ברית יעקב חלק א קכט

השוחט אעפ"י שאינו צריך אלא לדם חייב לכסות. כיצד יעשה נוחר או מעקר כדי שיפטור מכיסוי. אמאי לא קאמר שיטרוף וישחט דהא בסעי' י"ז כתב דהשוחט ונמצא טריפה פטור מלכסות דקיי"ל כרבי שמעון דשחיטה שאינה ראוי' לאו שמי' שחיטה. משום דרב דימי דאמר דרבי אמר לרבי חייא צא וטרוף הוא משום דרבי לשיטתי' בעובדא דרפב"י דאמר עקרנא להו. סבר דצער בעלי חיים מותר ע"כ שפיר קאמר צא וטרוף. אבל לדידן דקיי"ל צער בעלי חיים אסור א"כ אינו יכול לטרוף ולשחוט אע"ג דקיי"ל כרבי שמעון משום צער בעלי חיים עכ"ד. ואינו נראה כלל דהיכי ס"ד לומר דרבי סבר דצער ב"ח מותר. דבב"מ שקיל וטרי אי צער בעלי חיים דאורייתא או דרבנן אבל מותר לגמרי לא שמענו. ועוד גם לדידן דצער בעלי חיים אסור ליכא איסור לטרוף ולשחוט וכמ"ש הרמ"א כל מידי דצריך לי' לרפואה או לשארי דברים לית בזה משום צער בעלי חיים. ודמי לאיסור בל תשחית דהיכי דהוי לצורך מותר. ועוד גם נוחר ומעקר איכא צער בעלי חיים טפי. ולפמ"ש א"ש הא דלא חש רבי לצער בעלי חיים

ולכאורה יש להקשות הא דכתב הרמ"א ביו"ד (סי' נ"ז סעי' י"ח). ויש מחמירין דכל שצריכים להשהותו שנים עשר חודש חיישינן לתקלה ואפילו אינו אלא אחד העומד בספק ואין למכרו חי לעכו"ם אלא ימיתנו קודם שמא יחזור וימכור לישראל. חי. אמאי ימיתנו בחנם יעשה טריפות ידוע מקודם וימכרנו לעכו"ם דכה"ג מותר למכרו לעכו"ם כמ"ש הרמ"א (בסעי' כ"א). דטריפות הידוע וניכר לכל מותר למכרו לעכו"ם דליכא למיחש שמא יחזור וימכרנו לישראל. ואי דכה"ג דיטרפנו הוי צער בעל חיים. ודוקא אם ימיתנו ליכא איסור צער בע"ח. כדמוכח מהא דחולין (דף ז'). עקרנא להו איכא צער בעלי חיים קטילנא להו אמר איכא בל תשחית. דהא דכל מידי דהוי לצורך כדי שיכול למכרו לעכו"ם א"כ מותר כה"ג צער ב"ח כיון דהוי לצורך. וצריך לומר כיון דבמיתה ליכא צער בעלי חיים מאם שיטרפנו טפי עדיף להורגו. (שוב ראיתי בכרו"פ שכתב ג"כ כמ"ש עי"ש)

וא"כ היכי דצריך לדם יכול לטורפו כמו לנוחרו ומעקר כדי שיפטור מכיסוי. ונראה דוקא היכי דטורפו ושוחטו מיד דצריך לדם לא הוי איסור צער בע"ח. כיון דאח"כ שוחטו מיד הוי הכל לצורך. אבל היכי דמניחה בחיים והוא מטריפה כדי שיוכל למכור לעכו"ם אע"ג דהוא לצורך. כיון דיכול להמית דכה"ג דאמרינן בחולין דקטלנא להו איכא משום בל תשחית ולא משום צער בעלי חיים ע"כ אסור להטריף אותה. אלא אם יטרפנה מקודם יכול ליקח מעכו"ם ביותר דמים משימיתנה דלא ירצו עכו"ם ליקח דיאמרו דמתה מעצמה דמאיסה להו יכול לטרפנה מקודם דזה הוי לצורך. וכה"ג שרינן צער בע"ח

