ברית יעקב חלק א קד

לאכול מהם. לכן נראה לי אפי' אם סחורה בדברים אסורים הוי דאורייתא בבכורות ותרומות לכ"ע הוי מדרבנן. רק בהני דכתיבי קראי דשקץ יהיו וטמאים הם או טמאים יהיו הוי איסור סחורה דאורייתא. וכן משמע בר"ש בשביעית פ"ז דהא אין עושין סחורה בבכורות ותרומות הוי דרבנן גזירה משום תקלה אבל מדאורייתא שרי. אבל בנבילות וטריפות ושקצים ורמשים הוי דאורייתא דמייתי קראי דירושלמי טמאים הם לכם. שוב מצאתי בתשו' חות יאיר אשר העיר בזה לומר דנבילות וטריפות הוי איסור סחורה דרבנן דליכא למילף משרצים דאין להם שעת הכושר. וכתב דבזה הוי רק איסור דרבנן. אך מדברי הפוסקים משמע דנבלות וטריפות הוי ג"כ דאורייתא אך בתרומות ובכורות נראה ברור דלכ"ע הוי דרבנן. וא"כ יצא לנו באיסור נדר ושבועה איזה מין מאכל באכילה אע"ג דדמי לכל איסור תורה לא הוי בזה איסור סחורה מדאורייתא דיש בזה היתר לאחריני כמו תרומות ובכורות דליכא למילף מהני קראי דטמא יהיו לכם וטמאים הם. וא"כ יש מקום לומר דקילי אפי' מתרומות ובכורות דיש בזה היתר לאחריני. דהכא כיון דיש לו היתר ע"י שאלה. משא"כ בתרומות ובכורות שאסורין לישראל איסור עולם א"כ כה"ג לא חששו רבנן דלמא יבוא לאכול כיון שיכול לעשות בהיתר ע"י שאלה

ויש להוכיח זה מהא דלא תני בשביעית אין עושין סחורה בטבל. וכן במס' דמאי (פ"ה מ' ח') דאמרו אין מוכרין טבל אלא לצורך והביאו הר"ש ירושלמי אמר רבי ינאי אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך ולחבר וכן הוא ברמב"ם (פ"ו מה' מעשר ה' ו'). אין מוכרין את הטבל אלא לצורך ולחבר. ואסור לשלוח הטבל ואפילו חבר לחבר שמא יסמכו זע"ז ויאכל הטבל ומשמע אפי' בקנה טבל מעכו"ם או מחברו למכור לא הוי רק האיסור משום דחיישינן דאחי הלוקח לסמוך שכבר עשרוהו. ע"כ תקנו דעל המוכר חל לעשר. ומדאורייתא אינו מחוייב המוכר לעשר כדאיתא בב"מ (דף פ"ח). ותיפוק לי' דהוי איסור סחורה בדברים האסורין מן התורה באכילה וע"כ כיון דיש לו היתר ע"י הפרשת תרומה ומעשרות לא גזרו רבנן לאסור משום איסור סחורה

אבל אין לדון בזה מסברא כיון דעיקר איסור משום נדרו ושבועתו והוא איסור אכילה קביל עליו ולא איסור סחורה דאין לך בו אלא פירושו. דזה אינו כיון דהאיסור סחורה בא ממילא מדאסור באכילה ממילא נאסר בסחורה ומתלי תליא בזה. וא"כ אפילו הי' מפרש בעת נדרו דמקבל עליו איסור אכילה אבל לא איסור סחורה ג"כ לא מהני כיון דאסור באכילה מן התורה ממילא מסתעף איסור סחורה

