ברית יעקב חלק א קיג

דבריהם. וכל מה שתמצא במשנה אשר תבין מהם שהכותים נכבדים מן העכו"ם ופחות מישראל כמו שאמרו מזמנין עם הכותים וכותי המברך וזולתו לא אמרו אלא קודם שחקרו עליהם. אבל מעת שחקרו עליהם ומצאו אשר זכרנו הם פחותים מן העכו"ם מאוד עכ"ל. משמע מדבריו בפשיטות אפילו לקולא במידי דאורייתא הוי כעכו"ם גמורים. וכן בפי' המשניות להרמב"ם בקידושין (דף ע"ד) הספיקות אסורין זה בזה ואלו הן הספיקות שתוקי ואסופי וכותי. כתב הרמב"ם וכותי זה בזמן שלא הי' הכותי אצלם כעכו"ם אבל היום בארנו שהם כעכו"ם לכל דבריהם עכ"ל. וכ"כ בפי' המשנה בנדה (דף נ"ה) דכתמים של כותים מטמאין דגרי אמת הן. אמנם היום כותים כעכו"ם וכתמיהן טהורים. וכ"כ במשנה בית הטמאות של כותים מטמאין באוהל מפני שהן קוברין שם אח הנפלים. אמנם היום הנה הכותי שמת לא מטמא באוהל לפי שהוא כעכו"ם ואינן מטמאין באוהל עכ"ל. א"כ מבואר בהדיא אפילו לקונא במידי דאורייתא שאינו מטמא באוהל הוי כעכו"ם גמור. וכן מוכח מהא דכתמיהן טהורים אפילו לקולא במידי דאורייתא הוי לקולא אע"ג דכתמים דרבנן הא ע"כ גם דם של כותים טהורים כעכו"ם מדאורייתא. דרק מדרבנן גזרו על דם עכו"ם ובכתמים לא גזרו. דאי דם כותי מטמא גם האידנא מדאורייתא כדם ישראלית יש לגזור גם כתמיהן. א"כ מוכח ומבואר מדברי הרמב"ם כדעת הש"ך דאפילו לקולא הוי האידנא כעכו"ם אפילו בדאורייתא ושרי ללות מהן

אך הטור באע"ז (סי' ד') כתב הספיקות ספק ממזר ואסיפי ושתוקי וכותי אסורים זה בזה. וכתב הב"י נמשך אחרי לשון המשנה דקידושין וכבר כתב שם הרמב"ם שמה שנשנה שם כותים הוא בזמן שלא היו כותים אצלם כעכו"ם אבל היום הם כעכו"ם לכל דבריהם. ומטעם זה לא הזכיר כותי כלל בה' איסורי ביאה. ודעת רבינו שלא עשאום כעכו"ם אלא להחמיר עליהם ולא להקל להכשיר פיסולם ולזה הדעת נוטה עכ"ל. וכ"כ החמ"ח (סי' ד' ס"ק ל"ד וב"ש ס"ק ס"ג). ובטור אע"ז (סי' מ"ד) הביא ישראל מומר שקידש קידושיו קידושין וצריכא ממנו גט וי"א דמומר לחלל שבת בפרהסיא ולעבוד עכו"ם דינו כעכו"ם גמור ואין קידושיו קידושין ולא נהירא ובכותי הוי עובדא ואצרכיה גט רב יהודאי ומר רב שמואל ריש כלה. וכתב הב"י ואע"ג דאמרינן בפ"ק דחולין (דף ו') דעשאום כעכו"ם גמורים לכל דבריהם משמע להני רבוותי דהיינו דוקא שלא נסמוך עליהם באיסור והיתר. אבל להפקיע קידושיהם לא. וכתבו הח"מ וב"ש (סי' מ"ד סעי' יוד) אע"ג שעשאום כעכו"ם גמורים היינו לחומרא אבל לא לקולא, (ועי' ב"ש (ס"ק י"ג) מה שהקשה בזה מיבמות (דף י"ז) ותי' דחוק ע"ש. ואפשר גם לא"ד ס"ל האי גמירי דבנות דההוא דרא אצטרוי איצטרי וכ"נ מהא דמביא הקרא כי בנים זרים ילדו). א"כ תלי' בפלוגתא דרבוותי הרמב"ם והטור והגאונים אי אמרינן דכותים הוי האידנא כעכו"ם אפילו לקולא והוי ספיקא דדינא. ואפשר דגם המחבר ספוקי מספקא לי' ע"כ גבי כותי שקידש אשה כתב בסי' מ"ד דצריכה גט לחומרא ובסי' ד' דכותי ואסופי ושתוקי אסורים זה בזה. וכן הכא גבי ריבית כתב רק התירא להלות להם מותר משום דהוי כמומר. אבל ללות מהן אסור מספיקא דלמא לא עשו כעכו"ם לקולא

ומה שהביא הש"ך ראי' דאפילו לקולא הוי כותי כעכו"ם מהא דכתב הרמב"ם (בפ"ח מה' עבדים ה' ה') המוכר עבדו לכותי הוי כעכו"ם ויוצא לחירות וכתב שם הכ"מ אע"ג בגיטין (דף מ"ד) הוי אבעי' דלא אפשיטא בכותי זהו דוקא קודם שגזר עליהן אבל אחר שגזרו הוי כעכו"ם לכל דבריהם. וכ"כ הר"ן בגיטין שם וא"כ אפי' לקולא אמרינן דהוי כעכו"ם דמותר בבת חורין. תמוה לכאורה דהא אמרינן בגיטין שם המוכר עבדו לעכו"ם יוצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו ראשון הוא להתירו בבת חורין וכופין אותו ליתן גט שחרור א"כ מאי קולא איכא בזה כיון דרבו נותן לו גיטא דחרותא ודאי הוא משוחרר גמור ומותר בבת חורין. ואפשר לומר דכוונתו דהכי קאמר כיון דאמרינן דמוכר עבדו לכותי יוצא לחירות וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור. הא אנן קיי"ל תלוהו ויהיב לא הוי מתנה כדאיתא ב"ב (דף מ"ח) ובחו"מ (סי' רמ"ב). א"כ בשלמא בעכו"ם הוי תקנת חכמים דיוצא לחירות שפיר יכולין לכוף להרב ליתן גט שחרור אע"ג דהוי ע"י כפי' דהוי כתלוהו ויהיב. מכל מקום משום ל (ח"א) מצוה לשמוע דברי חכמים מהני דגמר בלבו לעשות זה משום חיוב חכמים כדאמרינן בב"ב דכופין בגיטי נשים עד שיאמר רוצה אני כמבואר שם בב"ב. אבל אי נימא דחכמים גבי כותים לא עשאו' כעכו"ם לקולא א"כ היאך שייך לכוף לרבו ליתן גט שחרור דע"י כפיה לא הוי גט ואפ"ה אמרינן דמותר בבת חורין. וע"כ גם בכיתי הוי תקנת חכמים דעשו כעכו"ם אפי' לקולא ע"כ מתירין אותו ע"י גט שחרור להתירו בבת חורין כמו במוכר לעכו"ם

עוד יש לומר ליישב דברי הש"ך. דאמרינן בגיטין (דף ל"ח) דעכו"ם לא קני עכו"ם לגופו ולא קני ישראל לגופו רק למעשי ידיו. וישראל קונה עכו"ם לגופו וגם עבד עברי גופו קנוי. א"כ שפיר מוכיח הש"ך דע"כ שעשו כותים כעכו"ם גמורים אפי' לקולא. דאי נימא דלקולא לא עשו כותים כעכו"ם א"כ הכותי קונה את העבד קנין גמור לגופו. א"כ היאך מותר בבת חורין שיוצא לחירות. דמאי מהני שכופין את רבו ראשון לכתוב גט שחרור. כיון שהכותי קנה אותו קנין גמור לגופו. בשלמא במוכר לעכו"ם שהעכו"ם אינו קונה רק למעשי ידיו מהני מה שכותב לו רבו ראשון גט שחרור. אבל אי נימא דלקולא לא הוי כעכו"ם א"כ לא מהני שחרור מרבו ראשון. וע"כ דגם לקולא עשו כעכו"ם ולא קני' להעבד רק למעשי ידיו. וע"כ מהני גט שחרור מרבו ראשון

