ברית יעקב חלק א קט

כתבתי בתשובה דאין להתיר מצד הסברא דאיסור אכילה קביל עליו ולא איסור סחורה כיון דאיסור סחורה מסתעף ממילא כיון דאסור באכילה מתלי תלי זה בזה אינו יכול להתנות בזה. דעל כרחך נאסור בסחורה. ע"כ לא באתי למדה זו אלא מטעמא דכתיבנא שם

ומש"כ עוד בזה דהא כל דבר שאסרו חכמים מחוייבים לקיים מן התורה משום לא תסור אפ"ה באיסורי דרבנן מותר לעשות בו סחורה. והטעם כיון דאיסור אכילתו אינו מפורש בתורה רק רבנן אסרו עליו הרשות בידם לעשות כחפצם. המה אסרו באכילה והמה התירו לעשות בו סחורה אע"ג דעיקר האיסור דרבנן אחר שאסרו באכילה הוי מן התורה משום לא תסור. ה"נ באיסור הבא מעצמו שקיבל עליו באיסור שבועה הרשות בידו להתנות כחפצו וכיון דלשונו משמעות אכילה קיבל עליו ולא איסור סחורה מותר לעשות בו סחורה עכ"ד. תמה אני עליו כי דברים דחויים המה. ומאי ענין זה לזה מהא דאנו מחוייבים לקיים מילי דרבנן מלאו דלא תסור. כיון דהם בעצמן שאסרו באכילה אמרו דלעשות בו סחורה. ודמי לספק דרבנן דאזלינן לקולא אע"ג דגם איסור דרבנן הוי איסור בלאו דלא תסור דהם עצמו אמרו דספק דרבנן לקולא כמ"ש הרמב"ן בס' המצות. אבל באיסור נדר ושבועה היעלה על הדעת שיוכל להתנות בשבועתו שלא יאכל ככר זו. אם יתערב הככר זו שנשבע באחר יהי' מותר לאכול מהן. כיון דכבר נדר ונשבע הוי איסורו דבר תורה והוי ספיקא דאורייתא אם נתערב חד בחד. ה"נ דכוותי' כיון שנדר ונשבע שלא לאכול מין מאכל לא יוכל להתנות כי סחורה יהי' מותר לעשות בו. כיון דהוא בא ממילא כיון שנשבע הוי אסור באכילה מדאורייתא ממילא נאסר בסחורה. ועוד אי נימא דאיסור סחורה הוי מטעם שמא יבוא לאכול מהן. אינו ראי' כלל מאיסור דרבנן שרי לעשות בו סחורה דהוי כמו גזירה לגזירה דלא גזרינן. ולא דמי כלל דברים שעיקר איסורן מדרבנן למה שאסור מן התורה או בדבר שיש לו עיקר מן התורה כמ"ש המל"מ (בפ"ח מה' מאכלות אסורות ה' ט"ז) הא שכתב הרמב"ם זה הכלל כל דבר שאסור מן התורה אסור לעשות בו סחורה. וכל שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה בין בספיקו ובין בודאו. האי בין בספיקו ובין בודאו קאי ארישא דכל שאסור מן התורה אסור לעשות בו סחורה אפילו דהוי רק ספק איסור תורה אסור לעשות בו סחורה. וכן העלה המל"מ לדינא ע"ש. אע"ג דספק איסור תורה להרמב"ם הוי מדרבנן לחומרא אפ"ה כיון שעיקרו בדאורייתא אסור לעשות בו סחורה

