ברית יעקב חלק א קכ

הריבית שב בתשובה צריך להחזיר הריבית דהוי כמו ריבית קצוצה. ע"כ אינו יכול לומר לדבריך הראשונים אני מאמין ואיני מאמין לדבריך האחרונים ששב בתשובה. אלא אם אומר דהי' מומר בשעת הלוואה ושעת לקיחת הריבית ואח"כ שב בתשובה בזה אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. אפילו היכי דמשים עצמו רשע מהני

אמנם אם לא נודע לנו כלל דהוא ישראל כשר והוא אומר שהוא מומר. לכאורה יש להתיר אפילו לכתחילה להלותו בריבית. כיון דלא אתחזק לנו חזקת כשרות ולא נודע לנו ממנו. לא שייך בזה לומר אין אדם משים עצמו רשע ומהימנינן לי'. כיון דאינו ידוע לנו חיישינן דלמא מומר הוא וכה"ג כתב הטור באע"ז (סי' ב') בשם הרמ"ה מי שאין משפחתו ידועה לנו לא אמרינן כל המשפחות בחזקת כשרות וחיישינן דלמא ממזר הוא עי"ש. א"כ ה"נ כיון דאינו ידוע לנו דכשר הי' ולא רשע לא שייך בזה לומר אין אדם משים עצמו רשע ומהימנינן לי'. ואפי' למאי דאמרינן בסנהדרין (דף ט') דאדם קרוב אצל עצמו אינו יכול להעיד על עצמו. אכתי יש לומר דוקא היכי דאמירת הקרוב לפטור או לחייב בא להוציא מידי חזקה ע"ז אמרינן דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. דלא אמרינן דהודאת בע"ד הוי כמאה עדים. כיון דאדם קרוב אצל עצמו אינו יכול להעיד עליו. אבל היכי דלית לי' חזקת כשרות כלל גם בלא אמירה דקרוב אינו מוחזק לכשר לא שייך בזה אין אדם משים עצמו רשע. וכן משמע מרש"י כתובות (דף י"ט) ד"ה אין מע"ר. אינו נאמן לפסול עצמו מחזקתו. דקרוב הוא אצל עצמו וקרוב פסול לעדות. וכן משמע מדברי כסמ"ע בחו"מ (סי' רע"ט ס"ק י"ב). דאין אדם משים עצמו רשע להוציא נפשו מחזקת כשרות דוקא דאית לי' חזקת כשרות עי"ש

אך בזה אפשר לומר דכה"ג הוי חזקה דאתיא מכח רובא דרוב ישראלים כשרים אע"ג שאינו יודעים דהוא ישראל כשר כיון דיודעין בו כי זרע ישראל הוא והוא בכלל שמירת המצות אמרינן דרוב ישראל כשרים הן. ודומה למ"ש הרא"ש בחולין גבי בהמה דהוי בחזקת כשרות אע"ג דלא נתבררה חזקת כשרות דידה משום דרוב בהמות כשירות הן והוי חזקה דאתי' מכח רובא. ואפשר לומר דבזה פליגי המחבר והרמ"א ביו"ד (סי' קי"ט סעי' א') אם אמרינן דסתם ישראלים כשרים הן

אולם אם לא נודע כלל שהוא ישראל אע"ג דאומר שהוא ישראל והמיר לא שייך בזה לומר א"א משים עצמו רשע אע"ג דאדם קרוב אצל עצמו. מכל מקום כיון דלא ידעינן מהותו ואי בעי אמר עכו"ם מהימנינן לי' דהוא ישראל מומר ומותר להנותו בריבית. וכן מוכח מהש"ך ביו"ד (סי' קכ"ד ס"ק ט"ו) שכתב היכי שאינו ידוע שהי' ישראל ואינו ידוע ג"כ שהיה מומר נאמן לומר שהי' מומר ועשה תשובה במגו דהי' אומר שלא המיר מעולם וישראל הוא עי"ש. ולא כתב דבלא"ה אינו נאמן כלל שהוא מומר. אע"ג שאומר ששב בתשובה משום דאין אדם משים עצמו רשע אע"ג שאומר ששב בתשובה כמבואר בחו"מ (סי' מ"ו סעי' ל"ז) דעדים שאומרים פסולי עדות היינו ועשו תשובה אינן נאמנים משום האי טעמא. וע"כ משום כיון שאיני ידוע כלל דהוא ישראל ולית ליה חזקת כשרות כלל אינו שייך בזה לומר אין אדם משים עצמו רשע

ולכאורה יש להוכיח ג"כ מהא (דסי' רס"ח סעי' יו"ד). מי שבא ואמר שהיה עכו"ם ונתגייר נאמן במגו דאי בעי אמר שישראל הוא. ולא אמרינן דבלא"ה אינו נאמן לומר שכי' עכו"ם. כיון דחזינן שהוא נוהג בדרכי ישראל. א"כ אין אדם משים עצמו רשע אעפ"י שאומר ששב בתשובה. דמה לי אומר שהי' רשע ושב בתשובה או אם אמר שהי' עכו"ם ונתגייר. וע"כ משום דנא נודע מהותו שהוא ישראל ולית לי' חזקת כשרות נאמן לפסול עצמו ולשום עצמו רשע. אך בזה יש לדחות דשאני שאומר שהי' עכו"ם. א"כ אינו משים עצמו רשע דהא לא עליו חייב כלל לשמור מצות. רק דהשתא דנסגייר בא לכלי חיוב. משא"כ באומר דישראל והמיר ושב בתשובה דהי' עליו חזקת חיוב לשמור מצות אין אדם נאמן לומר שהי' רשע אפי' שעה אחת. אך מדברי הרא"ש ביבמות (דף מ"ז) שכתב והא דקאמר נאמן אתה לפסול את עצמו לא לענין זה שאם בא על בת ישראל לפסלה דקי"ל אדם קרוב אצל עצמו ואינו משים עצמו רשע עכ"ל. מוכח דאין לחלק כלל. אפי' שאומר עכו"ם הי' ונתגייר יש לומר דא"א משים עצמו רשע. אבל בריטב"א ובנימוקי יוסף כתבו בהא דנאמן אתה לפסול עצמך. וא"ת הא אין אדם משים עצמו רשע. יש לומר דזהו בישראל ברור. אבל זה שלא הי' ברור שהוא ישראל (והוא מבואר כדברי). עוד כתבו אי נמי דהכא לאו דוקא לפסול אלא לשוויא נפשי' חד"א כמ"ש הרא"ש עי"ש

