ברית יעקב חלק א קכז

אם לא ניכר שום רעותא כגון תפירה שמראה אותנו שיצאו לחוץ עכ"ל

וראיתי בתב"ש (סי' מ"ו ס"ק ה'). דכתב להחמיר אפי' בהוריד הכנתא פורתא. תו אינו מתיישבים. וע"כ אפי' בנמצא הבני מעים בין עור ובשר טריפה. ודבריו אינן מוכרחי' דהיפוך מקרי דנהפכו לגמרי וכה"ג מקרי אם ירדו מבסיסן שוב אינו מתיישבים ובזה אע"ג שיחזור אח"כ לא מהני. גם התב"ש הורה בהפ"מ כהרמ"א. א"כ ה"נ יש להכשיר כה"ג היכי דלא נהפכו לגמרי

וראיתי למעכ"ת שכתב דכה"ג אף להרשב"א דס"ל אפילו לא יצאו לחוץ ונמצאו מהופכין טריפה כה"ג כשר משום דאין סרכה פוסלת בשארי אברים א"כ הוי חולי דהדרא בריא. ודוקא היכי שנהפכו בני מעיה וא"א שיחזרו לכסדרן אלא אם יחזירו ביד טריפה. אבל הכא דקלפו להסרכה חזרו מעצמן לכמו שהי' וסרכה זו היא מחמת חולי דהדרא בריא אפילו להרשב"א כשר. אינו נראה לי כלל דהא דסרכה אינה פוסלת בשארי אברים. הוא אע"ג דלא הדרא בריא לית לן בה. משום דלרש"י דס"ל דאין סרכה בלא נקב זהו דוקא בריאה ובשארי אברים לא אמרינן כן ואין בחולי זו כדי למות. ולהתוס' דטעמא דסרכה בריאה משום דסופו להתפרק ולנקוב. ובשארי אברים לא אמרינן שתתפרק אלא לעולם יהי' כן. א"כ מסתברא איפכא אפילו להראבי"ה דס"ל דאם לא יצאו לחוץ ונהפכו בני מעיה כשרה והטעם דסופן לחזור. אבל הכא דנהפכו עליון לתחתון וסביך וסריך א"כ סופו להיות כך שלא תחזור לברייתו לסדרן דבשארי אברים לא אמרינן כסרכה שתתפרק. א"כ כיון דאין סופו לחזור א"כ הוי נהפכו הדקין

גם מה שכ' לפי מה שגורס הרי"ף והרא"ש בגמ' דחולין (דף נ"ו) אבל היפך בהן טריפה דכתיב הוא עשך ויכוננך מלמד שברא הקב"ה כונניות באדם שאם נהפך אחד מהן מיד מת. א"כ כיון דיש סרכה ודאי דנעשה ג' ימים וחזינן דחייתה ג' ימים בודאי לא נהפכו בני מעיו. דבריו תמוהים דהא אם ידוע דנהפכו בני מעיה אע"ג דחייתה כמה ימים טריפה כמו בכל עריפה ודאי דלא מהני אפי' ירבה כחול ימים. א"כ אי נימא דזהו ודאי מקרי נהפכו בני מעיה לא מהני מה דחייתה ג' ימים. ואפילו היכי דהוי ספק אם נהפכו כמ"ש הפוסקים אם לא דקדק בעת שהחזירן חיישינן שמא נתהפכו דבעינן דוקא דידוע שלא נתהפכו. א"כ נימא אם חייתה ג' ימים הוי הוכחה דלא נתהפכו. וע"כ דזה אינו משום דסופו לנקב ולרקב כמ"ש התוס'. א"כ יש להחמיר היכי דנהפכו הדקין וסביך וסריך לכ"ע טריפה אפי' להראבי"ה דכה"ג אינו סופו לחזור

