ברית יעקב חלק א קה

מהן דהא אינו ניכר הדבר שהוא בשר נבלה או פירות תרומה ובכור דלא דמי לשקצים. וע"כ דחיישינן לחשדא דב"ב והיודע שהוא בשר נבלה וטריפה ופירות תרומה דיטעה בכך כשם שסוחרן לצורך אכילה כך הוא אוכל מהן. אבל באיסור נדר ושבועה אפילו מי שיודע שאסר עצמו בשבועה ונדר מנין יודעים אולי נשאל עליו והותר לו לאכול ע"י שהתיר נדרו ושבועתו אטו בכיפי תלי לי'. דלמא אזיל לגבי חכם ושרי לי'. ולמי שיודע שלא נשאל עליו יודע ג"כ שאינו אוכל מהן. ע"כ לפמ"ש דאפי' להפוסקים דסברי דאיסור סחורה מן התורה כה"ג אפי' בתרומה ובכורות לא הוי רק איסור דרבנן יש להקל מטעמא דכתיבנא

שוב האיר ד' עיני ומצאתי בספרי (הובא ג"כ במדרש פ' נשא) דדריש קראי דנזיר דכתיב מיין ושכר יזיר שומע אני מסחורתו ומרפואתו. ת"ל לא ישתה בשתיה הוא דאסור ומותר ברפואתו ובסחורתו. א"כ מבואר דבאיסור שבועה ליכא איסור סחורה כמו בכל איסור תורה. גם יש להוכיח מספרי דאיסור סחורה הוא מדאורייתא מדבעי קרא למעט. ולכאורה קשה הא דקאמר שומע אני מרפואתו. מהיכי נימא דיהי' אסור ברפואה דהא יין לנזיר לא הוי רק איסור אכילה ולאו איסור הנאה. א"כ פשיטא דשרי ברפואה להנות מיין. דבשלמא שומע אני מסחורתו משום דה"א דדמי לכל איסור תורה באכילה דאסר רחמנא לסחורה ע"כ בעי קרא למעט. אבל מרפואתו דכיון דלאו איסור הנאה מאי בעינן קרא למעט זה דמהיכי תיתי נאסר. וליכא למימר דאי לא הוי כתיב לא ישתה רק מיין ושכר יזיר הוי אמינא דיזיר משמע להתרחק מהיין. והוא אע"ג דרפואה וסחורה מותר באיסור תורה בשארי איסור תורה באכילה הכא דכתיב מיין ושכר יזיר אסר רפואה וסחורה. דיזיר משמע כל הרחקות ירחיק עצמו מן היין. ע"כ כתב רחמנא לא ישתה דרק בשתי' הוא דאסור אבל מיתר בסחורה ורפואה ככל איסור תורה ואדרבה יש להוכיח איפכא דאיסור סחורה שרי מדאורייתא בכל איסורין. דזה אינו. א"כ הוי למימר מיין ושכר יזיר שומע מהנאתו וממילא אסור הכל ת"ל לא ישתה בשתי' הוא דאסור אבל בהנאה מותר וממילא הוא ככל איסורי תורה באכילה. וע"כ התירא מכלל איסורו בעי לאשמעינן דלא נטעי לומר דדמי לכל איסור תורה דאסור בו סחורה ע"כ כתב קרא לא ישתה בשחי' הוא דאסור ומותר בסחורה א"כ תקשי אמאי נקט רפואתו דמותר בכל איסורי תורה באכילה

