ברית יעקב חלק א קיט

לא תגזול הוא כולל גם על קרקע אע"ג דקיי"ל דקרקע אינה נגזלת מ"מ עובר בלאו לא תגזול כמ"ש הרמב"ם (בה' גניבה פ"ז ה' י"א) ועי' בחו"מ (סי' שע"ז בסמ"ע ס"ק ב') והעשה דוהשיב את הגזילה לא קאי על קרקע דקרקע אינה נגזלת. א"כ הי' צריך ללקות על לאו דכולל יותר מעשה אע"ג דניתק לעשה. ולפמ"ש א"ש דדוקא בעשה דתמורה דאינו יכול להתקיים כלל בציבור ושותפין. דאינו תמורתם קודש כלל. אם כן נחשב הלאו שאינו שוה לעשה כיון דבציבור ושותפין לוקין על לאו כמ"ש הרמב"ם שם. ע"כ לוקין אפי' ביחיד כיון דהלאו כולל יותר מביחיד. אבל בלאו דלא תבוא לביתו אע"ג דמשכנו דברים שאינן צריכין לו דפטור מעשה השב תשיב לו. וכן אם גזל קרקע דעבר אלאו דלא תגזול אע"ג דהעשה לא קאי עלייהו. מכל מקום אינו לוקה על הלאו מהני מילי משום דבידו להחזיר מעצמו ניתן לתשלומין ואם השיב אינו לוקה עוד. הלאו שעבר מקרי שפיר ניתק לעשה. דלעולם אינו לוקין על לאו זה. אחר זמן רב ראיתי בס' מקור חיים (סי' תל"א) כתב ג"כ כעין זה ע"ש]

ואם הלוה לישראל בריבית קצוצה והמיר הלוה וכבר נתן הריבית ואח"כ שב הלוה המומר בתשובה נראה דכה"ג צריך המלוה להחזיר הריבית ויוצאה בדיינים אפילו הריבית שעלה בעודו מומר. דבשלמא אם הי' מומר בשעת הלואה ובשעת לקיחת הריבית אפילו שב בתשובה אח"כ א"צ להחזיר ריבית כיון דבהיתר קצץ ולקח הריבית בהיתר. אבל כה"ג דבאיסורא קצץ ובשעת לקיחת הריבית ג''כ עביד איסור כמ"ש לעיל כיון דעביד איסורא משעת שומא דגם העדים והערב עוברין בזה כדאיתא בב"מ (דף ס"ב) גם מחמת הקציצה שהי' באיסורא בא לידו הריבית אסור ליקח ממנו הריבית. אע"ג דבעודו מומר לא הי' יוצאה בדיינים כמ"ש לעיל. התם משום דבעודו מומר הוי שרינן לכתחילה להלוותו בריבית וטעמא דריבית משום וחי אחיך עמך במי שמצווין להחיותו והשתא דהוא מומר אין מי להחזיר לו ואם תובע המומר אותו אינו חייב להחזיר. אך השתא דשב בתשובה דמצווין להחיותו והריבית שלקח ממנו הי' באיסור קצוצה שקצץ באיסור בעוד שהי' ישראל כשר בא לידו הריבית והשתא דשב בתשובה ומצווין להחיותו צריך להחזיר הריבית ויוצא בדיינים. וכש"כ לפמש"כ בשם הרא"ש והמ"מ דהיכי דהי' מומר בשעת הלואה דבהיתר קצץ ולקח ממנו הריבית אחר ששב בתשובה הוי ריבית קצוצה ואיסורא דאורייתא ויוצאה בדיינים דבכה"ג ודאי הוי ריבית קצוצה דחייב להחזיר כנלע"ד בדינים אלו בזה

אך יש לי ספק לדינא אם הלוה למומר ואח"כ מת אם יכול לגבות הריבית מבניו הישראלים שירשו ירושת המומר אביהם (ועי' בחו"מ סי' רפ"ג) דודאי הם חייבים לשלם הלוואתו. א"כ אם יגבה מהם הריבית מחזי דישראל מישראל קשקיל ריבית. או אפשר לומר דדוקא במומר עצמו כשב בתשובה אחר שהלוה. אסור ליקח ממנו הריבית ואפילו הריבית שעלה בעודו מומר כמ"ש. הוא משום שבעצמו הלוה והשתא שב בתשובה אסור ליקח ריבית מהלואתו. אבל הבנים שלא לוו מעולם צריכים לשלם הריבית שעלה עד היום. ודומה כמו שלא ירשו כלום המעות הריבית וזה נראה לכאורה עיקר

גם אם הלוה לישראל באיסור ריבית וגבה ממנו הריבית ומת. היכי דבניו מומרים ודאי א"צ להחזיר הריבית דהא בלוה גופי' אם המיר אחר שלקחו ממנו הריבית א"צ להחזיר לו הריבית כמ"ש לעיל: אבל אם אחד מבניו ישראל מעליא והשני מומר אם סגי שיחזיר חצי חלק הריבית לבן הישראל דחציו השני הוי חלקו של המומר דפטור מלהחזיר דהא הבנים יורשים אפי' בראוי א"כ יש להמומר חלק נמי בהריבית שגבה מאביו. אך לענ"ד נראה דהכא גרע מראוי דאינו ראוי לירושה דהריבית שגבה הוי כדידי' של המלוה לגמרי רק מצ"ע בעלמא מוטל עליו להחזירו. דהא אינו יורדין לנכסיו כמו שארי חוב כמבואר ביו"ד (סי' קס"א) רק מוטל עליו לקיים מצוה דוחי אחיך עמך אהדרי כהיכי דניחי ואם מת הלוה אמרינן אהדרי לבניו כהיכי דניחי. א"כ אף להמומר פטור מלהחזיר מכל מקום לבן הישראל מעליא צריך להחזיר הכל כהיכי דניחי וצ"ע

