ברית יעקב חלק א יא

מש"פ. הוא ג"כ משום דשאני גזילה כיון דלא מקרי ממון פחות מש"פ דניתן למחילה ע"כ אמרינן דאין בו מצות השבה. ואגודה הראשונה שהחזיר ח"ש במצוה לאו השבה כלל כיון דהי' יכול אז להחזיר השני'. ראי' ב' מדברי הטור או"ח (סי' תרל"ט) שכתב. אע"ג דשיעור אכילה בלא סוכה הוא בכביצה שאני ליל ראשון שהיא חובה טפי. ואפי' לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאוכלו חוצה לו. הלכך יוצא בו נמי ידי חובת סוכה א"כ מבואר משום שיש בו מצוה באכילת ליל ראשון בכזית אסור לאכול חוץ לסוכה כזית. ואי נימא דאיכא מצוה גם בחצי שיעור. א"כ יהי' אסור לאכול אפי' פחות מכזית חוץ לסוכה. הוא ג"כ תמוה. דהתם מיירי דיכול לאכול. וגם יש לו מה לאכול. וכיון דגמרינן ט"ו ט"ו מחג המצות דבלילה הראשונה לא מצי למפטרי' מסוכה באכילת ארעי. ומה התם בכזית אף הכא בכזית. וכיון דמחוייב לאכול כזית בסוכה בלילה הראשונה. א"כ שרי לאכול פחות מכזית חוץ לסוכה. דכיון דעל כרחך יאכל אח"כ כזית בסוכה משום מצוה דחיוב לילה הראשונה א"כ פחות מכזית דהוי ארעי מותר לאכול חוץ לסוכה. דמאי איכפת לן בזה ואפי' כזית נראה דשרי לאכול חוץ לסוכה אם דעתו לאכול אח"כ כזית בסוכה. כיון דהוי אכילת ארעי אלא בליל הראשון דלא מצי למפטרי מסוכה שלא לאכול כלל והוא מחוייב לאכול בסוכה א"כ אם דעתו לאכול כזית בסוכה אח"כ אמאי לא יהי' שרי לאכול כזית מתחלה חוץ לסוכה. כמו אם כבר אכל בסוכה בלילה הראשון ברור דאח"כ יכול לאכול כזית חוץ לסוכה כיון דהוי פחות מביצה דהוי שיעור סוכה ה"נ קודם שאכל כזית בסוכה אם דעתו לאכול בסוכה אח"כ שרי מקודם לאכול כזית חוץ לסוכה. ובזה א"ש מה שגמגם הב"י על לשון הטור מה שכתב אפי' לא בעי למיכל אלא כזית אטו באי בעי תלי' מלתא והוי לי' למימר לא מצי במקום לא בעי ע"ש. ולפמ"ש א"ש לישנא דאי לא בעי למיכל אלא כזית דאם רוצה לאכול יותר. יכול לאכול אפי' כזית חוץ לסוכה, ואח"כ יאכל בסוכה משום חיוב מצוה דלילה הראשונה. אלא אם לא בעי למיכל רק כזית אסור לאכול חוץ לסוכה. אבל היכי דאין לו רק פחות מכזית. או שאינו יכול לאכול כזית. כיון דגמרינן ט"ו ט"ו מחג המצות אי נימא גבי מצה דחצי שיעור דמצוה מלתא היא דהוי דאורייתא. ה"ה בסוכה אסור לאכול האי פחות מכזית חוץ לסוכה, דמחוייב לקיים מצות עשה דסוכה בליל ראשון ולאכול החצי שיעור בסוכה

