ברית יעקב חלק א קכא

כדברי בעה"ת. שמתיר מטעם זה להלות למומר. אלא דיש לומר הא דפריך בגמ' (שם) אמר לי' רב נחמן משום דיתמי נינהו ספינן לי' אסורא כו' הוי מדאורייתא משום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים כדאמרינן ביבמות (דף קי"ד) דהוי איסורא דאורייתא דלא לספי לי' איסורא בידים

אך אכתי אפשר לומר דמותר ללות בריבית קצוצה מן הקטן מן התורה. דהא מעשה קטן לאו כלום אפילו במטלטלין עד שיגדל רק תקנתא דרבנן שיהי' ממכרו ומתנתו קיימת כדאיתא בחו"מ (סי' רל"ה) א"כ הלוואה שעשה הקטן לא הוי הלואה רק כפקדון דמי דהיינו אם אתנים ביד הלוה אחר שמשכו והגביה אינו חייב כלום כמ"ש הטור בשם הרמ"ה בחו"מ (סי' צ"ו). כיון דקי"ל אין נתינת קטן כלום אשתכח דליכא נתינה הראוי' לחייב עלי' דאינו בא לידו לא בתורת שמירה ולא בתורת הלואה אלא כל כמה דאתנייהו הני זוזי דאוזיף קטן לאחריני ואיתא ברשותי' מחייב לי' לאהדורי ואי אתניס ברשותי' דמארי' איתנס עי"ש. א"כ לא הוי ריבית כלל מה דנותן לו הלוה. ואפשר לומר דאפילו ע"י אפוטרופוס דמעשיו קיימים והוי הלוואתו הלואה. אפ"ה כיון דגוף המעות הוי של הקטן וגבי יתומים קטנים ליכא איסור תורה ללות מהם בריבית כיון דהמלוה אינו מוזהר גם הלוה אינו עובר. וכיון דנתינת קטן לאו כלום ולא מחשב להלואה רק לפקדון מדמינן א"כ לא הוי ריבית כלל. א"כ אפי' ע"י אפוטרופוס לא הוי איסור תורה דדמי לעכו"ם שעשה לישראל אפיטרופוס על נכסיו דמותר ללות ממנו בריבית כמבואר ביו"ד (סי' קס"ט סעי' כ"ד). והא דקאמר בגמרא ב"מ (דף ע') משום דיתמי נינהו ספינן לי' איסורא. הוא איסור מדרבנן דמדרבנן הלוואתו הלואה וממכרו ומתנתו קיימת דמהני מעשה הקטן. א"כ מחשב כריבית מה שנותן לו הלוה ואסור ללות ממנו משום דלא לספי לי' אסורא דאפילו איסור דרבנן אסור להאכיל לקטן כמבואר באו"ח (סי' שמ"ג)

ועוד אפילו ע"י אפוטרופוס דמעשיו קיימים זהו הוי רק מתקנתא דרבנן. אבל מדאורייתא אינו יכול האפוטרופוס למכור. דשום אדם אינו יכול למכור את שאינו שלו. ואע"ג שאביהם מינהו אפוטרופוס על נכסיו ועשאו למכור ולהתעסק בנכסיו. מ"מ כיון דמת אביהם בטלה שליחותו ונפלו נכסי קמי יתמי דהוי ממונא דידהו. והוי רק תקנת חכמים דע"י אפוטרופוס דיתמי מעשיו קיימים ובלא אפוטרופוס דידהו אין מעשיהם של קטנים כלום ואם רצה האפוטרופוס לקיים מקחן ומתנתן קיים כמבואר בחו"מ (סי' רל"ה סעי' ב'). א"כ כיון מדאורייתא לא מהני מעשה אפוטרופוס ולא הוי הלואתו הלואה מדאורייתא לא הוי ריבית קצוצה א"כ לא הוי רק איסורא דרבנן ולא מחשב כריבית קצוצה דיוצאה בדיינים