סימן נ

עוד יש לי להעיר אם הלוה לאחד דהוי בחזקת ישראל כשר באיסור ריבית קצוצה. ואח"כ נודע שהוא מומר להכעיס אפילו למצוה אחת הוי מומר להכעיס כמ"ש התב"ש ביו"ד (סי' ב') ושרי להלותו בריבית דאין אנו מצווין להחיותו. אעפ"י שמעיקרא המלוה כיון לאיסורא אפ"ה שרי לקחת הריבית. כיון מעיקרא בהיתר היתה הקציצה. ולא דמי למ"ש לעיל דאם הי' ישראל בשעת הלוואה ואח"כ המיר הלוה דאסור ליקח ממנו ריבית משום דמעיקרא איסורא עביד משעת שומא. אבל הכא נודע דמעיקרא בהיתר עשה הקציצה ולא עביד איסורא כלל וליכא לאחמורי משום דהא מבואר בקידושין (דף פ"ב) דהא קמכוין לאיסורא א"כ הוי כה"ג עבירה עי"ש. היינו דאיכא עונש זוטא בידי שמים אבל לא נראה לאסור משום זה לקחת ריבית מהמומר

ואם לא נודע שהוא מומר אלא דהוא עצמו שהוא אומר שהוא מומר. ודאי דאסור להלותו בריבית דאין אדם משים עצמו רשע. אע"ג היכי דבא להפסיד נפשו בממונא מהימנינן לי' דאדם נאמן על עצמו כמאה עדים כמ"ש הטור בחו"מ (סי' צ"ב) בשם הרמ"ה וכ"כ הר"ן בשבועות (דף מ"ה) והר"ן בכתובות (דף ע"ב) בהשגתו על הראב"ד עי"ש וכ"כ הה"מ (פרק כ"ד מה' אישות ה' י"א) עי"ש. א"כ ה"נ הוא להפסיד ממונא דשרי ליקח ריבית ממנו. מכל מקום כיון דהוי מלתא דאיסורא דאע"ג דמדעתו יהיב לי' אסר רחמנא. א"כ אמרינן א"א משים עצמו רשע ואסור להלוותו בריבית

אך אם כבר לקח הריבית מישראל דהוי בחזקת כשר. ואח"כ אמר הלוה שהי' מומר בשעת הלואה ולקיחת הריבית. בזה יש לומר אע"ג דאין אדם משים עצמו רשע. מכל מקום השתא דכבר גבה ממנו הריבית. ואין לו עליו רק חוב מעות להחזיר הריבית. וכיון שהוא אומר שהי' מומר בשעת הלוואה ובשעת לקיחת הריבית ובהיתר לקח הריבית א"כ בא להפסיד ממונו ולחייב עצמו בממונא אמרינן דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי כמ"ש הרשב"א והטור. ובריבית שלקח מהני מחילה לפוטרו כמו גזל. א"כ ה"נ שהודאת בע"ד שבהיתר לקח ממנו א"צ להחזיר הריבית

ולכאורה נראה לומר אע"ג שאומר הלוה שהי' מומר בשעת הלואה. ובשעת לקיחת הריבית שב בתשובה. אע"ג היכי דאמרינן דאין אדם משים עצמו רשע אפילו שאומר אח"כ שב בתשובה אינו נאמן כמ"ש הטור והמחבר בחו"מ (סי' מ"ו סעי' ל"ז). מכל מקום היכי שבא לחייב נפשיה ולמחול הריבית שכבר לקח מאתו. אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים. ואע"ג שאומר ששב בתשובה בשעת לקיחת הריבית וכה"ג כתבנו לעיל דהוי רבית קציצה דיוצאה בדיינים וצריך להחזיר הריבית. מכל מקום המלוה יכול לומר לדבריך הראשונים אני מאמין שהיה מומר בשעת הלוואה ואיני מאמין לדבריך האחרונים ששב בתשובה וכה"ג מבואר ביו"ד (סי' קס"ט סעי' י"ג). ואינו נאמן לומר ששב בתשובה במגו דלא המיר מעולם דהוי מגו להוציא דלא אמרינן כמבואר בחו"מ (סי' פ"ב)

אבל זה אינו ודאי דאפשר דכה"ג לא מקרי להוציא. דריבית דידיה קשקיל ואנן ידעינן שלקח ממנו ריבית ורוצה שיחזיר. אע"ג שאין יורדין לנכסיו מ"מ מצ"ע ומכין וכופין אותו להחזיר לו הריבית. ועוד אם אומר שהי' מומר בשעת הלואה ושב בתשובה אח"כ והוי תוכ"ד דלא הוי מגו למפרע לא אמרינן בזה דהוי מגו להוציא דזה הוי מגו דאי בעי שחק מהני אפי' להוציא כמ"ש התוס' ריש ב"מ (דף ב'). ועוד דלא דמי כלל להא דמבואר ביו"ד (סי' קס"ט סעי' י"ג). היכי דמשכן ישראל משכונות ואמר שהוא משכון עכו"ם אח"כ אמר ששקר אמר מתחילה ע"ז יכול המלוה לומר לדבריך הראשונים אני מאמין וסמכתי עליך דבהיתר עשית. משא"כ בזה דמעיקרא באיסורא עביד שלקח ריבית ואח"כ מה שאומר שהי' מומר בשעת הלואה ושב אח"כ בתשובה א"כ אינו בא להפסיד ממונו דכה"ג כתבנו לעיל בהי' מומר בשעת הלואה ובשעת לקיחת