ולכאורה יש להביא ראי' דגם במצוה אמרינן חצי שיעור הוי דאורייתא מהא דמצינו מילי טובא גבי מצות דמעכבות זו את זו. הני דתנינן במנחות (דף כ"ז). שני כבשי עצרת כו' ארבעה שבתודה וארבעה מינים שבלולב כו' מעכבין זה את זה. ויליף כולהי מקראי דכתיב חוקה והוי' וגבי לולב כתיב ולקחתם שתהא לקיחה תמה. ואם כן ע"כ דבכל התורה במצות עשה אמרינן דח"ש מלתא היא אע"ג שאינו יכול לקיים כשיעור התורה. מ"מ מחוייב לקיים גם החצי שיעור שיש לו. ע"כ ה"א הכא גבי כבשי עצרת אם אין לו רק כבש אחד או גבי אחריני וגבי ד' מינים שבלולב שאם אין לו כל הד' מינים רק פחות יטול מה שיש לו. ע"כ אשמעינן הני קראי דהני מעכבות אלו זא"ז ואם אין לו כולם אינו מחוייב להביא מה שיש לו. או ליטול המינים שיש לו. דאל"כ דגבי מצות עשה לא אמרינן חצי שיעור מלתא היא דהוי דאורייתא דמחוייב לעשות כפי מה שיוכל א"כ מאי בעי הני קרא דמעכבות זא"ז. דמהיכי תיתי נימא דיעשה חצי שיעור דמצוה ממה שחייבו תורה. אבל זה אינו דא"כ אכתי תקשה לריש לקיש דס"ל דח"ש באיסורין מותר מן התורה. א"כ כ"ש לדידי' במצות עשה חצי שיעור דליכא שום חיוב בחצי שיעור. א"כ מאי בעי הני קראי לזה דמעכבות זא"ז

לכן נראה דבכל הני דמעכבות זא"ז. לא מבעי' דאם אינו יכול לקיים המצוה בשלימות אינו מחוייב לעשות מה שיוכל אלא דגם איסור תורה איכא אם עושה חצי שיעור. משום דעובר אבל תגרע. ודמי להא דאמר רבי אליעזר גבי מתן ארבע שנתערב עם מתן אחת. דאם נותן מתן א' עובר אבל תגרע כדאיתא בר"ה (דף כ"ח). דהתורה הקפידה דוקא לעשות כולם. ואם אינו יכול לעשות כמו שצוותה התורה לא יעשה כלל. א"כ אינו ראי' מזה כלל. די"ל דחצי שיעור במצוה לאו ד (ח"א) כלום. ואינו מחוייב מן התורה כלל לעשות החצי שיעור אבל מ"מ הרשות בידו לעשות מעצמו המצוה בפחות מכשיעור. אבל בהני דגילה קרא דמעכבות זא"ז אסור לעשות בפחות מחיוב התורה דעובר אבל תגרע. וכן נראה מדברי הש"ע או"ח (סי' תקצ"ג סעי' ב'). דתקיעות של ר"ה מעכבות זא"ז. דאם אינו יודע כולם לא יעשה אותו מקצת מה שיודע. והטעם הוי כמ"ש דכיון דמעכבות זא"ז עובר בבל תגרע אם יעשה פחות, ע"כ לא יעשה כלל. שוב ראיתי בספרי פ' ראה מבואר בהדיא דתניא מנין שאין מוסיפין על הלולב ועל הציצית ת"ל לא תוסיף. ומנין שאין פוחתין מהם ת"ל לא תגרעו ממנו. א"כ מבואר דאיכא איסורא דאורייתא משום בל תגרע אם פיחת משיעור שחייבו התורה

ובזה מצאתי ישוב לדברי המג"א (סי' קצ"ד ס"ק ג') שהביא דברי הרי"ף בברכות דס"ל דמנין ג' ברכות של בהמ"ז דהם מדאורייתא. מעכבות זא"ז. דאם אינו יודע כולם לא יאמר מה שיודע ומדברי הרמב"ן במלחמות משמע דג' ברכות אינן מעכבות זא"ז. ובספק ברכות ראוי להחמיר. ותמה עליו האהע"ז ח"ש דמספק אזלינן לחומרא דאינו מברך מה שיודע. דהא מבואר (בסי' קפ"ד סעי' ד') דבספק ברכת המזון חייב לברך מספק מפני שהוא מן התורה. א"כ ה"נ אפי' אי מספקא לן אם מנין ג' ברכות מעכבות זא"ז או לא מעכבות. מנא לן למפטרי נפשי' מחיובו של בהמ"ז דאורייתא. ושמא אינן מעכבות זא"ז וצריך לברך כל מה שיכול ברכה אחת או שתים. עוד הקשה האהע"ז. היאך יכולים לומר דשלשה ברכות של בהמ"ז מעכבות זא"ז דהא במנחות (דף כ"ז) חשיב מילי טובי דמעכבות זא"ז. ובכולן בעי קרא למילף מיני' דמעכבות זא"ז. ובבהמ"ז דליכא לימוד מקרא מהיכי תיתי לומר דמעכבות זא"ז עי"ש. ונראה דהרי"ף ס"ל מסברא דכיון דשלשה ברכות המזון הוי כולם מדאורייתא. א"כ בפחות משלשה לא הוי שיעור ברכה שחייבו התורה לברך. דהא גם תקיעות דר"ה דקיי"ל דמעכבות וא"ז ג"כ אין לימוד מקרא ע"ז. ואפ"ה אמרינן דמעכבות זא"ז. א"כ לפמ"ש א"ש דברי המג"א שכתב בספק ראוי להחמיר. כיון דהרי"ף ס"ל דמעכבות זא"ז. א"כ אם יברך בפחות משלשה ברכות איכא איסורא דבל תגרע. ואינו דומה להא דסי' קפ"ד דבספק אם בירך בהמ"ז לברך מספק. דבכה"ג אשר הספק אם יברך פחות משלשה ברכות איכא איסור דבל תגרע דהוי איסור דאורייתא ע"כ מספק ראוי להחמיר

