ברית יעקב חלק א קז

וראיתי בע"ז ביו"ד (סי' ר"מ ס"ק י"ז) שכתב דהא דאמרינן דאם אינו עושה מעשה עמך אינו בכלל לא תאור מ"מ איסור יש בדבר. ודחק עצמו בהא דב"ק (דף צ"ה). הניח להם פרה גזולה וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן. ופריך והא כתוב ונשיא בעמך לא תאור והא לאו עושה מעשה עמך. וא"כ כיון דאיסור יש בדבר רק דפטור מלאו מאי פריך ע"כ חייבין להחזיר. דיש לומר כיון דלקללו אין שום לאו רק איסור ממילא לכבדו אינו מחוייב כלל עי"ש והוא תמוה דבהדיא אחרינן בב"מ (מ"ח) בהא דאמרו אבל מי שפרע כו'. רבא אמר מילט לייטינן לי' דכתיב ונשיא בעמך לא תאור. והאי לאו עושה מעשה עמך דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב כמ"ש רש"י ועי' תוס' שם. ועי' ב"ב (דף ד') גבי עובדא דהורדוס. ועי' ב"מ (דף נ"ע) ובנימוקי יוסף שם. וא"כ באינו עושה מעשה עמך ליכא איסורא כלל. ואפשר דהט"ז שכתב דאיסור יש בדבר דוקא לבן את אביו. דכן כתב הרי"ף ביבמות (דף כ"ב) גבי מי שיש לו בן מכל מקום חייב על מכתו וקללתו. ופריך אמאי קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ומשני כדאמר ר"פ בשעשה תשובה. וכתב הרי"ף הני מילי לענין חיובא אבל לענין איסורא אפי' לא עשה תשובה אסור לבן להכותו ולקללו כדאמרינן בסנהדרין (דף ה'). אבל באחר באינו עושה מעשה עמך אפי' איסורא ליכא. ובשלמא אם יקללו בשם איכא איסור משום דקמפיק שם שמים לבעלה כדאמרינן בתמורה (דף ג') אבל במקלל בלא שם באינו עושה מעשה עמך אפילו איסורא ליכא]

גם מש"כ התוס' דנידוי דחי לאו דמקלל ושמא מסוטה ילפינן לה היינו דכהן מקלל אותה לא ידעתי ראייתם מסוטה. דשאני התם דכהן מקלל אותה על תנאי אם זינתה ואת כי שטית וגו' ועי' קידושין (דף ס"ה). וכה"ג דזינתה לא עושה מעשה עמך אינו חייב משום מקלל. אבל לנדות היכי דלא מקרי דאינו עושה מעשה עמך מנא לן דשרי לנדות לדחות איסור דמקלל. ואין לומר משום דאמרינן במכות (דף י"א) דקללת חכם אפי' בתנאי באה א"כ דלמא לא זינתה ואפ"ה שרינן לקללה. דזה אינו דשאני התם דהוי בתנאי דלהבא אבל לא בתנאי שלעבר ועי' בתוס' שם. ועוד הא התם מפרש בהדיא ואם לא שטית תחת אישך הנקי ממי המים המאררים האלה

ועוד קשה לי לדברי התוס' דשמתא ונדוי הוי איסור דקללה. מהא דאיתא במוע"ק (דף י"ז) אמר רב גידל אמר רב ת"ח מנדה לעצמו ומיפר לעצמו. מר זוטרא חסידא כי מחייב צורבא מרבנן שמתא. הוי משמית נפשי' והדר משמית לדידי'. כי הוי עייל באושפיזא הוי שרי לי' לנפשי' והדר שרי לדידיה. וא"כ בשלמא הא דת"ח מנדה לעצמו יש לומר בכה"ג דעשה שלא כשורה ודבר עבירה דלאו עושה מעשה עמך הוא שרי לנדות עצמו. אבל מר זוטרא חסידא היכי משמית נפשי' כי מחייב צורבא מרבנן שמתא. דהוי כמקלל עצמו דאסור