וראיתי בב"י ביו"ד (סי' רס"ז) כתב על הטור דכתב המוכר עבדו לצדוקי לישראל מומר ולכותי הוי ספק אם יוצא לחירות. וכתב הב"י שלא בדקדוק כתב כותי דעד כאן לא אבעי' להו בגמרא רק בזמנם שהיו מוחזקים כישראל קצת. אבל האידנא דעשו כעכו"ם גמורים לכל דבריהם כדאיתא בחולין ודאי המוכר לכותי כמוכר לעכו"ם. וכ"כ הר"ן וכ"פ הרמב"ם (פ"ח מהלכות עבדים). והוא תמוה דהב"י סוחר את דבריו מה שכתב בעצמו באע"ז (סי' ד' וסי' מ"ד) דהטור לא ס"ל כהרמב"ם. דהא עשאום כעכו"ם גמורים רק להחמיר ולא להקל. א"כ הכא דהוי קולא להתירו בבת חורין כמ"ש הש"ך ע"כ כתב הטור דהוי ספק. ואולי ס"ל להב"י כמ"ש מקודם כיון דרבו הראשון נותן לו גיטא דחרותא כמו שדינו במוכר לעכו"ם א"כ מהדין מותר בבת חורין דהוי משוחרר גמור. אבל זה אינו דהא ודאי כמ"ש דעכו"ם אינו קונה רק למעשי ידיו. דאל"כ למה בעינן כלל מרבו ראשון גט שחרור כיון דכבר מכרו אותו. וע"כ משום דקנין הגוף נשאר לרבו ראשון וע"כ נותן לו גט שחרור

אבל הש"ך ביו"ד (סי' רס"ז סעי' פ' ס"ק ק"ו) כתב דגם הטור לא כתב כוחי דהוי ספק רק לדינא דש"ס ולא נקטי' רק אגב דינים אחרים. אבל לקושטא דמלתא סמכו אמ"ש במקומות שכתבו דנעשו כעכו"ם גמורים לכל דבריהם ע"ש. ולפ"ז גם באע"ז (בסי' ד') דכתב הטור דכותי ואסופי ושתוקי אסורים זה בזה הוא כתב לדינא דש"ס ונקטא אגב אחריני ולא כהב"י שכתב (שם) דהטור ס"ל דלהקל לא עשו כעכו"ם אך מדברי הטור שהביא דברי הגאונים מר רב יהודאי גאון ומר רב שמואל ריש כלה דעובדא הוי בכותי שקידשה ואצרכה גט ע"כ מוכח ומבואר דלהקל לא עשו כעכו"ם

ומה שכתב הש"ך עוד להוכיח דעשו הכותים כעכו"ם אפי' לקולא מהא דכתבו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והמחבר שגיטי נשים ושחרורי עבדים פסולים בזמן הזה בעד כותי משום דקיי"ל בפרק קמא דחולין דעשאום כעכו"ם גמורים אעפ"י שהוא קולא שאם יקדשה אחר לא תהא מקודשת לו ולא תצטרך ממנו גט וכן בשחרורי עבדים הוי עבדו ופטור מן המצות עכ"ל. ג"כ אינו ראי' דהרי"ף והרא"ש לא כתבו כי האידנא עד כותי פסול בין בגיטי נשים ושחרור עבדים. וכבר כתב הרמב"ם (בפ"ו מה' גירושין ה' ב') דכל מקום שנאמר שהגט בטל או אינו גט הוא פסול דאורייתא ובטל מן התורה והרי היא בחזקת אשת איש. אבל אם נאמר רק פסול הוא פסול מדבריהם ואם יקדשנה אחר הוי קידושין ומבואר באע"ז (סי' ק"נ). א"כ אפשר דעד כותי הוי רק פסול דרבנן. אלא הרמב"ם (פ"ו מה' עבדים ה' ו') כתב דבזמה"ז כותי כעכו"ם לכל דבריהם וכ"כ בש"ע יו"ד (סי' רס"ז סעי' מ"ז) משמע דהגט בטל מדאורייתא כמו עדות עכו"ם. אך כבר הבאנו דהרמב"ם ס"ל דעשו כעכו"ם לכל דבריהם אפי' לקולא. אבל מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו רק