גם מש"כ בהא שכתבתי ראי' להט"ז מתוס' ב"מ (דף ס"ד) שכתבו לר"ת הא דקאמרינן בערכין (דף ל"א) גבי בתי ערי חומה ריבית גמורה והתורה התירה. ריבית גמורה מדרבנן לפי שהתורה התירה בהדיא לא רצו חכמים להעמיד שם דבריהם לאסור בלא נכייתא. דאינו ראי' דדקדוק בתוס' שכתבו לא רצו חכמים להעמיד שם דבריהם. משמע ברצוי תליא הלא אפי' אם רצו אין ביכולתם לעבור על דבר המפורש בתורה להיתר. א"כ מוכח איפכא דשפיר יש כח ביד חכמים לאסור אף בדבר המפורש בתורה להיתר. רק לא נראה להם להעמיד דבריהם שם כיון שכתוב בהדיא בתורה. אך באמת אין תפיסה על הט"ז מדברי התוס' שהרי אינו מפורש בתורה שצריך ליתן כל הדמים בשלימות. ואין בזה צד איסור מלקבלם בלי שום לכיון כלל רק כיון דלא איירי התורה בזה ממילא נשאר הדבר להיתר ובכה"ג גם הט"ז מודה שיש כח ביד חכמים לאסור והאריך בזה. דבריו אינן נראין לי כלל. עי' בט"ז (סי' תקפ"ח באו"ח) כתב כיון דהתורה ריבתה בפירוש ביום השמיני אפילו בשבת לא רצו לעקור דברי תורה בפירוש משום גזירה וכיוצא בו כתבתי ביו"ד עכ"ל. והט"ז כתב בחו"מ (סי' ב') וביו"ד (סי' קי"ז) דבר המפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור. ועוד דטעמא בעי אמאי לא רצו חכמים להעמיד שם דבריהם. וע"כ כיון דכתיב בהדיא בתורה להיתר לא מצי חכמים לאוסרו. גם התוס' דב"מ שכתבו לפי שהתירה בהדיא לא רצו חכמים להעמיד שם דבריהם הוא דלא כמ"ש שאינו מפורש בתורה שצריך ליתן כל הדמים ולא ינכה לו שכר דירתו. וע"כ דכוונת התוס' בזה משום דכתיב ימים תהי' גאולתו. ולא כתבה התורה דין גרעון רק בשדה אחוזה. וע"כ דמחוייב להחזיר כל הדמים

ומש"כ לתמוה מה שכתבתי דגאולת בתי ערי חומה לא חשיב מצוה לענין זה. דהמצוה הוא דוקא אם המוכר רוצה לגאול ולאו חובת מצוה על הלוקח לאהדורי ע"ז להחזיר המכירה. כתב שותא דמר לא ידענא. דמאי ענין החזרת הבית לענין נכיון שכר דירתו. כי לא על חזרת הבית אנו דנין רק על נכיון שכירות שאינו מנכה לו כלום עבור שכירת הבית שדר הלוקח. מי יאמר שיש מצוה על הלוקח לקבל מידו בשלימות עכ"ד. רואה אני כי הוא גריס ודחק טובא בתשובתי. ואני כתבתי לרווחא דמלתא וכוונתי כי אם נימא דיש מצוה על הלוקח להחזיר הבית למוכר והוא מקיים מצוה בזה אכתי ס"ד לדחות הראי' מתוס' ב"מ דאולי לא ירצה הלוקח לאהדורי בנכיון והמוכר לא ירצה ליתן משום איסור דרבנן. יבוא לביטול מצוה להחזיר למוכר. ע"כ לא גזרו בזה. ולא דמי לאיסור סחורה בחלב דהוי מילי דרשות. ע"כ כתבתי דכה"ג ליכא מצוה רק כמו לדון בדיני נחלות

