ברית יעקב חלק א קיח

הריבית שאנו מצווין עליו להחיותו כיון ששב בתשובה אינו מועיל כלל ההלואה שהי' בהיתר אעפ"י שזקפן עליו במלוה מקודם. כיון דהשתא ישראל מעליא אסור ליקח ממנו הריבית. כיון דבמומר הוי עיקר טעמא דשרי להלוות בריבית משום שאין אנו מצווין להחיותו. וכיון דהשתא שב בתשובה ומצווין להחיותו אסור ליקח ממנו ריבית. משא"כ בעכו"ם לא הוי טעמא משום שאין אנו מצווין להחיותו רק משום לנכרי תשיך ואפי' גר תושב מותר להלוותו בריבית כיון דלאו אחיך הוא ע"כ אזלינן בתר זקיפה כנלע"ד

ואם עבר ולקח הריבית אחר ששב המומר בתשובה אחר ההלואה. לכאורה נראה דאינה יוצאה בדיינים כמו ריבית קצוצה. כיון דבשעת הלוואה בהיתר קצץ שהי' מומר בשעת הצואה שלא היו מצווין להחיותו. א"כ דמי להלוואה בלי קציצה דלא הוי ריבית דאורייתא ואינה יוצאה בדיינים. ונראה אפי' הריבית שעלה אחר ששב בתשובה ג"כ לא הוי ריבית קצוצה. כיון דמתחילה בהיתר קצץ בשעת הלוואה אע"ג דאח"כ שב בתשובה הוי הריבית שעלה אח"כ כמו הלוואה בלי קציצה. ואפילו לדעת הראב"ד בהשנות (פ"ו מה' מלוה) ודעת רש"י אפי' לאחר הלוואה הוי ריבית דאורייתא אם קצץ בשעה שמרחיב לו זמן. הכא כיון דבשעת הלוואה הי' הקציצה בהיתר ואח"כ שב בתשובה הריבית שעלה אח"כ ששב בתשובה וכ"ש מקודם לא הוי ריבית קצוצה כיון דלאו שעת הלוואה היא ולא קצץ עמו כלל עוד הוי כמו שהלוה בלא קציצה

אך מהרא"ש ב"מ (דף ע"ב) לא משמע כן. שכתב לרבי יוסי דאמר עכו"ם שלוה מעות מישראל בריבית בין כך ובין כך גובה את הקרן ואת הריבית משום שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה. הלכך שקיל מיניה אפילו ריבית שעלה עליהן משנתגייר עד שעת פרעון. אע"ג דאיסורא קעביד יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפילו במקום עבירה עכ"ל. א"כ כתב דהריבית שעולה אחר שנתגייר הוי איסורא דאורייתא אע"ג הקציצה הי' בהיתר בשעת הלוואה שהי' עכו"ם. וכן נראה מדברי הרב המגיד שכתב גבי ישראל שלוה מן העכו"ם ונתגייר שמן הדין כל הריבית שעלה קודם שנתגייר אעפ"י שזקפן במלוה יוכל לגבות ממנו אלא שחכמים תקנו לילך אחר זקופה להחמיר. משמע אבל הריבית שעלה אחר שנתגייר הוי איסור תורה אע"ג שהקציצה הי' בהיתר בעודו עכו"ם ואח"כ לא קצץ הוי ריבית מדאורייתא. ועכצ"ל אע"ג דהי' הקציצה בהיתר מ"מ אח"כ שנתגייר דאסור להלוות בריבית מקרי ריבית קצוצה שבאה לו הריבית מקציצה הראשונה שבא לו משעת הלוואה ואפילו לדעת הרמב"ם (פ"ו מה' מלוה) דאם כבר הלוה לו ואח"כ תבע חובו ואמר לו דור בחצירי עד שאחזיר לך חובי לא הוי ריבית קצוצה (והוא ביו"ד סי' קס"ו סעי' ב') דלא הוי ריבית קצוצה רק כשקוצץ בשעת הלואה מדכתב כספך לא תתן לו בנשך א"כ בשעת נתינה בעי קציצה בריבית. מודה הכא דהוי קציצה בשעת הלואה אע"ג דאז הי' שעת היתר אח"כ כשנתגייר שבה לאיסור הקציצה דעתה לוקח ריבית מחמת קציצה הראשונה, [שוב ראיתי במע"מ שעמד בדברי הרא"ש אלו דכתב דאיסורא איכא מדאורייתא אם שקיל הריבית שעלה משנתגייר עד שעת פרעון. דהא בהיתר קצץ דהי' בעודו עכו"ם אמאי הוי איסור דאורייתא. ולענ"ד כמ"ש דדעת הרא"ש הוא כיון שהריבית הוא נוטל מקציצה הראשונה הוי ריבית קצוצה משעת הלוואה אע"ג דהי' בהיתר. דאח"כ שבה לאיסור ריבית קצוצה. א"כ אם לקח הריבית אחר ששב המומר בתשובה הוי ריבית קצוצה דיוצאה בדיינים]