גם מה שכתבו והא לאו קושיא דנידוי דחי לאו דמקלל. אינו מובן דאע"ג דדחי לאו דמקלל דהוי כמו עשה דוחה ל"ת. אבל אכתי קושית הרב דאין עשה דוחה עשה. וצ"ל כמ"ש המהרש"א כה"ג בסוף דבריהם דלא קאי ארישא. אלא אמאי שכתבו ואפי' עשה ליכא דעזרא גזר. ע"ז כתבו דהא נידוי דחי לאו דמקלל. א"כ נתנו חכמים בזה כחומר עשה דדוחה ל"ת. סוף דבר דבריהם צריכין לי תלמוד

ולפ"ז לפמ"ש בדברי הש"ך (בסי' ע"ב ס"ק ס"ג) שכתב אפי' בקיבל בחרם בשקר על לשעבר אפ"ה פסול לעדות. משום דהוי כמקלל עצמו דעביד איסור ואיכא חימוד ממון דפסול לעדות. יש לדחות דברי הש"ך בזה. משום דכה"ג דאינו רוצה לשלם לחברו ולגזול אותו מקרי דאינו עושה מעשה עמך דשרי לקלל חברו וכ"ש לעצמו. א"כ אינו פסול לעדות דמחמת שלא רצה לשלם לחברו אינו פסול לעדות מחמת זה דגם הכופר במלוה שיש עדים אינו פסול לעדות כדאמרינן בב"מ (דף ה') ובחו"מ (סי' צ"ב)

ואין להקשות לפמ"ש א"כ היכי משכחת המקלל עצמו בשם דלוקה כדאמרינן בשבועות (דף ל"ו). המקלל עצמו וחברו עובר בלא תעשה וחייב בכולן וכמ"ש הטור והרמב"ם דלמא עבר עבירה בסתר דלאו עושה מעשה עמך דמותר לקלל חברו וכ"ש עצמו. דיש לומר כיון דאשתא הוי בחזקת כשרות כח (ח"א) מוקמינן אחזקתו ולוקין כמו דמלקין על החזקות. ואע"ג דהשתא יצא מחזקתו דעבר מה דקילל עצמו. אמרינן דהשתא הוא דאתרע חזקת כשרות דידיה ולוקין עליו

שוב ראיתי אשר דברי הש"ך נכונים דהא הרמב"ם (פי"א מה' שבועות ה' ט'). והוא בחו"מ (סי' פ"ז סעי' י"ז) דגם שבועות הדיינים היה בארור מפי עצמו שאמר הרי הוא ארור בו אם יש לזה אצלי כלום. וכן במושבע מפי הדיינים ארור הוא אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו. א"כ הכל על דבר שלהבא אם לא יודה לפלוני ממונו או לא יחזיר. וכיון שלא יודה לו או לא יחזיר לו הוא בארור והוי בשבועה דלהבא. וה"ה היכי שמקבל בחרם כמה הי' שוה המשכון הוא ג"כ דלהבא אם המשכון שוה פחות מכפי שאומר הלוה. יש להמלוה מעות אצל הלוה. אבל אם אומר ארור סתם או אם אמר ארור אם עשה דבר הוי רק כמקלל עצמו. א"כ שפיר מדמי הש"ך להא דסי' ל"ד וסי' צ"ב. ועי' בחו"מ (סי' ע"א סעי' ז') ובש"ך (ס"ק כ"א) שכתב דאין כוונתינו להחרים על מה שעבר דמה שעבר עבר. רק לקלל כדי להחזיר שלו עי"ש