ומש"כ לרש"י אם יצאו בני מעיה לחוץ אע"ג דלא החזירן ולא היפך בהן טריפה. דאל"כ למה לרש"י לפרש הא דאמר רב שמואל ב"ר יצחק לא שנו אלא שלא היפך בהן אבל היפך בהן טריפה כשהכניסן לתוכו היפך עליונו לתחתיתו דלמא מיירי דהבני מעים עדיין הוא מבחוץ. וע"ז קאמר רב שמואל בר יצחק לא שנו שלא היפך אבל היפך בהן טריפה. וע"כ דס"ל לרש"י דאם עדיין הבני מעים מבחוץ אפי' כלא היפך טריפה ומתניתין דתני יצאו בני מעיה לחוץ ולא ניקבה כשרה מיירי שהוחזרו לתוכו וע"ז אמר רב שמואל בר יצחק לא שנו שלא היפך בהן עכ"ד. אינו נראה לי דמנא לרש"י לומר כן והרמב"ם (פ"ו מה' שחיטה ה' ט"ו) כתב בני מעים שיצא לחוץ ולא נקבו מותרת. ואם נתהפכו אעפ"י שלא ניקבו טריפה ול כתב אם הוחזרו לתוכן. ולי נראה הא דפי' רש"י כשהכניסן לתוכו דקשה לרש"י הא דתני במתניתין יצאו בני מעיה לחוץ ולא ניקבו מותרת היא מלתא דפשיטא אדרבה טריפות דהיפך בהן בעי לאשמעינן דהוי חידוש אע"ג שלא ניקבו טריפה ע"כ מפרש כשהכניסן לתוכן. ס"ד כיון דהחזירן לתוכן א"א דלא היפך בהן ולא יוחזר לכסדרן וניחוש שמא נתהפכו. קמ"ל דכשרה כיון דיודע שלא היפך בהן לא חיישינן שמא נתהפכו

גם מש"כ לדייק הא דלא קאמר רב שמואל ב"ר יצחק לא שנו אלא שלא נתהפכו אבל נתהפכו טריפם וע"כ היכי דבני מעים יצאו לחוץ והוחזרו מאליהן אעפ"י שנתהפכו כשר דהוי כמו דלא יצאו לחוץ ונמצאו מכופכין כשר לראבי"ה. זה אינו דזה ודאי גם להראבי"ה טריפה והא דלא קאמר ל"ש דלא נתהפכו אבל נתהפכו טריפה דאי הוי קאמר הכי ה"א דוקא בידוע שלא נתהפכו אבל מספק טריפה. כמו דאמרינן השתא בהחזירן בידים דבעינן ידוע בבירור שלא היפך בהן אבל מספק טריפה ובאמת היכי דהוחזרו מאליהן אפי' בספק כשרה כמ"ש הב"י כל שנכנסו מאליהן חזקה שנכנסו כסדרן בלא היפך. ע"כ קאמר ל"ש דלא היפך בהן

ראיתי בכרו"פ שהקשה בזבחים (דף ע"ד) טריפה שנתערבה היכי דמו אי דידע לה ניתי ונשקול. ואי דלא ידע לה מנא ידע דאיערב. נימא דמיירי דבהמה נקרע ויצאו בני מעי' ונהפכו בני מעי' והחזירן ותפרו א"כ היא טריפה ולית דידע לי'. ואי נימא דמקום התפר ניכר יש לומר דהי' כאן הרבה בהמות שיצאו בני מעיהן לחוץ ולא היפך בהן ותפרו הקריעה אחר שהחזירן. א"כ נתערב טריפה שנהפכו בני מעי' בהרבה בהמות שיצאו בני מעיהן לחוץ ולא נהפכו ורישומן א"א להתברר דכולן נחפרו והניח בצ"ע