אך מדברי הרשב"א בתשו' שהביא הב"י ביו"ד (סי' ק"ס) שכתב היכי דעבר האפוטרופוס והלוה מעות יתומים בריבית קצוצה והאכיל היתומים פטורים מלשלם אפי' כשיגדלו מכמה טעמים חדא שהם עצמם לא הלוו בריבית ולא עוד אלא אפילו הן עצמן שהלוו ואכלו פטורים דאכילת קטנים לאו כלום היא והגוזל ומניח לבניו קטנים פטורים כדאי' בפרק הגוזל ומאכיל וכ"ש בריבית דמדעתא דלא כגזל הוא עכ"ל. משמע דאם הריבית בעין חייבים להחזיר ויוצאה בדיינים. ועוד הב"י בשם הגהות מרדכי כתב היכי דהלוה אפוטרופוס בריבית קצוצה חייב להחזיר. וכ"כ בשם הבעה"ת שאם גבה האפוטרופוס הריבית ונתן להם הלוה מוציא מיד האפוטרופוס והוא מוציא מן היתומים עי"ש. גם מהריב"ש בתשו' (סי' תס"ה) הביאו הב"י שם. שכתב דלכתחילה אסור להלות מעות יתומים בריבית קצוצה ונראה דריבית קצוצה אינה יוצאה מהן בדיינים. דלא אמרו בב"מ (דף ס"א) דריבית קצוצה יוצאה בדיינים אלא משום וחי אחיך עמך וב"ד כופין אותו ככל מצ"ע. ולא שב"ד יורדין לנכסי מלוה דשעבוד נכסי ליכא כלל. וכן מצאתי כתוב לקצת אחרונים. וא"כ ביתמי דלאו בני מעבד מצוה נינהו. ואעפ"י שראיתי כתוב בתשו' להרשב"א. דאפילו במעות יתומים ריבית קצוצה יוצאה בדיינים. מה שכתבתי נראה לי יותר נכון עכ"ל. א"כ מבואר מכל הני פוסקים דהוי דאורייתא ריבית קצוצה ביתומים ולא כמ"ש לב (ח'') דהוי רק ריבית דרבנן. דא"כ לכ"ע לא הוי היתומים מחוייבים להחזיר כמו דקיי"ל בכל ריבית דרבנן אינו יוצאה בדיינים

אבל אין הכרח כלל דהוי איסור תורה. דיש לומר דוקא היכי שגוף הריבית הוי רק מדרבנן כמו אבק ריבית דמדאורייתא לא הוי כה"ג ריבית כלל בזה אמרו דאינו יוצאה בדיינים. אבל הכא שגוף הריבית הוי ריבית קצוצה דזה הוי ריבית דאורייתא רק מחמת שהם קטנים ואין הלוואתם הלואה ודומה לפקדון ע"כ לא מקרי ריבית דאורייתא וכיון שחכמים עשו מתקנתן דהלואתם הלואה והי' ע"י קציצה. א"כ דומה לריבית דאורייתא ע"כ החמירו דכה"ג יוצא בדיינים כמו כל ריבית קצוצה אבל לא הוי בזה איסור תורה. (ונפקא מינה אם הוי בזה איסור תורה דהוי ריבית דאורייתא או דהוי מדרבנן אע"ג שגם בזה נימא דרבנן עשו בזה כריבית קצוצה. באפוטרופוס שהלוה מעות יתומים בריבית קצוצה אע"ג בחו"מ (סי' ל"ד סעי' י"א) מבואר דלא נפסל לעדות משום דסבר מצוה קעבידנא להרויח נכסי יתומים. מ"מ אם התרו באפוטרופוס והודיעו שעבירה דאורייתא היא ואעפ"כ הלווה בריבית קצוצה ודאי מפסל לעדות כיון דהודיעו מתחילה דעבירה דאורייתא להלוות מעות יתומים בריבית קצוצה א"כ ליכא האי טעמא דסבר מצוה קעביד. אבל אי אמרינן אפילו בריבית קצוצה לא הוי בזה עבירה דאורייתא ואיסור תורה רק מדרבנן החמירו בהלוה בריבית קצוצה יוצא בדיינים כמ"ש. א"כ לא מפסל האפוטרופוס דהוי רק עבירה דרבנן רק מדרבנן. ונ"מ לעדי קידושין כמבואר באע"ז (סי' מ"ב סעי' ה'). וזה לדעת המחבר בחו"מ (סי' ל"ד סעי' ג') ולדעת הרמ"א דבעבירה דרבנן בעינן שעבר משום חימוד ממון. א"כ הכא דעשה הלוואה רק בשביל יתומים ולא לדידיה ליכא חימוד ממון א"כ כשר לעדות]. רק הריב"ש בתשו' חידש דביתומים לא שייך לומר כלל ריבית קצוצה יוצא בדיינים כיון דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. כיון דלא הוי רק מצות עשה אפילו בגדול דהלוה בריבית קצוצה דכופין אותו ככל מצ"ע אבל לא הוי שעבוד נכסי