וד יש להעיר אם הלוה לישראל בריבית קצוצה ואח"כ המיר הלוה נראה אע"ג דהשתא לא קרינן ביה וחי אחיך עמך דאינו מצווין להחיותו ומותר להלות בריבית. מכל מקום כיון דעביד המלוה איסורא דמשעת שומא עביד איסורא כדאמרינן בב"מ (דף ס"ב). וגם כדי שלא יהא חוטא נשכר אסור ליקח ממנו הריבית דהא מחמת החציצה שהי' באיסורא בא לידו הריבית אסור ליקח ממנו הריבית. אבל אם לקח ממנו הריבית אינו יוצאה בדיינים כיון דהשתא בעת לקיחת הריבית לא קרינן ביה וחי אחיך עמך. וגם להפוסקים שאוסרים להלוות למומר משים דמקרי אחיך ואינו תלוי בטעמא דאינו מצווין להחיותו כל מקום אם כבר לקח ממנו ריבית אינו יוצא בדיינים כריבית קצוצה דליכא עשה וחי אחיך עמך אהדרי לי' כהיכי דניחי אעפ"י שכבר עבר הלוה. ובמומר שנטמע בין העכו"ם בלא"ה א"צ להחזיר מטעם ירושת המומר כמבואר בחו"מ (סי' רפ"ג) דאם אחרים שלחו יד בפקדון בחיי המומר או שביקש ולא רצו ליתן לו זכו במה שבידן דכל המוחזק בנכסיו יכול לזכות בהן כל זמן שהוא חי ע"ש בסמ"ע ועי' בש"ך שם ובמל"מ בפ"ה מה' מלוה ע"ש. ואפי' לקח הריבית בעודו ישראל ואח"כ המיר הלוה ג"כ א"צ להחזיר הריבית כיון דהשתא הוא מומר ולא הוי עשה וחי אחיך עמך. דהתורה תלתה טעמא במצווין להחיותו. ואין לומר משום מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. א"כ כיון דכבר נתחייב המלוה להלוה להשיב הריבית בעודו ישראל הוי כאלו יש לו חוב האי מומר להכעיס. (וליכא בזה משום ירושת המומר רק בנטמע בין העכו"ם) דאינו יכול להחזיק לעצמו ומחוייב להחזיר גם כדי לתקן הלאו שכבר עבר מחוייב להחזיר הריבית. דהא בתמורה (דף ו') מסיק דהא דריבית קצוצה יוצאה בדיינים לא משום סברא דרבא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. אלא משום קרא דוחי אחיך עמך אהדרי לי' כהיכי דניחי. וע"כ הא דבעי קרא לרבויי דריבית יוצאה בדיינים דמשום דרחמנא נתקו לעשה וע"כ קיי"ל בריבית קצוצה אע"ג דיוצאה בדיינים אבל אין הב"ד יורדין לנכסיו ככל מצ"ע כמ"ש הנימוקי יוסף בשם הרשב"א והרמב"ן ומבואר ביו"ד (סי' קס"א). אבל מטעמא דאי עביד לא מהני הוי כייפינן לי' להחזיר והיו יורדין לנכסיו דהוי המעות ריבית כפקדון בידו אלא דהשתא גלי רחמנא דקנה הריבית קנין גמור רק רמי רחמנא מצ"ע דהשבה אהדרי' לי' כהיכי דניחי. א"כ במומר שאינו מצווין להחיותו ולא שייך גבי' וחי אחיך עמך. א"כ אפקעתא דמלכא הוא שפטור להחזיר לו הריבית אם המיר הלוה אחר שנתנו לו הריבית הוי כמו שמחל הלוה להמלוה הריבית שלקחו דמחילה מועלת כה"ג כמבואר ביו"ד (סי' ק"ס סעי' ה'). שוב ראיתי בחות דעת (סי' קס"א) כתב ג"כ דאם לקח ריבית מישראל ואח"כ המיר הלוה א"צ להחזיר לו הריבית ע"ש