ונלע"ד דרפואתו דנקט הספרי היינו לעשות מרחץ מיין לרחוץ בו ולסוך דסיכה בכלל שתיה. דזה אסור גם בשאר איסורין כמ"ש התוס' בנדה (דף ל"ב) ד"ה וכשמן בעצמותיו בשם ר"ת בתי' ראשון. דאפילו בכל מידי דהוי רק איסור מאכל הוי סיכה כשתי'. אע"ג דר"ת כתב דסיכה כשתי' הוי רק מדרבנן ואסמכתא הוי אקרא ומדאורייתא לא הוי סיכה כשתי' וכן ביוה"כ ע"ש. יש לומר דהספרי נקט רפואתו אגב סחורתו דהוי איסור תורה נקט רפואתו דהוי רק מדרבנן. וכה"ג כתבו התוס' במכות (דף י"ג) דפני אלו הן הלוקין גרושה וחלוצה דחלוצה אגב גרושה דחלוצה הוי דרבנן. ועי' בנקודת הכסף להש"ך (סי' קט"ז). אך לפי מה שכתב ר"ת בתוס' נדה דכל מידי דהוי היתר הנאה לא הוי סיכה כשפי'. רק סיכת שמן אסמיכהו רבנן לאיסורא גם לדעת הפוסקים דאיסור סחורה הוי רק דרבנן צ"ע בהא דספרי

[אבל זה ודאי אין לומר דהכי קאמר הספרי מיין ושכר יזיר ה"א מסחורתו ורפואתו אבל לא בשתיתו דשתיה מותר ת"ל לא ישתה בשתי' הוא דאסור. דזה ודאי לא ניתן להאמר כלל כיון דברפואה וסחורה אסור כ"ש דנאסר בשתי' ועוד הא כתוב מכל אשר יצא מגפן היין כו' לא יאכל וע"כ כמ"ש. א"כ מבואר מספרי דבאיסור שבועה מותר בו הסחורה]

וראיתי בפרי תואר (סי' קי"ז) כתב דין מחודש להתיר הסחורה באיסור דם. וטעמו משום דילפינן בפסחים (דף כ"ג) היתר הנאה בדם משום דאיתקש למים. א"כ דמי לגמרי למים. דמה מים שרי בכל אף דם שרי נמי בסחורה ולעשות בכל מה דבעי. דהא אי לא הוי כתיב גם קרא דיהיו גבי שרצים ה"א גם בדידהו מותר בסחורה א"כ גבי דם דלא כתיב בי' מיעוט אדרבה איתקש למים מסתברא להתיר ע"ש. ודבריו תמוהין לי דהא בעצמו כתב ג"כ (ס"ק ב') דאיסור סחורה הוי דאורייתא. א"כ תקשי מאי פריך בפסחים לחזקיה למאי הלכתא איתקש דם למים. הא בעינן קרא להיתר סחורה בדם כמו מים. ועוד דהא אמרינן (שם) לרבי אבוהו דאבר מן החי אתקש לדם להיתר הנאה א"כ נימא דגם אבר מן החי מותר בסחורה כמו דם. א"כ מאי פריך לחזקי' למאי הלכתא אתקש אבר מן החי לדם נימא דאתי להיתר סחורה. ועוד אכתי מנא לן דלא אסור אפי' מדרבנן דהא כה"ג דאינו מפורש בתורה להתירא כמו חלב דנימא דלא מצי חכמים לאוסרו מאי דמפורש בקרא בהדיא רק אתי מהקישא יכולין רבנן לגזור. דהא גם בנבילות וטריפות ג"כ לא כתיב איסור סחורה ואפ"ה אסור בהן סחורה ועכ"פ מדרבנן אסור כמ"ש לעיל. א"כ ה"נ בדם אע"ג דלא כתיב מיעוטא נמי אסור בזה סחורה כמו בכל איסורי תורה. והפר"ח בקו"א והתב"ש (ביו"ד סי' י"א) כתבו בפשיטות דאי לא נזדמנו היינו לקנות דם למכור לעשות בו סחורה אסור לכ"ע ע"ש. אלא דיש לומר כיון דלא כתיבי בהו מיעוטא הוי איסור סחורה רק מדרבנן