ולפמ"ש יש מקום ליישב בזה קושית התוס' בפסחים (דף כ"ג) ד"ה שאני. דפריך והרי חמץ דרחמנא אמר לא יאכל. ותניא רבי יוסי הגלילי אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה שאני התם דאמר קרא לא יראה לך שאור שלך יהא. והקשו בתוס' ד"ה שאני. תימא לכתוב לא יאכל ולא לבעי לך. דיש לומר דרבי יוסי הגלילי אע"ג דס"ל דחמץ מותר בהנאה מכל מקום דמי לכל איסור תורה באכילה דאסור לעשות בו סחורה מדאורייתא לדעת הפוסקים דאיסור סחורה הוי מדאורייתא וכמ"ש התוס' ד"ה אמר קרא יהיו בהיוייתן יהי'. א"כ בחמץ לא מבעיא לקנות חמץ ע"מ למכור בלא"ה אי אפשר משום דעובר בבל יראה. אלא אפילו חמץ שלו דהי' לו מעיקרא והשהה אותו עד זמן איסורו. כיון דמחוייב לבערו מקודם כדי שלא יעבור בבל יראה לא משכחת בחמץ היתר דנזדמנו דמותר למכור לנכרי כמו בכל איסור תורה דנזדמנו מותר למכור לנכרי. ואפילו נמצא בתוך הפסח שלא ידע מהחמץ לא מקרי נזדמנו כיון דהי' מחוייב לבדוק מן התורה אם לא ביטל. ומה שהשהה חמץ בשוגג הוי כמו שאכל חלב בשוגג כמ"ש הטור באו"ח (סי' חמ"ו) והמג"א (בסי' תל"ד ס"ק ד'). א"כ לא מקרי נזדמנו כיון דמחוייב לבערו מקודם ולבטלו קודם זמן איסורו. אלא בנתחמצה בפסח הוי כנזדמנו. וא"כ אף לרבי יוסי הגלילי דמותר בהנאה מ"מ למוכרו לנכרי אסור משום איסור סחורה. והא דכתבו התוס' בפסחים (דף כ"א) ד"ה עבר זמנו אסור בהנאה פשיטא ונראה הא דפריך פשיטא משום דתנא בפ"ק דשורפין חמץ (דף י"א) אלמא אסור בהנאה דלרבי יוסי הגלילי א"צ לשורפו אלא יריצנו לפני כלבו או ימכרנו לנכרי עכ"ל. יש לומר דהתם קאי אמתניתין דתנן שורפין בתחילת שש דהוי רק איסור הנאה דרבנן ולרבי יוסי הגלילי בתחילת שש דס"ל דחמץ מותר בהנאה א"כ בשעה ששית דאסור מדרבנן באכילה יכול להריצו לכלבו או למכרו לעכו"ם כמו כל איסורי דרבנן באכילה שרי לעשות בו סחורה. אבל בשביעית דהוי איסור תורה באכילה מאך חלק ומחוייב לבערו משום עשה דתשביתו ולהוציא מן הבית מקודם כדי שלא יעבור בבל יראה לא הוי החמץ כנזדמנו גם לריה"ג אסור למכרו לעכו"ם משום איסור סחורה. ולפמ"ש דכל מידי דיש היתר לאיסורו לא נוכל למילף משרצים וטמאים לאסור בו בסחורה ואפי' בכורות ותרומות דאסור לישראל איסור עולם לא הוי איסור סחורה בזה רק מדרבנן משום דיש היתר לאחריני. וכ"ש מידי דיש היתר לאיסורו לא מצי למילף איסור סחורה משרצים

א"כ יש לומר דרבי יוסי הגלילי ס"ל כרבי שמעון דחמץ לאחר הפסח מותר אפילו באכילה מדאורייתא. א"כ כיון דחמץ יש היתר לאיסורו ליכא למילף בו איסור סחורה מן התורה למכרו לנכרי. לכן כתיב לא יאכל לאסור הנאה ולך למשרי דאי הוי כתיב לא יאכל לחודי ולא הוי כתיב לך ה"א דאיסור סחורה מותר בחמץ לריה"ג דמותר הנאה שרי החמץ שנשתהה בידו למכרו לעכו"ם. כיון דיש היתר לאיסורו לא מצי למילף משרצים כמ"ש. ע"כ כתיב חד קרא לא יאכל דמשמע איסור הנאה וחד קרא לך למשרי בהנאה א"כ ידעינן דקרא לא יאכל לאסור איסור הנאה דסחורה וחד קרא להתירא דשרי בהנאה. ע"כ כתיב לא יאכל וכתיב לך למשרי בהנאה כדי לאסור למכרו לעכו"ם אפי' לריה"ג. ועי' מש"כ לעיל (סי' יוד)