ומש"כ על הא דכתבתי ראי' מהא דנשבעין היסת על קרקעות ועבדים אע"ג דאמעוט מכלל ופרט. וע"כ כיון דאינו מפורש בהדיא בקרא יכולים חכמים לעבור על דברי תורה לחייבו היסת שבועה דרבנן. דאינו ראי' דשאני מילי דממונא דאמרי' הפקר ב"ד הפקר דילפינן מקרא בגיטין (דף ל"ו). דרשות ביד חכמים לעשות בממון כל אדם כאב המחלק ממון שלו. א"כ יכולים לעשות דהוי ממון שלו גזל בידו עד דמשתבע והאריך בזה. זה אינו. דהא בשבועה דרבנן לא נחתינן לנכסי' רק מנדין אותו עד דמשתבע כמבואר בחו"מ (סי' פ"ז). א"כ מאי הפקר ב"ד שייך בזה. ואינו ענין לכאן דהתורה פטרה משבועה בקרקע אע"ג דלדברי התובע הוי גזל ביד הנתבע דגם בקרקע עובר בבל תגזול כמ"ש הרמב"ם (בפ"ז מה' גניבה) והטור בחו"מ (סי' שע"ז). א"כ מאי מהני לומר דרבנן עשו גזל עד דמשתבע. ומש"כ דכה"ג אין ד"ת נעקרים לגמרי כי יש מקום להתקיים בטענת ספק בקרקע ועבדים דאין נשבעין עליהם. גם זה אינו כלום דהא בב"מ (דף נ"ז) דילפינן מינה מיעוט קרקעות ועבדים. כתיב נמי כי הוא זה דילפינן מינה מודה במקצת. ואפ"ה אינן נשבעין בקרקעות אע"ג דהוי טענת ודאי ומדרבנן נשבעין כמבואר בחו"מ (סי' צ"ה)

ומש"כ דאכתי מה יענה מר על הא דאיתא ביבמות (דף נב) בעל ולא קידש לוקה כרב דמנגיד על מאן דמקדש בביאה והרי יבמה מפורש בתורה יבמה יבוא עליה. לא קשה כלל דלא מקרי לעבור על דברי תורה אלא היכי דהתורה התירה בפירוש וחכמים אוסרים או דהתורה עושה לקנין וחכמים אומרים דלא יעשה קנין זה. אבל הכא דחכמים הוסיפו על קנין דאורייתא דיקדש מתחילה דיעשה מאמר מקודם והמאמר אינו קונה קנין גמור רק ביאה גומרת לא מקרי לעבור על דברי תורה כמו דהוסיפו חכמים הרבה דברים על דברי תורה. כמו בציצית דין התורה שארי מינים פטורים ומדרבנן חייבין וכיוצא בזה. וא"ש נמי מה דקשי' לי מברכות (דף כ"א) דמן התורה חייב לברך בהמ"ז דוקא בשביעה ומדרבנן חייב לברך בהמ"ז אפי' על כזית. דזה לא מקרי לעבור על ד"ח רק הוספה על דברי תורה מה שאינו מחוייב מדאורייתא. ודמי לכל הברכות דהוי מדרבנן ושארי מצות דרבנן דחייבו חכמים אע"ג דאינו מחוייב דאורייתא

ומש"כ להקשות במה שכתבתי דיש לומר דוקא בדבר מיוחד אין כח בידי חכמים לאסור בדבר המפורש. אבל היכי שאסרו בכולל כל מידי דפריצותא כמו במקדש בלא שידוכי ומקדש בשוקא וכיון דמקדש בביאה הוא נכנס בכלל זה יכולין חכמים לאוסרו. כתב ע"ז אכתי מה יענה מר לנהרדעי דאמרי בכולן לא מנגיד רב אלא מאן דמקדש בביאה בלחודי וא"כ מאי הועיל בזה עכ"ד. תמה אני עליו דאפי' לנהרדעי איכא מילי טובי דאסרו רבנן משום פריצותא כמו במטיח את אשתו תחת התאנה וכה"ג. א"כ היו יכולים לאסור בכולל מקדש בביאה בכל מילי דפריצותא. ועוד אפשר לנהרדעי יש לומר דגם במקדש בשוקא ובלא שידוכי וכל הני הוי איסורא דרבנן אלא דלא מנגדין עלה כמ"ש הכ"מ (בפ"א מה' שבת