ברית יעקב חלק א קטו

לשון צריכה גט הוא מחמת חומרא דקידושין אבל לא קידושין גמורים. וכה"ג דייק החמ"ח (בסי' ל"ח ס"ק ה') בדברי המחבר (בסי' מ"ט סעי' ב') דצריכה גט משמע רק לחומרא אבל קידושין גמורין לא הוי עי"ש. והטור והגאונים ג"כ ס"ל דכותים אחר גזירה מהדין היו כדין מומרים. כיון שגרי אמת הן וגר שחזר לסורו כישראל מומר חשיב. וכ"כ הנמוקי יוסף פרק איזהו נשך דכותים אחר שקלקלו מעשיהן כגר שחזר לסורו דהוי כישראל מומר. דהוי ישראל גמור רק דרבנן עשו כעכו"ם. ע"כ בחומר קידושין חיישינן שמא הרהר תשובה בלבו. וכה"ג איתא באע"ז (סי' מ"ב סעי' ה') בהג"ה המקדש לפני פסולי עדות דאורייתא מכח דשעתן יש אומרים דחיישינן לקידושין דלמא חזרו בתשובה ויש מקילין. וכתבו שם החמ"ח והב"ש (ס"ק כ"ב) דיש לומר דלא פליגי הני דעות אהדדי דדעה הראשונה והיא מהר"י מינץ דחיישינן לקידושין מיירי במומר שחזר אח"כ בתשובה א"כ סופו מוכיח על תחילתו. ע"כ חיישינן שמא בשעת הקידושין הרהר בתשובה. ודעה שני' מיירי שלא עשו תשובה אח"כ. ע"כ לא חיישינן שמא בשעת קידושין הרהרו בתשובה. והא דקיי"ל המקדש ע"מ שאני צדיק ונמצא רשע מקודשת משום דלמא הרהר תשובה בלבו שאני התם דיש רגלים לדבר שהתנה כן עי"ש

ובחידושי לאע"ז כתבתי דאשתמיט להו דברי הרא"ש בתשובה (כלל י"ז סי' ב') דמוכח להדיא כמ"ש הר"י מינץ דחיישינן שמא הרהר תשובה כמו בע"מ שאני צדיק ונמצא רשע דחיישינן שמא הרהר תשובה. ולא כמ"ש הב"ש דשאני התם שהתנה כן והוי רגלים לדבר. שכתב אחר שהלשינו כבר כיון שרשע הוא. ומסר אותו כתוא מכמר וירא שמא ימסרנו פעם אחרת יש שאמרו שמותר לשכור עכו"ם כו'. ויש שאסרו אחר שעשה מעשה. והביא ראי' מהא דאמרינן פרק האיש מקדש על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו . ויש דוחין אותה ראי' דהתם משום חומרא דאשת איש. אבל לענין אנס לא עכ"ל. שוב מצאתי בס' גט פשוט (סי' קכ"ג) הרגיש בזה והביא הך תשובת הרא"ש דמוכת אע"ג בלא הוכחה חיישינן לחומר אשת איש דלמא הרהר תשובה בלבו

ולענ''ד אפשר לומר דלא פליגי הני דעות אהדדי. דהיכי דהאיש המקדש והאשה ידעו דהעדים הוי פסולי עדות דאורייתא אע"ג דנימא דהרהרו העדים תשובה בלבם. מכל מקום לא הי' ידוע זאת להאיש המקדש והאשה. ודמי לשנים רואים מחלון המקדש והמתקדשת והם לא ראו אותן דאינה צריכה גט. ולדעת מיהרי"ט אפילו כוונתם הי' לשם קידושין לא מהני כמבואר באע"ו (סי' מ"ב סעי' ג') ועי' ב"ש (שם ס"ק י"א) דכתב אם היו לפני עדים פסולים והם לא ידעו דהעדים הם פסולים ועדים אחרים כשרים ראו מרחוק והם לא ראו אותן. לדעת מוהרי"ט אפי' בכה"ג לא הוי קידושין ולדעת החמ"ח דהטעם היכי דלא ראו העדים אנן סהדי דלא קבלו לקידושין. דהכל יודעין שאין קידושין בלא עדים. א"כ כה"ג שהיו העדים פסולין ולא ידעי שהם פסולין והעדים אחרים כשרים ראו מרחוק והם לא ראו אותן הוי קידושין דהא כוונתם הי' לשם קידושין עי"ש. א"כ היש מקילין הוא המהר"מ פדווא מיירי דידעו האיש המקדש והאשה דהעדים פסולין. ע"כ לא מהני אפי' הרהרו תשובה בלבבם. כיון שאינו ידוע זאת להמקדש והאשה א"כ יש לומר לשחוק כוונתם. ולמוהרי"ט אפילו כוונתם לשם קידושין לא מהני. ומוהר"י מינץ דעה הראשונה דחששו להרהור תשובה מיירי שלא היו יודעים דהעדים פסולים א"כ כוונתם היה לשם קידושין כמ"ש הב"ש. וא"כ כיון דחיישינן דלמא הרהרו תשובה בלבם וכשרים הם. ע"כ אפילו למוהרי"ט דס"ל דאם לא ראו העדים או דלא ידעו דהעדים פסולים אפילו כוונתם לשם קידושין לא מהני. מכל מקום כה"ג דכוונתם הי' לשם קידושין והעדים הרהרו תשובה בלבם. דאמת כשרים הן ע"כ חיישינן לקידושין. ולפמ"ש לא קשי' כלל מתשו' הרא"ש שהבאתי ומהא דמקדש על מנת שאני צדיק אפי' הוא רשע גמור מקודשת. לדעת מוהר"מ פדווא דהוא דעת יש מקילין. כיון דמיירי דידעו דהעדים פסולים אף על גב דהרהרו תשובה בלבם אינו ידוע זאת להמקדש והמתקדשת. ע"כ לא מהני הקידושין עכ"ד בחידושי עוד יש לומר דהני תרי דעות דפליגי אי חיישינן לקידושין לפני פסולי עדות דאורייתא דלמא חזרו בתשובה או לא חיישינן תליא בהא דכתב התה"ד בפסקיו (סי' ר"כ). אפילו היכי דהי' ידוע דהוא רשע גמור דאורייתא ואח"כ אנו רואים שעזב דרכו. מדאורייתא הוא כשר לעדות רק מדרבנן פסול עד דעביד תשובה מעליא. ומוהרי"א (שם) ס"ל דעד דעביד תשובה מעליא כדאיתא בזה בורר הוי רשע גמור ופסול לעדות אשה עי"ש. א"כ יש לומר הך דר"י מינץ דהמקדש בפני פסולי עדות חיישינן לקידושין. דלמא חזרו בהן והרהרו בתשובה דס"ל כיון דהרהרו בתשובה מדאורייתא כשר לעדות. רק מדרבנן פסול עד דעביד תשובה מעליא והמקדש בפסולי עדות דרבנן חיישינן לקידושין. והיש מקילין ס"ל כמוהרי"א בתה"ד כל כמה דלא עביד תשובה מעליא אע"ג דהרהר בתשובה מכל מקום לעדות פסול עד דעביד תשובה מעליא. ע"כ לא מהני הקידושין. א"כ לא קשי' כלל מהא דהמקדש על מנת שאני צדיק ונמצא רשע דחיישינן שמא הרהר תשובה בלבו. אע"ג דהרהר תשובה מקרי צדיק. מ"מ עדות שאני דפסול עד דעביד תשובה מעליא]

