ברית יעקב חלק א קכה

תורה. ועוד דזה לא מקרי זה נהנה וזה לא חסר דהא יכול להרויח במעותיו. ועי' ברא"ש בב"ב (דף י"ב) דכל היכי דמטיא ליה הנאה ואיזה זכות ליכא בזה משום מדת סדום דזה נהנה וזה לא חסר. וכ"כ הנימוקי יוסף בב"ק (דף כ') והמרדכי והביאו הרמ"א בחו"מ (סי' שס"ג סעי' ו')

ולענ''ד נראה ליתן טעם דאמרינן בבכורות (דף כ"ט). דעל מצות מדיני התורה והוראה ות"ת והגדת עדים אסור ליקח שכר ע"ז משום מה אני בחנם אף אתה בחנם. והוא איסור דאורייתא. וכן גבי השבת אבידה וטעינה מחוייב לעשות המצוה בחנם משום האי טעמא. ומבואר בתורה אם כסף תלוה את עמי. ובמכילתא דרבי ישמעאל אומר אם זה חובה דהוי מצות עשה להלות לעניי ישראל כמ"ש הרמב"ם (ריש פרק ה' מלוה ולוה) ואפילו עשיר צריך ללות מצוה להלותו אם צריך לזה כמ"ש הטור בחו"מ (סי' צ"ז). ואפילו יוכל להרויח במעותיו של הלואה זו אפ"ה מצוה להלות לחברו כדאמרינן בב"מ (דף ע"א) אפילו לעכו"ם בריבית עמי קודם. וע"כ מטעם זה אסרה תורה להלות בריבית קצוצה. כיון דמחוייב לעשות מצוה להלות לחברו בחנם א"כ אסור ליקח שכר ע"ז. כמו דאסור ליקח שכר מכל מצות התורה משום מה אני בחנם. והחמירה התורה בזה שעובר על כמה לאוין והוא עובר ג"כ משום מה אני בחנם. אבל דרך מכירה אע"ג דמפרש בהדיא שיתן לו יותר משום אגר נטר. דאם מעכשיו ביו"ד ולאחר זמן בי"ב אפ"ה מותר מן התורה. דאינו מחוייב מן התורה למכור חפצו לחברו. ע"כ לא אסרה תורה ליקח ריבית במכירה דליכא כאן משום מה אני בחנם. ודמי למ"ש הרשב"א הובא בחו"מ (סי' ל"ד סעי' י"ח) הא דאסור ליקח שכר להעיד. הוא דוקא היכא דיודע העדות מכבר דהוי עליו חיוב להעיד. אבל לילך לראות הענין כדי להעיד דליכא חיובא עלי' בזה מותר ליקח שכר לילך לראות להעיד. והוא טעם מחודד בעזה"י

ומזה איכא טעמא רבה להתיר במומר ועכו"ם להלות בריבית דבזה לא שייך הטעם שכתבנו משום דמחויב במצ"ע להלות לחברו ע"כ אסור ליקח שכר משום מה אני בחנם. דבהני ליכא מצוה להלותם ע"כ מותר ליקח ממנו ריבית. ולפמ"ש איכא סמך להני פוסקים דמתירין להלות לחברו בריבית קצוצה מעות מצוה של בה"כ והקדש ועניים כמבואר בב"י ביו"ד (סי' ק"ס). דבהני ליכא חיובא דמצ"ע להלות ממעות אלו לישראל הצריך להלואה. ע"כ ליכא האי טעמא דאסור ליקח ריבית משום מה אני בחנם. ודמי לדרך מכירה שהתירה כמ"ש

ולפ"ז יש לומר דגם בת"ת ודין ועדות דאסור לקבל שכר מן התורה משום מה אני בחנם. זהו דוקא היכי דמתנה מעיקרא על השכר דלומד ודין ומעיד עדותו רק משום תנאי השכירות. אבל היכי שעשה הדבר סתם ואח"כ רוצה חברו ליתן מתנה עבור הלימוד או עבור הדין והעדות. בזה ליכא איסור דאורייתא רק איסורא דרבנן כמו הכא גבי ריבית דלאו בקצוצה ליכא איסור תורה רק איסורא דרבנן. ועי' ברא"ש בסנהדרין (דף כ"ז) בעובדא דבר חמא. דקביל לכרגא דכולי שניה דרב פפי. שכתב כיון דבלא"ה פטורי רבנן ממס ע"כ לא הוי כשוחד מאוחר משמע דהוי רק איסור דרבנן כמו ריבית מאוחרת כן נראה לכאורה. אבל חלילה לסמוך להקל. כי אין לחקור אחרי טעמא דקרא רק טעמא בעלמא קאמינא ומשפטי ד' ישרים