ואפשר לומר משום דרחוק לומר הא דתני אפילו אחת ברבוא ירעו עד שיסתאבו דהוי כולהו ע"י חולי דנקרע הבטן ויצאו בני מעיה ולא נהפכו ותפרו כיון דהוי ע"י מקרה. וע"כ דמיירי ע"י סכין קרעו הבטן והט"ז (בסי' מ"ח ס"ק ה') דע"י סכין חיישינן שמא ניקבו אברים הפנימים א"כ אפי' במשהו טריפה. וכ"כ בכנסת הגדולה דתרנגולים מסורסים יש לחוש בהם משום ניקבו בני המעים. א"כ כה"ג כולהו אסורות בשלמא בנקיבת הקוץ דקאמר שם בזבחים מיירי דלא ניקב לחלל כמ"ש רש"י שם. והא דכתב רמ"א אם נמצאו בני מעים בין עור לבשר ונמצא תפור שם יש לחוש שיצאו לחוץ ונתהפכו ולא חש שמא ניקבו אברים הפנימים כמו קוץ ומחט שניקבו לחלל משום דמיירי דנמצא בני מעים בין עור לבשר וניכר בו תפירה. ואינו ידוע אם נקרע בסכין או ע"י חולי נפתח ויצאו לחוץ דהוי ספק חולי או קוץ ומחט דכשר כמ"ש (בסי' נ"א סעי' א'). אפ"ה כיון דניכר בו רעותא חיישינן שמא נהפכו בני מעיה. אך קשי' אמאי לא קאמר דמיירי שניקב קוץ או מחט לחלל דחיישינן שמא ניקב אחד מאברים הפנימים כמבואר ביו"ד (סי' נ"א) ואתערב בנקובת הקוץ שלא ניקב לחלל כמ"ש רש"י שם ואח"כ נתרפאו ולא מנכר. ואפילו לדעת הרמב"ם (פי"א מה' שחיטה ה' ד') דניקב לחלל מהני בדיקה כל החלל מ"מ כיון דאתחזיק בה ספק טריפות דצריכה בדיקה אין מכניסין אותה בעזרה כמ"ש רש"י שם דפריך נפולה נמי לבדקי' ומשני קסבר עמדה צריכה מעת לעת הלכה צריכה בדיקה]: דברי ידידו דו"ש ברוך מררכי ליבשיץ חופ"ק סעמייאטיץ יע"א. סימן נו

הב"י ביו"ד (סי' א') הביא תשו' מוהרי"ק שוחט שהעיד עליו עד אחד ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו דבר פשוט הוא שאין עד אחד נאמן היכי שהלה אינו שותק אלא מכחישו והעד עצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא. וקבעו מרן להלכה בש"ע יו"ד (סי' א' סעי' י"ד) והב"ח ורש"ל והט"ז חלקו עליו דהטעם הוא במוהרי"ק משום דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הוי כשנים כדאיתא בכתובות (דף כ"ב). ה"נ האמינה תורה לשוחט שיהי' נאמן כשנים. ע"כ אותה שחיטה מותרת לכל אדם חוץ העד המכחיש שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא דהריטב"א שהביא הנ"י דדוקא בעדות אשה אמרינן שהוא כשנים אבל בשארי איסורין הוי כחד לגבי חד בהכחשה ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ע"כ בהמה זו שהעיד העד עליה אסורה לכל ישראל. ולכאורה קשה מהא (דסי' ל"ט סעי' ט"ז) דסותר עצמו להא דהביא (בסי' א' סעי' י"ד) אמר הבודק שלא כסדרן ואחר מכחישו ואמר כסדרן היתה מעמידין הבהמה בחזקת היתר משמע דוקא משום חזקת היתר דנשחטה הותרה מתירין אותה אבל אם היה בשחיטה דע"א בהכחשה היו אוסרין הבהמה משום דחד לגבי חד ומוקמינן הבהמה בחזקת איסור כמ"ש הב"ח והרש"ל והט"ז

לכן נראה לע"ד הטעם דהכא אם שוחט אומר ששחט כהוגן ועד אחד מכחישו דבהמה מותרת לכל ישראל. אתי' גם אליבא דהריטב"א דס"ל דבשארי איסורין דסגי בחד כיון שלא האמינו אלא כחד כי אתא אחרינא ומכחישו הוי הכחשה דחד לגבי חד. דהא העד המכחיש השוחט שאומר ששחט כהוגן