וא"כ לפמ"ש בכותי שקידש לכ"ע יש לחוש שמא הרהר תשובה בלבו. כמו במקדש ע"מ שאני צדיק דחיישינן להרהור תשובה. וכה"ג ראיתי בב"ח באע"ז (סי' קנ"ז). דאף להגאונים דס"ל דמומר אינו זוקק ליבום דלאו אחיו הוא. מ"מ לענין גיטין וקידושין אמרינן אעפ"י שחטא ישראל הוא. ואי קידש אשה מהני הקידושין משום דלמא הרהר תשובה בלבו עי"ש. עוד אפשר לומר אפילו לדעת הב"ש והחמ"ח בכותי שקידש לכ"ע חיישינן לקידושין. כמו המקדש ע"מ שאני צדיק והוא רשע גמור. כיון דאנו רואים דמקדש ישראלית אפשר דרוצה לכנס בדת ישראלית. ואע"ג דחכמים עשו כותים כעכו"ם גמורים א"כ מאי מהני כותי שקידש דהא בעינן גירות דוקא. מכל מקום משום חומר קידושין חיישינן כה"ג דיועיל הקידושין. כמ"ש רבינו ירוחם הביאו הב"ש (בסי' ל"ח סעי' י"א ס"ק נ"ה) אפילו בגזלן מהני הרהור תשובה קודם שהחזיר הגזילה. אע"ג דלא מהני לענין עדות עד שיחזור בתשובה וישיב את הגזילה מכל מקום לענין קידושין מהני הרהור תשובה אפי' קודם עשיית החשובה עי"ש. א"כ כה"ג יש לומר ג"כ בכותי דגבי קידושין חששו רבנן דלמא הרהר תשובה בלבו. אבל לכל מילי אמרינן דכיון דחכמים עשו אותן כעכו"ם אפילו לקולא אמרינן הכי כדעת הרמב"ם והש"ך

ולכאורה קשה לי לדעה זו באע"ז (סי' מ"ב) דחיישינן דלמא הרהר תשובה כדעת יש אומרים שבתשו' הרא"ש. דגם באנס חיישינן דלמא הרהר תשובה בלבו. א"כ היכי אמרינן דמומר להכעיס או לעכו"ם דינו כעכו"ם ושחיטתו נבלה כשחיטת עכו"ם. כמבואר ביו"ד (סי' ב' סעי' ה'). ומשמע דהוי נבילה גמורה ולא ספק נבילה. וכן בכמה דברים דינו כעכו"ם. ואמאי ניחוש דלמא הרהר תשובה בלבו. דבשלמא הכא דהתירו להלות למומר לריבית לא חיישינן דלמא הרהר תשובה בלבו. יש לומר כיון דרצונו ללות ולעשות איסור ריבית. תו לא חיישינן דלמא הרהר תשובה בלבו. ולא הוי עוד מומר להכעיס רק איסור ריבית רוצה לעשות ולרשע דלא הוי מומר להכעיס אסור להלות בריבית. דיש לדמות להא דמבואר ביו"ד (סי' קי"ט סעי' ו') והוא מבכורות (דף למ"ד). הנחשד על שני דברים וחזר בהן. ואח"כ נחשד אפילו על הקל נעשה חשוד לשניהם. דחיישינן שמא חזר לסורו. וכ"ש בכה"ג דגרע טפי. כיון דאכתי רוצה לעשות איסור ריבית לא חיישינן דלמא הרהר תשובה בלבו על שארי העבירות. אבל בשארי דברים כמו בשחיטה דמשמע דהוי נבילה גמורה נחוש שמא הרהר תשובה בלבו והוי רק ספק נבלה. ונפקא מינה טובא בין ספק לודאי לענין אותו ואת בנו ולענין ביצת נבלה כמ"ש הש"ך (סי' כ' ס"ק ה') וצ"ע. (ואין לומר דוקא בעריות ורציחת נפש דהוי מעבירות חמורות חיישינן להרהור תשובה. אבל לא בשארי איסורין דהא מבואר ביבמות (דף קי"ט) מה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו]

שוב ראיתי בתב"ש (סי' ט"ז סעי' ו') כתב דיש למנוע לשחוט ביום אחד אותו ואת בנו אחר שחיטת מומר. דלמא הרהר תשובה בלבו כמבואר באע"ז (סי' מ"ב). ודוקא היכי שיש קצת רגלים לדבר דרואין ששוחט אשר כוונתו שלא לאכול נבילה משום איסורא יש לחוש להרהר תשובה בלבו