גם אפשר לומר הא דכתב הרמ"א דטריפות הידוע וניכר מותר למכרו לעכו"ם היינו דידוע שלא יעלה ארוכה לזה ולעולם יהי' ניכר טריפותה. היינו שיחתוך רגל אחד או דהוי יתר רגל או חסר רגל. דלעולם יהי' ניכר דטריפה היא. אבל היכי דהוי שבורת רגל דהוי טריפה בהכי. או דנחבסה הגולגלת או דניקב קרומו של מוח וכה"ג. דאפשר דיעלה ארוכה ויתרפא דלא יהי' ניכר אסור למכרו לעכו"ם דלמא ישהנו העכו"ם גביה עד שיתרפא ולא יהי' ניכר הטריפות ויחזור וימכרנה לישראל. וע"כ נקטי הפוסקים תקנה בספק טריפה שימיתנו ולא קאמרי לעשות טריפות הידוע וניכר. משום דחיישינן שמא יתרפא ויעלה ארוכה עד שלא יהי' ניכר אח"כ ויחזור וימכרנו לישראל. ואי דיחתוך אבר דהוי טריפות הניכר דאינו חוזר ומתרפא ויהי' ניכר לעולם. דא"כ יפסיד ישראל בדמי העוף את האבר שנחתך. שאינו שוה כ"כ כמו שלימה. והאבר שנחתך אסור ג"כ לב"נ משום אבמ"ה. ע"כ נקטי תקנה שימיתנו דלא יפסיד ישראל בהכי וימכרנו לעכו"ם

ידידי דו"ש ברוך מרדכי ליבשיץ פה וואלקאוויסק יע"א סימן נח תשובה לרב אחד בדבר שאלתו באשה אחת שבכל פעם ליל טבילתה. בקומה לד 34 (ח"א) ממיטתה בבוקר תמצא כתם בחלוקה הבדוקה לה אשר ליכא למתלי במידי הכתם. אם יש לסמוך שתלבש בגדי צבעונין ולא תטמא משום כתם. דהגמ"י (פ"ט מה' איסורי ביאה) כתב בשם רבינו שמחה והראב"ן דהביא קילותא דבגדי צבעונין. לא נאמר אלא שלא תטמא הבגד לטהרות הנוגעים בו אבל האשה טמאה. מדלא קאמר בגד צבוע אינו מקבל כתמים כלישנא דתנן בנדה (דף נ"ט) רבי נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים. גם הרמב"ן מחמיר דבגד צבוע מטמא משום כתם. ואפילו לדברי החולקין דבגד צבוע אינו מטמא משום כתם והאשה טהורה. יש לומר דוקא היכי שהאשה הולכת תמיד בבגדי צבעונים לא חששו משום כתם אבל ללבוש לכתחילה צבעונים על יום אחד או לילה אחת כדי שלא תטמא משום כתם יש לומר דהוי כמבטל איסור לכתחילה. הדבר פשוט להתיר ולהקל. דלא דמי כלל להא דאין מבטלין איסור לכתחילה. דהתם האיסור ידוע בבירור ע"כ אין מבטלין. אבל בכתמים דקיי"ל דאין בזה משום קביעת ווסת ולא חיישינן ליום מציאת הכתם כמו שחוששין לראי' כמ"ש הראב"ד הביאו הב"י (בסי' ק"צ). וליכא אלא חששא דאיסורא ובגדי צבעונין לא גזרו משום כתם לא הוי בכלל אין מבטלין איסור לכתחילה. ועוד דשאני התם דאין מבטלין איסור לכתחילה משום דחיישינן אם יתירו לו לבטל איסור יאכל האיסור בלא ביטול. אבל בבגדי צבעונין דלא גזרו בזה משום כתם כמ"ש רש"י בנדה (דף ס"א). שאין הכתם ניכר בו כמראה דם גמור. לא חיישינן שמא יתירו כתמים לעולם. דלא גזרו בזה משום כתם. א"כ אפילו בימי לבונה בג' ימים הראשונים. אם מצאה כתם בבגדי צבעונים אינה חוששת. ויכולה גם בימי לבונה ללבוש בגדי צבעונין. ולא דמי להא דאין תולין בג' ימים הראשונים בכתם יותר מכגריס. כמבואר ביו"ד (סי' קצ"ו סעי' יו"ד). דשאני התם דבעינן לתלות בדם ציפור שנתעסקה או בחבורה לא תלינן בג' ימים הראשונים. אבל הכא לאו משום קילותא דתלינן מעלמא אתי. אלא כיון דלא גזרו חכמים בבגדי צבעונים משום כתם. אפילו בג' ימים הראשונים אינה חוששת. ולחוש לדעת הר"ש והרמב"ן דמחמירין בבגדי צבעונים לטמאות האשה במצאה כתם על בגדיה הצבעונים. כיון דמרן הב"י והרמ"א קבעו להלכה דבגדי צבעונין אינו מטמא משום כתם והוא מידי דרבנן. שומעין להקל ולא להחמיר כלל בזה