אולם לענ"ד יש לצדד להקל דגם איסור דרבנן לעשות סחורה ליכא בדם. דהא ברשב"א מבואר טעם הגזרה שמא יבוא לאכלו. ובמכות (דף כ"ג) איתא דדם הוא דבר שנפשו של אדם קצה בו. א"כ תו לא חיישינן דלמא אתי למיכל ממנו בעודו חי. מה שאין דרך בני אדם לאכול כך. ואי דניחוש שמא יבשלו או יערב בקדרה במאכלים אחרים דדרך לאכול כך. א"כ הא קיי"ל דם שבשלו או מלחו לא הוי איסורו רק מדרבנן. א"כ הוי כמו כל איסורי דדבריהם דמותר בהן הסחורה. וכ"ש לטעם הש"ך דחייש דלמא יטעה הרואה דיחשוב כשם שסוחרן לצורך אכילה כך אוכל מהן. דלמה יטעה לומר לחשדו דאוכל מהדם בעודו חי מה שאין דרך בני אדם לאכול מהן. ואי דיחשוב שיאכל אחר שבשלו ויערב בקדרה ויאכל א"כ לא הוי רק איסור דרבנן דלא חיישינן בזה

וראיה לזה דאל"כ נאסור סחורה בכל בעלי חיים הטהורים משום אבר מן החי דניחוש דלמא יחתוך אבר ויאכל וע"כ שאין דרך בני אדם לעשות כן לא חיישינן. ועוד כיון דיש לזה היתר בשחיטה לא חיישינן לאסור בזה סחורה כמ"ש לעיל דדבר שיש היתר ליכא בזה איסור סחורה. א"כ ה"נ באיסור דם. דכיון לאיסור תורה יש היתר לאיסור דיבשלנו דדם שבישלו הוי רק מדרבנן. ובעודו חי אין דרך בני אדם לאכלו דהוי דבר דנפשו של אדם קצה בו. לא חיישינן לאיסור סחורה מהאי טעמא

ואפשר אם דרך העכו"ם לערב דם חי במאכלים צוננין אין נפשו של אדם קצה. דוקא בעינא הוי דם מדברים שנפשו של אדם קצה בהן. ויש בזה טעם כעיקר איכא חשש דלמא אתי למיכל מיני' בתערובתו. אבל אם ידוע בבירור שאין דרך העכו"ם לאכול דם חי רק בבישול גם אם מערבין דם חי בתערובת מאכלים הוי בטעם רחוק שאין בהם טעם כעיקר מותר לעשות בו סחורה. וביותר לפמ"ש האו"ה (הביאו החו"ד) דם המעורב במים אינו אסור רק מדרבנן שדם שאינו ראוי להקרבה אינו אסור מן התורה וע"כ דם היוצא ע"י כבוש הוי ג"כ מדרבנן (ואשתמיט זה להפמ"ג בפתיחתו לה' מליחה ע"ש). א"כ לעולם דם בתערובות לא הוי רק איסור דרבנן כמו דם שמלחו ובשלו. וליכא איסור תורה רק בעודו חי וכיון שאין דרכן לאכול דם חי א"כ מותר לעשות בו סחורה. ולא מבעי' שלא לצורך אכילה דיש דעת התוס' והפוסקים המקילין כדאיתא בב"י אפי' לדעת הרשב"א דס"ל גם שלא לצורך אכילה ג"כ אסור הא הרשב"א כתב בהדיא דזהו דוקא בדבר המיוחד למאכל שרוב בני אדם אוכלין אותו. א"כ דם שאין דרך בני אדם לאכול חי אע"ג דאוכלין אותו אחרי בישול או בתערובות טעמים ליכא בזה איסור סחורה דלא הוי רק איסור דרבנן ובכל איסורי דדבריהם מותר בהן הסחורה. דמהיכי תיתי נימא שיבוא לאכול בעודו חי שלא כדרך אכילתו ע"כ יש להקל בדם איסור סחורה כנלע"ד

גם אני מסתפק לפמ"ש הרשב"א דהטעם הוי באיסור סחורה משום שמא יבוא למיכל מיני' אי שרי לישראל ליתן מעות לכהן שהוא יעשה סחורה בתרומה לקנות מכהן ולמכור לכהן במעות ישראל ואינו מביא כלל הסחורה לבית ישראל דהשתא