי שיעור דמצוה לאו חיובא כלל. ואנן לא מספקינן רק לרבנן דס"ל דחצי שיעור אסור באיסורין משום קרא דכל חלב וחזי לאצטרופי א"כ אפשר גבי מצ"ע נמי נימא דחצי שיעור מלתא. ומחוייב לאכול גם בפחות מכשיעור. וכיון דלרבי שמעון במצות עשה בעינן כזית מהיכי תיתי נימא בכדי דלרבנן במצ"ע מחוייב ג"כ בח"ש אם אין לו כשיעור כזית וע"כ דליכא כלל ענין דח"ש במצוה

וראיה לזה נראה לי מהא דקיי"ל בחו"מ (סי' רס"ב סעי' א') גבי השבת אבידה. דפחות מש"פ לא הוי בכלל השבת אבידה. אע"ג דבזה שייכי דחזי לאצטרופי כגון דנאבד ממנו שני אגודות בפרוטה. ומצא אגודה אחת אפ"ה אינו חייב להשיב ולהכריז עליו אע"ג דחזי לאצטרופי אי משכח השני'. ולא אמרינן אע"ג דקרא דכי תאבד דממעטינן פרט לפחות מש"פ כדאיתא בב"מ (דף כ"ז). היינו לעיקר החיוב דהשבת אבידה דהוי מצ"ע להשיב אם האבידה בפרוטה. ואם מצא פחות מש"פ אין כופין אותו להכריז ולהשיב. אבל מצוה איכא משום דח"ש הוי מדאורייתא. הוי אפי' בפחות מש"פ. וע"כ דלא אמרינן גבי מצוה דח"ש הוי מן התורה ג"כ. ובזה אין לומר דשאני ממון פחות מש"פ דלאו בר השבה כמ"ש לעיל ע"כ לא נחשב בזה חצי שיעור דמצוה. דהא חזינן דבעינן קרא למעט פחות מש"פ דס"ד אמינא אפי' אבידה פחות מש"פ חייב בהשבה מדכתיב כל אבידת אחיך כמ"ש התוס' בב"מ שם. א"כ אכתי נימא משום סברא דחזי לאצטרופי חייב ג"כ בחצי שיעור אפי' פחות מש"פ כמשמעות כלל דכל אבידת אחיך. וקרא דאשר תאבד דממעטינן פחות מש"פ הוא לעיקר החיוב הוי בש"פ דכופין להכריז ולהשיב אבידה שיש בו ש"פ. כמו גבי חלב דכתיב כל חלב דמרבינן גם חצי שיעור משום דחזי לאצטרופי כמ"ש התוס' ביומא. וע"כ דליתא כלל חצי שיעור גבי מצ"ע

ועוד נראה לי להביא ראי' מהא דפסחים (דף ס"א) פסח שנשחט שלא לאוכליו לשם חולה או לשם זקן פסול. והרמב"ם (פ"א מה' ק"פ ה' ג') כתב אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול הי' אחד מבני חבורה קטן או זקן או חולה אם יכול לאכול כזית שוחטין עליו. ואם לאו אין שוחטין עליו כו' ואפילו חבורה של מאה ואין כל אחד מהם יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהם. וכתב הכסף משנה דהרמב"ם מפרש מתניתין דפסחים (דף צ"א). ואפי' חבורה של מאה אנשים שאין יכולין לאכול כזית אין שוחטין עליהן. לא כפרש"י שכולם אינו יכולים לאכול כזית. אלא אפי' אם אחד מבני חבורה אינו יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהם. ועל כרחך הא דכתב הרמב"ם (הלכה ה') שחטו למי שיכול לאכול ולמי שאינו יכול לאכול כזית כשר זהו דוקא בדיעבד וכן משמע לשון המשנה שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו כשר הוא בדיעבד. אבל לכתחילה אסור לשחוט הפסח עד שיהיו כל אחד מבני חבורה יכול לאכול כזית. וא"כ אי נימא גבי מצוה נמי ח"ש מלתא הוא ומי שאינו יכול לאכול כזית מ"מ משום חצי שיעור דהוי דאורייתא מחויב לאכול גם פחות מכזית. א"כ גם בפסח חולה שאינו יכול לאכול כזית. מחוייב הוא מדאורייתא לאכול פחות מכזית. א"כ אמאי נפסל הפסח ששחטו עליו. כיון דהוא מחוייב מדאורייתא לאכול גם פחות מכזית. אלא דבכזית איכא עיקר החיוב דמצ"ע. מ"מ למה פסלה התורה לשחוט עליו על האי גברא דאינו יכול לאכול כזית. כיון דהוא מחוייב מדאורייתא לאכלו. ועוד היכי משכחת שיקיים חיובו דאורייתא משום חצי שיעור דאורייתא. לאכול פחות מכזית. דעליו אין שוחטין ונפסל הפסח. ולאוכליו ושלא לאוכליו ג"כ לכתחילה אין שוחטין כמ"ש הרמב"ם. ולאכול בפסח אחר הוי שלא למנויו. א"כ היכי אסרינן לשחוט על לאוכליו ושלא לאוכליו כיון דבעינן אחר א"א לקיים האי דאינו יכול לאכול כזית ומחוייב מן התורה לאכול פחות מכזית. וע"כ כיון דאינו יכול לקיים חיובא של תורה בכזית מופקע ממנו המצוה. ע"כ אסור לכתחילה לשחוט על זקן או חולה שאינו יכול לאכול כזית: