ברית יעקב חלק א קו

לא שייך החשש דלמא אתי למיכל. וכן בכל איסורי תורה אי שרי ליתן לעכו"ם מעות להתעסק אשר יסחור בזה והישראל בעצמו אינו מתעסק כלל אי נימא דלא פליג רבנן. ואולי גם בזה שייך דלמא אתי למיכל מינה. כיון שהסחורה היא של ישראל ממעותיו. אע"ג דאחר עוסק בהן בביתו אפ"ה חיישינן דלמא ילך לבית המתעסק ויבוא לאכול מהן כיון דהסחורה שלו. ובתשו' מנחם עזרי' (סי' למ"ד) משמע דאסור וכן. משמע מסתימת הפוסקים. וכן יש לי ספק לדינא אם שרי לישראל לסחור במעותיו של נכרי דנכרי נותן מעות לישראל להתעסק לקנות דברים האסורים אע"ג דישראל משתכר בזה דהנכרי נותן לו מעות שכר טרחו. אפשר כיון דעיקר הבעלים של הסחורה הוא של נכרי שנקנה במעות הנכרי וישראל הקונה הוי רק שלוחו ליכא בכה"ג איסור סחורה. גם לדברי הרשב"א דהטעם דחיישינן דלמא אתי למיכל בכה"ג דלאו דידי' ואין רשות בידו לאכול לא שייך האיסור סחורה דלמא יבוא לאכול אלא אם אין העכו"ם מקפיד עליו אם יאכל הישראל המתעסק בזה י"ל דשייך ג"כ טעמא שמא יבוא לאכול ממנו. גם לטעם הש"ך דחשש הרואה שיחשוב כמו שסוחרן לצורך אכילה כך הוא אוכל מהן א"כ גם בזה יש לאסור

ואין לומר בזה כיון דאין שליחות לעכו"ם א"כ ודאי אסור בכה"ג דהוי כמו שישראל בעצמו מתעסק במעות שלו ובעד עצמו. דזה אינו לדעת רש"י והפוסקים דנכרי מישראל וישראל מנכרי קונה רק בכסף. א"כ ממילא מעותיו של הנכרי הוא זוכה בעצמו הסחורה ולא בעינן שליחות וזכי' בזה והישראל מעשה קוף בעלמא קא עביד להביא המעות דהמעות של הנכרי הוא עיקר הקנין. ולא מבעיא כשהודיע הישראל כי המעות של נכרי הוא ולצורך הנכרי הוא קונה. א"כ מקנה המוכר בקבלות המעות. אלא אפילו כשלא הודיע הישראל למוכר כי המעות של נכרי הוא ולצורך הנכרי הוא. אפ"ה אמרינן דממילא נקנה המקח לנכרי דהמוכר מקנה למי שהמעות שלו. דלא קיי"ל כבני מערבא מי הודיעו למוכר כו' בב"ק (דף ק"ב) כמ"ש הרא"ש. ועוד כיון שהישראל השליח אינו רוצה לקנות לעצמו ממילא נקנה להנכרי למי שהמעות שלו. אלא לדעת ר"ת דס"ל דנכרי קונה במשיכה. א"כ יש לומר כיון דישראל לא נעשה שלוחו. א"כ אינו נקנה לו במשיכת ישראל והוי כמו שישראל מתעסק רק במעות שלו בדברים האיסורים. ועי' במחנה אפרים (ה' שלוחין סי' ט"ו)