ולענ"ד נראה ליתן טעם לדברי הרשב"א והפוסקים דס"ל אפילו ביתומים ריבית קצוצה שלקחו יוצא בדיינים כי לכאורה שפיר קאמר הריב"ש דהא לא הוי רק מצ"ע דחי אחיך עמך. א"כ יתמי דלאו בני מעבד מצוה נינהו אין כופין אותם להחזיר לפמ"ש במ"א. הנה רש"י בכתובות (דף פ"ו) ד"ה פריעת בעל חוב מצוה. מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו. דכתיב הין צדק שתהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק כדאיתא בב"מ (דף מ"ט). וקשה לי דאמרינן בב"ב (דף קע"ד) ובערכין (דף כ"ב) פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. ואי לא הוי פריעת ב"ח רק משום מצ"ע דהן שלך צדק. הא אמרינן בגיטין (דף נ"ב) דעושין אפוטרופוס ליתומים על כל מצות עשה ואפי' מצ"ע של דבריהם כל שיש להם קצבה עושין מנכסי יתומים כדי לחנכם במצות. והוא מבואר בחו"מ (סי' ר"צ סעי' ט"ו) גם בצדקה דהוי עשה דוחי אחיך עמך אם הי' קצבה להקרובים מאביהם בכל שנה כופין אותם לעשות מנכסי יתומים כמבואר ביו"ד (סי' רמ"ח סעי' ג') ע"ש ובש"ך (ס"ק ע'). א"כ פריעת ב"ח מאביהם דהוי דבר שיש להן קצבה והיא מצ"ע לפרש"י אמאי אין עושין מנכסי אביהם. וגם מחוייבים לעשות להם כמו בכל מצ"ע ואפי' במצוה דדבריהם. ולזה נראה דהא דאמרינן פריעת ב"ח מצוה הוא משום דעובר על בל תעשוק את רעך כמ"ש הרמב"ם (בפ"א מה' גזילה ה' ד') איזהו עושק זה שבא ממון לתוך ידו ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו כבש הממון בחזקה ולא החזירו כגון שהי' לו ביד חברו הלוואה או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא כו' ע"ז נאמר לא תעשוק את רעך והוא בחו"מ (סי' שנ"ט סעי' ח'). והא דאמרינן בכתובות (שם) אמר לי' רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי אמר ליה תנינא בד"א במצות נא תעשה (לוקין ארבעים) אבל במצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. היינו כיון דבמצות עשה מכין עד שתצא נפשו דכופין אותו עד שיקיים א"כ היכי דרוצה לעשות עבירה לעבור על מצות לא תעשה שיש בידו בלי לעבור כייפינן לי' לאפרושי מאיסורא ומכין אותו עד שתצא נפשו. דוקא היכי דכבר עבר על הל"ת אינו לוקה רק ארבעים. אבל היכי דרוצה לעבור מכין