וראיתי בס' טורי אבן (בקו"א אבני מילואים בר"ה). שרצה לומר בהני מצות דקיי"ל דמעכבות זא"ז כמו בד' פרשות שבתפילין וד' מינים שבלולב וד' ציצית שמעכבין וא"ז. אם חיסר אחד מהן. ליכא איסור דבל תגרע. דאף הג' שעשה אינו כלום דאין כאן מצות תפילין או לולב וציצית ע"כ אינו עובר בבל תגרע. דלשון גרעון נופל שעשה מצוה אלא דלא עשה כהלכתא בשלימות. דחיסר קצת מן המצוה כמו בארבעה מתנות שניתן במתן א' דאמר ר"א דעובר בבל תגרע. משום דכל הניתנין במתן ד' שניתן מתן אחד כיפר. אבל היכי שהגרעון מבטל כל המצוה לא שייך איסור דבל תגרע רק כמו שלא עשה כלל המצוה. דהא אם לא הניח תפילין ולא נטל לולב לא עבר רק בעשה והוכיח כן מסוכה (דף ל"ג). לא מצא אתרוג לא יביא כריש ולא רימון פשיטא ס"ד אמינא ליתי כהיכי דלא תשתכח תורת אתרוג קמ"ל זימנין דנפיק מיני' חורבה דאתי למסרך. ואי נימא דאפי' בהני דמעכבות זא"ז. איכא לאו דבל תגרע. היכי ס"ד לעבור בלאו וליתי פריש או רימון דזהו כמאן דליתא דמי. ואינו כאן רק ג' מינים וכי משום דלא תשתכח תורת אתרוג יעבור אלאו דבל תגרע. ואפי' תימא דהכי קאמר סד"א ליתי ולא לכוין לשם מצוה ואתי' כמ"ד מצות צריכות כונה ואפי' בזמנו בעי כוונה לעבור. אכתי תקשי למה למימר טעמא משום דאתי למסרך דהוי רק חשש לשנים הבאים תיפק ליה משום חורבה דשעתי'. דלמא יביאם ויכוין לשם מצוה ויעבוד בלאו ע"כ דבד' מינים שמעכבין וא"ו ליכא בזה איסור דבל תגרע. שוב הביא הא דספרי שהבאתי לעיל שמבואר בהדיא דגם בד' מינים שבלולב וד' שבציצית שמעכבין זא"ז איכא לאו דכל תגרע והניח בקושיא מהא דסוכה עי"ש

ולענ''ד נראה ליישב. דהרא"ש כתב בשם הראב"ד. היכי דאין לו אתרוג. נוטל הלולב והמינים שיש לו כדי שלא תשתכח תורת לולב ולא חיישינן דלמא אתי למסרך כדקאמר הש"ס טעמא דלא יביא פריש. א"כ ניחוש דלמא ג"כ בשנים הבאים אע"ג דיהי' לו אתרוג ולולב. יטול רק הלולב. משום דד' מינים מפורשים בתורה לא אתי למטעי. אבל אתרוג אינו מפורש בתורה מאי פרי עץ הדר