ולכאורה יש להביא ראי' מדברי לקנות חמץ לעכו"ם בפסח אפילו במעות של עכו"ם דחיישינן שמא אתי למיכלי מיניה. א"כ ה"נ איכא חשש תקלה דלמא אתי למכלי מיניה. א"כ אסור אפילו בכה"ג. אך יש לחלק דשאני חמץ דאסור אפילו ליגע בחמץ שאינו שלו. רק בחמץ שלו שרי ליגע ולא חיישינן דלמא אתי למכלי מינה משום דהוא מחזר עליו לשרפו כו' כמ"ש באו"ח (סי' תמ"ו סעי' ג' ובמג"א ס"ק ה'). אבל באיסור תורה דליכא רק איסור התעסקות בסחורה. א"כ כה"ג דהסחורה הוי רק של הנכרי אפשר דלא גזרו בכה"ג. גם יש לומר לדעת ר"ת דנכרי קנינו במשיכה וכיון דישראל לא נעשה שלוחו מ"מ כיון דאין הישראל דעתו לזכות בעצמו. אע"ג דגם הנכרי לא קנה מ"מ לא מקרי הסחורה של ישראל. אך מדברי הריב"ש שכתב עוד טעם דאסור לקנות חמץ במעותיו של עכו"ם בפסח משום דאין שליחות לעכו"ם נמצא עבר הישראל בבל יראה. מוכח להיפך דלפמ"ש בין לדעת רש"י ור"ת יש לומר במטלטלין לא קנה הישראל החמץ ואינו עובר בב"י וצ"ע

סימן מד תשובה לחכם אחד

בדבר אשר בא לידו תשו' זו אשר כתבתי באיסור סחורה. השיגה ידו ללחום מלחמתה של תורה לפלפל בדברי וחפצו מאד אשר אשים עיני על דבריו ולהשיבו להעמידו על האמת. קראתי את דבריו ביום ש"ק והנני להשיבו בזה: מש"כ על מה שכתבתי דהא דנשבעין בשבועה דאורייתא הריב"ש (סי' ת"א). הובא באו"ח (סי' ת"נ סעי' ו'). אסור לישראל בנקיטת חפץ הוי רק מדרבנן משום איום. תדע אם נשבע לשקר בלא נק"ח הוו חשוד גמור ופסול לעדות. דאינו ראי' מזה. כמ"ש הש"ך בחו"מ (סי' פ"ז ס"ק מ"ב) דאינו ראי' משבועת בטוי לשבועות הדיינים דאשכחן כמה דברים דלענין שבועת ביטוי הוי שבועה ולענין שבועת הדיינים לא הוי שבועה. דבריו תמוהין דהא אפי' בשבועת ב"ד הנשבע היסת שנשבע בלא נק"ח הוי חשוד ופסול לעדות שנשבע לשקר. ומאי ענין שבועות ביטוי לכאן. ועוד גם הש"ך לא כתב דאע"ג דבשבועות ביטוי סגי בכתבי קודש ותפילין. בשבועת הדיינים שאני דבעי דוקא ס"ת לכתחילה כיון דבעינן נק"ח הוא משום איום. לא מהני בכתבי קודש ותפילין לכתחילה רק בעינן ס"ת דוקא. הוא דוקא אם הא דבעינן נק"ח הוא משום איום. אבל אי נימא דשבועה בעי נק"ח מדינא דשבועה הוי רק בנק"ח. גם בשבועת ביטוי הוי בעי נק"ח. תדע דהא ילפינן משבועת אברהם שהשביע לאליעזר הוי שבועות ביטוי. וכמו דס"ל להראב"ד הביאו הר"ן ריש נדרים דבלי הזכרת השם ליכא מלקות וכמ"ש הרא"ש ריש שבועות הדיינים ולפ"ז אי נימא דשבועה היא דוקא בנק"ח. ובלא"ה לא הוי שבועה. לא הוי פסול לעדות אפי' בנשבע לשקר בלי נק"ח גם בשבועות ביטוי. וכיון דאפי' עובר על החרם שהחרימו הקהל פסול לעדות לדעת ר"ת כמבואר בחו"מ (סי' ל"ד סעי' ה' ובסי' צ"ב סעי' ב'). והש"ך (בסי' ע"ב ס"ק ס"ג) כתב אפי' בקיבל בחרם בשקר על לעבר פסול לעדות דמדמי להא דסי' צ"ב וסי' ל"ד. א"כ כ"ש היכי דנשבע בלא נק"ח פסול לעדות ולשבועה. וע"כ הוא משום איום בעי לאנקוטי חפצא