ולכאורה לפ"ז משכחת דלוקין על לאו דריבית אם הלוה בריבית לישראל ואח"כ המיר הלוה. דהרמב"ם כתב (פ"ד מה' מלוה ה' ג') אין לוקין על לאו שבריבית מפני שניתן להשבון שכל המלוה בריבית אם היתה ריבית קצוצה שהיא אסורה מן התורה הרי זו יוצאה בדיינים ומוציאין אותו מן המלוה ומחזירין ללוה. וא"כ בכה"ג דהמיר אח"כ הלוה דאינו יוצאה בדיינים וליכא לקיומא לעשה א"כ יש לומר דלוקין על לאו דריבית. אבל זה אינו. דיש לומר אע"ג דהתורה פטרתו מלהחזיר כה"ג הריבית למומר. מכל מקום אם החזיר הריבית שוב אי אפשר ללקות עליו כיון דאין עליו רק חיוב מעות ואפשר לשלם והוא דבר דניתן לתשלומין אין לוקין ע"ז. דהא גם באונאה כתב הרמב"ם (פי"ב מה' מכירה ה' א') אסור להונות את חברו שנאמר אל תונו את עמיתך ואעפ"י שעובר בל"ת אינו לוקה מפני שניתן להשבון. ואע"ג דאונאה לא ניתק לעשה מכל מקום כיון דמידי דבר תשלומין ואפשר לשלם אינו לוקה

[בזה יש ליישב דברי הרמב"ם (פ"ג מה' מלוה ה' ד') המלוה את חדרו אחד עני ואחד עשיר לא ימשכנו אלא בב"ד כו'. עבר ב"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו או שחטף המשכון מידו בזרוע אינו לוקה שהרי נותק לעשה שנאמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש. ותמה המל"מ בזה דהא תינח דניתק לעשה גבי עני דאית ביה עשה דחזרה אבל משכון עשיר אמאי אינו לוקה כיון דליכא בהן חזרה. ועוד תמה בזה לפי דכתב הרמב"ם (רפ"א מה' תמורה) ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה כו' שאין לאו שבה שוה לעשה שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אעפ"י שהן מוזהרין שלא ימירו. הרי לך מבואר דאם יש לאו אחד כולל והעשה הוא פרטי שלוקה על הלאו אף על הפרט שניתק לעשה כיון שיש לאו פרט א' שלא ניתק לעשה. א"כ הכא מהדין ילקה נמי על העני שמשכנו אף שניתק לעשה לפי שאין הלאו שכה שוה לעשה שהממשכן את העשיר ליתא בחזרה אף שמוזהר שלא למשכנו ולאו לא תבוא לביתו כולל יחד עשיר ואביון ומדברי רבינו דאף הממשכן את העשיר אינו לוקה לפי שהלאו ניתק לעשה גבי עני ע"ש. וכה"ג קשה מהא דכתב הרמב"ם (ריש ה' גזילה) דאין לוקין על לאו דגזילה שהכתוב ניתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנאמר והשיב את הגזילה. דלאו זה כולל יותר מעשה דהלאו