ברית יעקב חלק א קכד

סימן נג

הב"י ביו"ד (סי' קע"ד) הביא תשו' הרשב"א שכתב בהא דאמרינן בב"מ (דף ס"ה). מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לכשיהיה לי מעות החזירם לי אסור דכה"ג אין לו דין מכר רק הלואה, ע"כ אסור ללוקח לאכול הפירות. כיון דהמוכר יכול להחזיר המעות ללוקח א"כ הוא אוכל בשכר המתנת המעות. וכתב הרשב"א דהיכי שהוא מנהג בעיר שכל מי שקונה צריך להחזיר למוכר כשירצה לפדות ולהחזיר המעות אע"ג דלא התנה הוי כמו שהתנה ואסור ללוקח לאכול פירות. והביאו הרמ"ה להלכה (בסי' קע"ד סעי' א'). לכאורה דין זה תמוה לי דא"כ בשומא דקיי"ל דהדרא לעולם כשיהי' דמים אח"כ ללוה א"כ אוכל המלוה פירות בריבית. דאע"ג מדאורייתא הוי מכירה מעליא ורק משום תקנת חכמים הוא דהדרא השומא, מכל מקום כיון דבעי למהדר בע"כ משום תק"ח אימת שירצה הלוה לא גרע ממנהג דהכא דאסור ללוקח לאכול פירות. ועוד בשומא דהדרא גרוע יותר מהכא דהתם מעיקרא משום מעות הלואה בא לידו השומא. אבל הכא דרך מכירה הוא. וע"כ כתב הטור בחו"מ (סי' ק"ג) אם נתייקרה השומא אינו מחזיר הלוה אלא כדי חובו. כיון דהשומא הדרא לעולם הרי המעות שביד הלוה כהלואה ואם יטול המלוה דמי אותו השבח דממילא. הוי כנוטל ריבית בשכר המתנת מעותיו. ואפ"ה שרי למלוה לאכול פירות

לכן הי' נראה לכאורה לומר דהרשב"א ס"ל כדעת הרמב"ן שהביא הכ"מ (פכ"ב מה' מלוה ה' ט"ז) והריטב"א שהביא הש"ך בחו"מ (סי' ק"ג ס"ק י"א) דשומא דהדרא ללוה בעינן קנין חדש אח"כ מהמלוה להלוה או שטר חדש מהמלוה ללוה. א"כ כיון מדאורייתא הוי מכירה מעליא רק מתק"ח שומא הדרא ובעי אח"כ קנין מהמלוה להלוה א"כ מכירה מעליא הוי רק מחיייב לחזור ולמכור לו בקנין חדש כשיהי' המעות ללוה ליכא בזה איסור ריבית. דמרישא הוא דקזבין לה ע"כ שרי המלוה לאכול הפירות. אבל הכא דהתנה כשמכר לו בית ושדה כשיהי' לי מעות תחזירם לי ואח"כ כשהמוכר בא לפדות א"צ קנין חדש מהלוקח להמוכר דהמעות הוי רק לסילוק החוב ופדיית השדה והבית. וכן מיירי היכי דמנהגא הוא כך שהקונה צריך להחזיר להמוכר כשיתן לו מעות בלי שום קנין חדש ושטר מכר. והמעות הוי רק לפרעון החוב. ע"כ לא מקרי מכר כלל רק הלואה ע"כ אסור ללוקח לאכול פירות דהוי ריבית קצוצה וכן משמע מדברי התוס' ב"מ (דף ס"ז) ד"ה האי משכנתא באתרא דמסלקי אין ב"ח גובה הימנה וכתבו התוס' דהוי כמטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לב"ח. ולא דמי ליתומים שגבו קרקע בחובת אביהן דב"ח חוזר וגובה אותם מהן אע"ג דשומא הדרא לעולם. דלא הדרא אלא משום ועשית הישר והטוב ומרישא היא דקזבין לה ולהכי אוכלין הפירות בלא נכייתא עכ"ל. והטעם דהתם גבי שומא הדרא בעי קנין חדש ע"כ הוי שם מכירה ע"ז. ע"כ לא דמי למשכנתא באתרא דמסלקי דהמעות שנותן הוא רק לפרעון חוב ולא בעי אח"כ קנין חדש

ולפ"ז האי דינא דרשב"א והרמ"א במחלוקת שנוי' דלהר"ן והנימוקי יוסף דס"ל גבי שומא דהדרא ללוה אפי' בלא קנין חדש שומא הדרא. רק ע"י סילוק המעות להמלוה הדרא השומא. א"כ דומה לדהכא באומר ע"מ שיהי' לי מעות תחזיר לי המכר. ואפ"ה גבי שומא שרי לאכול הפירות. וע"כ צריך לומר דשאני במכר לו שדה כשיהי' לי מעות תחזיר לי שהתנה עמו מעיקרא ע"ז גרע טפי. אבל היכי דלא התנה אע"ג דמנהגא הוא כך כשהמוכר מביא מעות מחזיר הלוקח המקח. מ"מ לא גרע משומא דהדרא ללוקח דמותר למלוה לאכול פירות

אך אפשר לומר דכ"ע מודי בדינא דהכא. דיש לומר שאני שומא דשרי לאכול הפירות אע"ג דצריך להחזיר השומא כשיתן הלוה מעות להמלוה. משום דשומא מחשב טפי לזבינא ומכירה מהכא. דקיי"ל בשומא אם זבנא ואורתא או יהבא במתנה אינו חוזר השומא. א"כ בידו של המלוה לעשות שלא לחזור השומא כלל להלוה. ע"כ אע"ג דלא מכר ונתן המלוה לאחר מכל מקום תו לא מקרי המעות הלואה בידו. אבל הכא דלעולם צריך להחזיר לו המכר וליכא טצדקי למפטרי' מזה. ע"כ חשבינן עדיין המעות כהלואה גבי' ואסור לאכול הפירות. וליכא למימר דהכא נמי באמר לכשיהי' לי מעות תחזירם לי אפשר שיתקיים המכר בע"כ של המוכר כמ"ש התוס' בב"מ (דף ס"ה) דיורשיו אינו יכול לפדות. דמכל מקום כיון דאין הברירה ביד הלוקח לקיים המכירה בע"כ של המוכר ועם מי שהתנה להחזיר לו המכירה ליכא למיפטר נפשי' מזה דצריך לעולם להחזיר לו המכירה ע"כ לא מקרי מכירה גביה רק כהלואה הוי המעות שנתן למוכר. אבל בשומא דהברירה ביד המלוה לקיים השומא דלא להדר לי' ללוה למכור וליתן לאחר. ע"כ לא מקרי המעות כהלואה ושרי לאכול בפירות

ולפמ"ש יצא לנו באם מכר בית או שדה ואמר לו המוכר כל זמן ששדה זו בידך תחזירם לי כשיהי' לי מעות דכה"ג אם מכר לאחר פקע זכותו כדאמרינן בב"ב (דף ס"ג). בן לוי שמכר לישראל שדה ואמר לו על מנת שהמעשר ראשון שלו מעשר ראשון שלו. ואם אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרה וחזר ולקחה אינו נותן לו כלום. דכשמכרה לאחר פקע זכותו. א"כ אם התנה כל זמן ששדה זו בידך לכשיהי' לי מעות תחזירם לי אע"ג שלא מכר הלוקח ואם הי' המוכר מביא להחזיר לו המכר הי' מחוייב להחזיר לו. מ"מ כל זמן שעודה ביד הלוקח שרי להלוקח לאכול פירות דלא מחשב כה"ג המעות להלואה כיון שיכול לקיים המקח ולדחות למוכר למוכרו לאחר א"כ דמי לשומא שמותר להמלוה לאכול פירות משום האי טעמא כמ"ש. (שוב מצאתי בתשו' נודע ביהודא תנינא (חלק יו"ד סי' ע"ה) שכתב נ"כ כעין זה לחלק בין שומא הדרא לבין אם מכר על מנת שיחזור וימסור לו משום בשומא הברירה ביד המלוה לקיים השומא דזבני' ואורתא ויהבא במתנה לא הדרא משא"כ במכר ע"מ שיחזיר לכשיהי' לו מעות עי"ש]

סימן נד

נשאלתי אם יש בידי ליתן טעם למה שאסרה התורה איסור ריבית. ודוקא בדרך הלואה אסור אבל דרך מכירה שרי מדאוריתא. ולכאורה על כרחך צריך לומר דהוי גזה"כ ולא מצינו דוגמתו בכל התורה כולה. דמה שחבירו נות לו מדעתו יהי' אסור

הנה בב"מ (דף ס"א) אמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו בריבית לאו בגזל לאו באונאה. צריכי דאי כתב רחמנא לאו בריבית משום דחידוש הוא דאפילו בלוה אסרה רחמנא. א"כ משמע הא דמלוה עובר ליכא חידוש כמ"ש רש"י משום דהוי מחסר ממון חברו. א"כ טעמא בעי כיון דריבית הוי מדעתי'. כמו שאמרו (שם) לא לכתוב רחמנא לאו בריבית ותיתי מהנך. מה להנך שכן שלא מדעת תאמר בריבית דמדעתי'. א"כ בעינן טעמא למה אסרה רחמנא. ומצאתי לרבינו הרב רבי יהודא חסיד בס' חסידים (סי' תקל"ב) שכתב ריבית אסרה תורה שזה נהנה וזה אינו חסר. ועוד שאלו הי' ריבית מותר לא הי' אדם עושה גמילת חסדים עם חבריו. שהרי היו אומרים ומה במקום שזה נהנה וזה אינו חסר התירה התורה ליקח כמו ריבית וכ"ש במקום שזה נהנה וזה חסר שלא יהי' אחד מהנה לחבירו ועוד האריך שם עי"ש. וכבר נודע גדולת הרב ז"ל שהי' מבעלי התוס'. והאחרונים קבעו דבריו להלכה אך בזה אכתי דבריו אינן מספיקין. דא"כ אמאי בדרך מכירה מותר מן התורה כמו במוכר חפץ לחברו בזה ששומתו ידוע או שהשער ידוע והוא משתכר הרבה יותר משתות ואמר לו אם מעכשיו ביו"ד ואם לאחר זמן בי"ב ויותר. לא הוי רק ריבית דרבנן כמבואר ביו"ד (סי' קע"ג סעי' א'). אע"ג כיון דרוצה למכור באשראי החפץ א"כ דמי למעות הלואה. דזה נהנה וזה אינו חסר. ועוד דלא שייך לומר זה נהנה וזה אינו חסר רק אם המקבל הנאה אינו רוצה לשלם בעד הנאתו מדעתי' הוי מדת סדום. אבל אם המקבל הנאה רוצה לשלם מרצונו אמאי יהי' אסור. ועוד לדבריו אמאי אינו אסור מן התורה רק בקציצה בשעת הלואה. אבל אם לא קצץ בשעת הלואה ליכא רק איסור דרבנן ולפ"ז לעולם הי' להיות איסור