ולכאורה יש לדין ולהקל לטהר האשה במוצאת כתם אחרי תשמיש אם יש לה ווסת. לפמ"ש המרדכי לפרש הא דאמרו בנדה (דף ס"ו). גבי רואה מחמת תשמיש ואם יש לה ווסת תולה בווסתה. שיכולין לומר זה הדם שרואה טהור הוא שעדיין לא הגיע ווסתה וחזקה לאורח בזמנו בא. ע"כ אמרינן זה הדם בא מחמת מיעוך תשמיש ומן הצדדים בא הדם. כמ"ש הש"ך בפי' המרדכי ביו"ד (סי' קפ"ז ס"ק כ'). ותמהו האחרונים בזה מהא דנדה (דף י"ד). נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבין בקרבן דמיירי האי מתניתין דומיא דסיפא (דף ט"ו) כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. דמיירי ביש לה ווסת כדמוקי בגמ'. וא"כ אמאי חייב בקרבן. נימא דהדם בא ממיעוך תשמיש ומן הצדדים בא. ואני מוסיף להקשות אפילו דנימא דמיירי באין לה ווסת או שיש לה ווסת ושמשה בשעת ווסת כדאמרינן בשבועות (דף ט"ז). מ"מ אמאי חייבין בחטאת דהוי ספיקא. אולי מחמת מיעוך תשמיש ומן הצדדין בא הדם. ואמאי טמאין לשרוף עליה תרומה ולחייב חטאת ודאי. וכן קשה מנדה (דף י"א) אעפ"י שאמרו דיה שעתא צריכא להיות בודקת כו' ומשמשת בעדים. שתבדוק שחרית וערבית ובשעה שהיא עוברת לשמש ביתה. ולהמרדכי אמאי צריכה בדיקה. דבדיקה זו מה טיבה. אפילו מצאה דם טהורה דהא באשה שיש לה ווסת מיירי

ולעד''נ בדעת המרדכי דהיכי דמצאה דם פ"א אחרי תשמיש. לא תלינן דהדם מחמת מיעוך תשמיש ומן הצדדים הוא. אעפ"י דיש לה ווסת דזהו מיעוטא דמיעוטא. דהא בכל פעם ששימשה לא ראתה דם. אמאי נתלי דהאי דם הוי מחמת מיעוך תשמיש וע"כ אזלינן בתר רובא דהוי דם נדה מן המקור לחייבה בקרבן ולשרוף עליה תרומה. והמרדכי מיירי רק היכי שראתה ג' פעמים מחמת תשמיש דעלה קאי בברייתא (דף ס"ו)