והנה יש להוכיח גם מרמב"ם שכתב (בפ"ח מה' מאכלות אסורות ה' י"ח) זה הכלל כל שאסור מן התורה אסור לעשות בו סחורה חוץ מן החלב שנאמר יעשה לכל מלאכה. כיון שכתב הרמב"ם כללא לכל איסורי תורה אסור לעשות בו סחורה. לחנם כתב הרמב"ם בה' תרומות (פי"ב ה' כ"א) דאסור לישראל ליקח תרומה מכהן ומוכר לכהן. וכן בה' בכורות (פ"ה ה' י"ט) דאסור לעשות סחורה בבכורים דהא למותר הוא כיון דכבר נכלל במה שכתב הרמב"ם בה' מאכלות בזה הכלל. דלא אפקא רק חוץ מן החלב. וע"כ דהוי יש לומר דלא הוי בזה הכלל שאסור מן התורה אסור לעשות בו סחורה דזהו הוי רק באיסורין השוין לכל ואין שום היתר לאחריני. אבל בתרומות ובכורות דיש בזה היתר לכהן אפשר גם לישראל משתרי לעשות בו סחורה לכן חזר הרמב"ם וכתב כל אחד במקומו להורות דבהני ג"כ שאיסור סחורה. א"כ כיון דהני לאו בזה הכלל שאסור מן התורה אסור לעשות בו סחורה. א"כ בנדרים ושבועות דקילי ג"כ מתרומות ובכורות דיש בזה היתר ע"י שאלה אע''ג דאסור באכילה מן התורה מותר לעשות בו סחורה. ולא מבעי' להפוסקים דאיסור סחורה הוי מדאורייתא בכה"ג ודאי לא הוי איסור תורה. כיון דליכא ילפותא למילף בהו איסור סחורה ואפילו בנבלות וטריפות יש לומר דהוי האיסור רק מדרבנן. א"כ כה"ג אפילו איסור דרבנן ליכא דקילי טפי. אפי' למ"ש הרשב"א והפוסקים דאיסור סחורה הוא מדרבנן והטעם דחיישי' שמא יבוא למיכל מהן. והטעם שייך ג"כ באיסור נדר ושבועה וכ"ש בזה דלא בדיל מזה. אין לדמות גזרת חכמים זה לזה. כיון דיש להם היתר לאיסורו ע"י שאלה לא חיישינן לתקלה דלמא אתי למיכליה גם נדרים ושבועות חמירי לאינשי

וביותר למ"ש הש"ך ביו"ד (סי' קי"ז ס"ק ב') דהא שכתבו דחיישינן דלמא אתי למיכלי לא דחיישינן דלמא בעצמו אתי למיכלי דלאו ברשיעי עסקינן דלא מזדהרי באיסורא (וצ"ל דס"ל לשכחה ג"כ לא חיישינן). אלא הטעם הרואה שסוחר בדברים אלו לאכילה יחשוב כשם שסותרן לצורך אכילה כך הוא אוכל מהן ע"ש. א"כ אפשר לומר דכה"ג באיסור נדר ושבועה שאסר עצמו באכילה איזה מין מאכל לא שייכי הטעם דאטו ניכר שהוא אסר עצמו בנדר בזה. ויחשוב דהם דברים המותרים ולא שייך לטעות בהן. ואע"ג דעכצ"ל לטעם הש"ך אמאי הוי באיסור נבלות וטריפות ובתרומות ובכורות. דהא ליכא למימר הכא שהרואה שסותרן לצורך אכילה כך הוא אוכל