וכן מוכח מדברי החמ"ח באע"ז (סי' י"ז סעי' ז' ס"ק ט"ז) בא אחד ואמר הרגתיו תנשא דאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דיבורי' וכתב החמ"ח דאפשר בעבד שכשר לעדות זה כדלעיל (סעי' ג') אם אמר הרגתיו לא תנשא דלא אמרינן פלגינן דיבורי' דעבד משים עצמו רשע. וע"כ דהא דאין משים עצמו רשע הוא להוציא מחזקתו אבל עבדים סתמן דלא הוי בחזקת כשרות אמרינן בזה משים עצמו רשע. ואי נימא משום דאדם קרוב אצל עצמו ואינו יכול להעיד על עצמו א"כ אפי' עבד דלא הוי בחזקת כשרות נמי לא מהימן לומר שעשה רשעה זו וע"כ כמ"ש דדוקא להוציא מחזקה אינו נאמן למשום עצמו רשע. ועי' בחמ"ח (ס"ק ג'). והב"ח דכתב דהטור מיירי בעבד כשר. גם (בסעי' ז') כתב דאימר הרגתיו פלגינן דיבורא בעבד דאין משים עצמו רשע ואזלי כ"א לטעמייהו עי"ש

והנה בחו"מ (סי' ל"ד סעי' כ"ב) כתב הרמ"א בשם מוהרי"ק מומר שחזר בו וקיבל עליו לעשות תשובה כשר לעדות מיד. אעפ"י שלא עשאה עדיין. והש"ך כתב לאו דוקא מומר לעכו"ם שנטמע בין העכו"ם אלא אפילו כל מומרים נמי דמיד שקיבל סגי דמסתמא יקיים שהרי דין זה למד מוהרי"ק מכהן שנשא נשים בעבירה דנודר ועובד ויורד ומגרש. וא"כ בכל מומר דינו הכי. א"כ ודאי דאסור להלותו בריבית דהוי כמו ישראל מעליא. ואפילו היכי דקיבל עליו לעשות תשובה לא מיד אלא לזמן ארוך. אפ"ה אסור להלות בריבית למומר זה לזמן שיומשך הריבית אחרי שישוב. וריבית קצוצה מקרי דומה למלוה היום מעות שיתן לו ריבית לזמן שקבע. ויש להסתפק כה"ג בעכו"ם שקיבל עליו להתגייר והלוה לו אחד בריבית. אם מותר לגבות הריבית אחר שנתגייר. דאע"ג דקיי"ל בעכו"ם שלוה מישראל ונתגייר גובה ממנו הריבית כדי שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה כמבואר ביו"ד (סי' קע"א). אבל הכא דקיבל עליו להתגייר קודם שלוה מעות בריבית. אפשר דמודה רבי יוסי בזה דאם זקפן עליו במלוה אתר שנתגייר דאסור לגבות ממנו הריבית דלא חיישינן בזה לומר דיאמרו בשביל מעותיו נתגייר בה כיון שקיבל עליו להתגייר קודם. או אפשר דמה שקיבל עליו בהיותו עכו"ם להתגייר לאו כלום דהא אינו מצוה בזה להתגייר וקודם שמל וטבל לאו כלום. וגבי עכו"ם אמרינן פיהם כו'. א"כ אכתי יש לחוש שמא יאמרו דבלא"ה לא הי' מתגייר והי' חוזר מקבלתו. רק משום הלוואתו של זה חזר בו וצ"ע

סימן נא

יש לחקור אם מותר מן התורה ללות בריבית קצוצה מן הקטן (או שלא נולדו בו סימני סריס ולא הביא שתי שערות דהוי כקטן עד רוב שנותיו). לכאורה אפשר לומר כיון דקטן לאו בר מצוה ואזהורי מאיסורא ואינו עובר מן התורה על לא תקח מאתו נשך כסף א"כ כיון דהמלוה אינו מוזהר א"כ גם הלוה אינו עובר כמ"ש הפוסקים. משום האי טעמא מותר להלות למומר מן התורה. דאינו עובר המלוה בלפני עור דלוה המומר עובר בלא תשיך כיון דהמלוה אינו מוזהר עליו גם הלוה אינו עובר כמ"ש בעל התרומות הביאו הט"ז ביו"ד (סי' קנ"ט ס"ק ג'). והא דקיי"ל דמעות יתומים אסור להלות בריבית קצוצה רק בריבית דרבנן כמבואר ביו"ד (סי' ק"ס סעי' י"ח) זהו רק מדרבנן אסור להלות בריבית קצוצה וכן נראה מדברי התוס' בב"מ (דף ע') ד"ה מעות יתומים מותר להלות בריבית, שכתבו הא דלא פריך תיפוק משום לוה דעבר בלא תשיך דקסבר דלא מחייב לוה אלא כשהמלוה מוזהר עכ"ל. והוא