ידידו דו"ש ברוך מדרכי ליבשיץ חופ"ק סעמייאטיץ יע"א סימן מה

התוס' בב"מ (דף ע') ד"ה תשיך לא סגי בלאו הכי. כתבו וא"ת כיון דריבית דעכו"ם שרי לאידך לישנא. למה לא חיה אותו שהלוה בריבית במתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא כדאמר בתרגום ויש לומר דשמא בני נח מוזהרין על הריבית כמו שהוזהרו על הגזל. ואע"ג דריבית לא אתי מגזל מכל מקום כי היכי דדרשינן בפ"ד מיתות (דף נ"ז) דבני נח מוזהרין על הגזל מכל עץ הגן ולא גזל ה"ה לריבית ואונאה. וא"ת מאי פריך תשיך לא סגי בלאו הכי דלמא אתי למימר אע"ג דהוזהרו על ריבית זה מזה שרי לי' לעכו"ם להלות לישראל בריבית דאם הי' אסור א"כ הי' עובר הישראל משום לפני עור ויש לומר דמלא תשיך לאחיך נפקא הא לעכו"ם שרי, ועוד יש לומר דבני נח לא הוזהרו על ריבית וההוא גברא דלא קם בבקעת דורא זה לא היה עונש שלא היה שעת תחית המתים ולא נענש זה יותר משאר מתים שלא חיו באותו שעה אלא חבריו זכו בשביל שנזהרו מן הריבית ואעפ"י שלא נצטוו כמו שקיימו אבותינו את התורה אעפ"י דלא ניתן להם עכ"ל. ולכאורה תי' הראשון של תוס' תמוה דהיכי יכולין לומר דישראל גרעי טפי מן העכו"ם דעכו"ם אסור ליקח ריבית מן העכו"ם ומן ישראל שרי העכו"ם ליקח ריבית. ונראה הטעם בזה דזהו טובתו של ישראל הלוה דצריך להלואתו ואינו משיג התירה לו התורה ללות מן העכו"ם בריבית ואינו עובר בלפני עור. אבל גבי עכו"ם לא חסה התורה ואיכא איסורא גבי עכו"ם להלות לעכו"ם בריבית כמו שמוזהרין על הגזל. ולכאורה קשה לתי' זה מהא דב"מ (דף ס"ג) אמר רב ספרא כל היכי דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה בדינינו מחזירין ממלוה ללוה. א"כ אמרינן דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה ע"כ דאינן מוזהרין כלל על ריבית. ויש לומר אע"ג דבאמת מוזהרין על ריבית ואסורים ליקח זה מזה. מ"מ המה אינן נזהרין בזה ולוקחים ריבית שלא כדין. ועי' בב"ק (דף קי"ד). גם יש לומר דמוציאין מלוה ישראל למלוה בדיניהם דעכו"ם שרי ליקח ריבית מישראל כמ"ש התוס' בתי' זה. אע"ג דאסורין בזה העכו"ם ליקח מחברו עכו"ם

ולכאורה ליכא נפקותא מידי לדידן בין שני התרוצים של תוס'. אי עכו"ם מצווין על הריבית או לא. והפוסקים לא הזכירו כלל בדבריהם. אלא בדרכי משה ביו"ד (סי' קס"ט ס"ק ג') ראיתי כי כתב בפשיטות וז"ל ולא שייך לומר אין שליח לדבר עבירה הואיל והעכו"ם אינו עובר בשליחותו כי אין איסור ריבית לב"נ. והביאו הש"ך ביו"ד (סי' ק"ס ס"ק כ"ב). והוא כחד תירוצא דתוס'. וי"ל דהתם מיירי ללות לישראל דעכו"ם שרי ליקח ריבית מישראל לכ"ע. [ובתשו' שבות יעקב ח"ב (סי' קס"ה) כתב בפשיטות דב"נ אינו מצווה על האונאה דאונאה דרך מקח וממכר ולא תונו איש את עמיתו ואונאה אינו בכלל גזל ע"ש. ולא ראה דברי תוס' אלו דתליא בשני תירוצי דתוס']

אך לענ"ד איכא נפקא מינה לדידן לדינא. לפי מה שמבואר ביו"ד (סי' קס"ט סעי' כ"ב וסעי' כ"ד). אם היו מעות של עכו"ם מופקדות ביד ישראל והם באחריות העכו"ם מותר מדינא להישראל להלות לישראל בריבית. רק דאסור לעשות כן