וראיתי להעיר פה מה דקשה לי לשיטת ר"ת בתוס' ב"מ (דף ע"ב) ד"ה כגון שנשא ונתן ביד. דלמסקנא לא אמרינן כלל יש שליחות לעכו"ם לחומרא ומיירי הברייתא עכו"ם שלוה מישראל בריבית וביקש להחזירם לו. מצאו ישראל אחר ואמר תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור היינו דנטל ונתן ביד שקיבל הישראל המעות מיד העכו"ם ונתנם לחברו. וקמ"ל דלא אמרינן אדעתא דעכו"ם גמיר ומקני ליה. אבל בלא"ה אין שליחות לעכו"ם אם העכו"ם נתן המעות לישראל אע"ג דהעמידו אצל ישראל מותר ליתן ריבית. וכן הביא הרמ"א ביו"ד (סי' קס"ט סעי' ו') דעת ר"ת להקל אפילו בהעמידו אצלו. דאמאי מותר הא קיי"ל לג 33 (ח"א) בכל איסורין אפילו באיסור לאו הוי אמירה לעכו"ם שבות. כמו באיסור שבת כמבואר ביו"ד (סי' רצ"ז סעי' ד') דאסור לישראל ליתן בהמתו לעכו"ם להרביעה. וכתב שם הרמ"א וכן כל אמירה לעכו"ם אפילו באיסור לאו אסורה. וכן אסור לישראל לומר לעכו"ם שיסרס בהמתו כמבואר באע"ז (סי' ה' סעי' י"ד). וכ"כ התוס' בע"ז (דף מ"ג) ד"ה שאני ר"ג דאחרים עשו לו דאסור לומר לעכו"ם לעשות צורות האסורות משום דאמירה לעכו"ם שבות. אפילו בדבר שאינו של שבת עי"ש. והביאו הש"ך ביו"ד כן להלכה (בסי' קמ"א ס"ק י"ז וס"ק כ"ג) וכ"כ הש"ך (בסי' ש"צ ס"ק ז'). וא"כ גם הכא בריבית אע"ג דנימא דאין שליחות לעכו"ם אפילו לחומרא מכל מקום ליתסר משום איסור אמירה לעכו"ם כמו דאסור לישראל לומר לעכו"ם להרביע בהמתו. או לסרס בהמתו או לעשות צורות האסורות. דאע"ג דאין שליחות לעכו"ם והוי כעושה מעצמו. מכל מקום כיון דעיקר עשייתו של עכו"ם אדעתא דישראל איכא איסורא דרבנן משום שבות. ה"נ דכוותי' אע"ג דאין שליחות לעכו"ם מכל מקום כיון דעיקר הלואה נעשה בשביל ישראל גם הישראל הלוה נותן הריבית. א"כ יהי' אסור משום אמירה לעכו"ם שבות

ואין לומר בזה דשאני התם דנעשה העבירה מה שישראל מצווה על זה. דמכל מקום נסרסה בהמתו או נרבעה בהמתו מכלאים. משא"כ בריבית כיון דאין שליחות לעכו"ם הוי כאלו העכו"ם עדין הלוה של ישראל והעכו"ם הלוה לישראל. א"כ לא נעשה העבירה כלל. דזה אינו. דהא גם באיסור שבת אע"ג דאין שליחות לעכו"ם והוי כאלו עשה העכו"ם עצמו ולא נעשה עבירה כלל מה שהעכו"ם בישל בשבת שעכו"ם מותר לבשל. ומה שישראל אוכל בשבת מה שנתבשל בשבת ליכא בזה איסור תורה. ואפ"ה אסרינן לומר לעכו"ם בשל לי דאתעביד מחשבתו. א"כ ה"נ אע"ג דלא נעשה העבירה דהלוואה גופא חייל על העכו"ם ומה דישראל נותן לו ריבית אין זה עבירה כל מקום ליתסר דומיא דשבת. דמכל מקום נתקיים מחשבתו בהלואתו בריבית לישראל ע"י עכו"ם

גם אין לומר דכה"ג אינו אסור רק בשבת. משום דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה. ע"כ גזרו רבנן טפי בשבת משום דנתקיים מחשבתו ונעשית רצונו. אבל בשאר איסורי לאוין. בכה"ג ליכא איסור אמירה לעכו"ם רק היכי דאיתעבד עבירה מה שישראל מצווה ע"ז. דזה אינו דא"כ בב"מ (דף צ') מקור האי דינא דאבעי' להו מהו שיאמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה. מי אמרינן כי אמרינן אמירה לעכו"ם שבות הני מילי לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דלמא לא שנא. אמאי לא אמרו לחלק בין איסור שבת לשארי איסורים דשאני שבת דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה ע"כ גזרו רבנן טפי דנתקיים מחשבתו ונעשית רצונו. ולמה לי לומר דשאני שבת דהוי איסור סקילה. ואפשר דר"ת ס"ל כהראב"ד הובא ברא"ש שם דס"ל דהאבעי' דחסימה לא איפשטא ואזלינן לקולא. וס"ל בכל איסורי לאוין מותר לומר לעכו"ם

אמנם על הרמ"א קשה דהביא ביו"ד (סי' קס"ט סעי' ו') דעת ר"ת להלכה להקל אפילו בהעמידו אצל ישראל ונתן לו מדעת ישראל. וכתב דעליהם סמכו הנוהגין להקל ואין למחות בידם. (ובסי' רצ"ז סעי' ד') כתב בפשיטות דבכל איסור לאוין שייך איסור אמירה לעכו"ם. אך לפמ"ש הרב המגיה במל"מ (פ"א מה' יו"ט ה' י"ז) דלא אמרינן מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו אלא בלאוין שיש בו מלקות. אבל באיסורי לאוין שאין בו מלקות לא אמרינן מה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו. א"כ יש ליישב דברי הר"ת והרמ"א דגם בריבית ליכא מלקות ע"כ לא גמרינן משבת. אך זהו דוחק דהא הרמ"א ביו"ד (סי' ש"פ סעי' ה') כתב בשם המרדכי אבל אסור לעשות מלאכתו ע"י אחרים אפילו ע"י עכו"ם אסור לעשות. גם הש"ך ביו"ד (סי' ש"צ ס"ק ד') כתב בימי אבילות דקיי"ל דאסור ליטול צפרנים בכלי ה"ה דאסור לומר לעכו"ם ליטלו. משום דאמירה לעכו"ם שבות אפי' בדבר שאינו של שבת כמבואר בסי' רצ"ז גבי הרבעה. א"כ אפילו באיסור אבילות דהוי דרבנן דאסור לעשות בעצמו. אסור לומר לעכו"ם לעשות. וכ"ש בריבית דהוי איסור תורה אסור ג"כ ע"י עכו"ם דומיא דשבת וסירוס