ולכאורה יש להעיר על הש"ך בזה. דהא חרם הוי רק לטותא כדאיתא בחו"מ (סי' ע"א) ובשבועות (דף ל"ו) איתא ארור בו שבועה בו קללה. א"כ אמר בארור שלא יעשה דבר זה. הוי שבועה כמו שבועה דשאול דהוי להבא. אבל אמר ארור אם עשה דבר זה דהוי על לעבר. הוי כמו קללה שקילל עצמו ולא כמו שנשבע לשקר דפסול לעדות א"כ אינו ראי' הא דמדמי הש"ך אם קיבל בחרם כמה הי' שוה דהוי על דבר לעבר מהא דפסול לעדות בעובר על החרם שהחרימו הקהל דפסול לעדות לדעה הראשונה. דהתם הוי חרם על להבא. יש לומר דחרם הוי כשבועה על להבא ואם עבר פסול לעדות אבל שקיבל חרם על דבר של עבר הוי רק לטותא שקילל עצמו אם הי' דבר זה אינו פסול לעדות מחמת זה

אך יש לומר אע"ג דראיתו של הש"ך אינו ראי' מכל מקום לדינא דבריו נכונים. דאע"ג דחרם על עבר דהוי כמו ארור דבו קללה מ"מ פסול לעדות. דהא המקלל עצמו בשם חייב מלקות כדאי' בשבועות (ד' ל"ו) ובחו"מ (בסי' כ"ז). ואפי' היכי דלא קילל עצמו בשם איסורא איכא וכמ"ש (בסי' כ"ז) וא"כ היכי דקיבל בחרם אם חייב לחברו איסורא איכא דקילל עצמו. והיכי דעביד איסורא אפי' עבירה דרבנן ויש בו חימוד ממון לכ"ע פסול לעדות כמבואר בחו"מ (סי' ל"ד סעי' ג')

והנה בתוס' במוע"ק (דף י"ד). ד"ה מנודה מה שינהוג נדויו ברגל. הקשה הרב הא ליכא אלא עשה ואין עשה דוחה עשה ואפי' עשה ליכא דעזרא גזר כדלקמן (דף טז). והא לאו קושיא היא דהא נידוי דחי לאו דמקלל חברו דאיכא לאו ושמא מסוטה ילפינן עכ"ל ודבריהם קשיא לי טובא מה שכתבו דנידוי דחי לאו דמקלל חברו דאיכא לאו. דהא בנדוי ליכא הזכרת השם כלל. ומקלל חברו אינו חייב אלא בשם או בכנוי. וצ"ל דהתוס' לאו דוקא קאמרי. דאיכא לאו דמקלל חברו אלא איסורא בעלמא. וכן ברא"ש במוע"ק (סי' נ"ה) בפרק א"מ. כתב נידוי לחודי אין בו קללה אלא בשמתא וחרם יש בו קללה ונידוי עי"ש. יש לומר דהוי ג"כ איסורא בעלמא כיון דלא הוי בהזכרת השם

אך קשה דהא כיון דמנדין אותו לא מבעי' על מלתא דאיסורא נידו אותו. א"כ כיון דלאו עושה מעשה עמך הוא שרי לקללו. אפי' היכי דנידוהו משום דלא צייתא דינא ג"כ לאו עושה מעשה עמך הוא דרוצה לגזול חברו שלא לשלם חובו ליכא לאו דמקלל ואפי' איסורא ליכא. וע"כ צריך לומר דהתוס' מיירי דגזרו בנדוי וחרם במלתא דלהבא כמו עזרא אשר לא יבוא לעצת הזקנים: