ברית יעקב חלק א קג

רחמנא היכי משכחת לה. שכתבו אע"ג דאבוהו דשמואל חיישינן קאמר. משמע לי' מדאורייתא קאמר. דאי מדרבנן לא הוי מוציאין אותה מבעלה על כך. להט"ז יש לומר אבוהו דשמואל ג"כ מדרבנן קאמר לאסור והא דפריך מקרא אונס דשרא רחמנא היכי משכחת א"כ כתוב בתורה היתרא להדיא היאך יכולין חכמים לאסור לחוש שמא סופה לרצון. וכן הקשה מדברי התוס' חולין (דף י"ב) ד"ה פסח וקדשים מאי איכא למימר. מבשר תאוה לא פריך דנראה מדאורייתא לא חייש רבי מאיר למיעוטא אלא מדרבנן. להכי פריך הכי נמי שמחמיר שלא לאכול בשר כלל. פסח וקדשים אינו יכול להחמיר. ולהט"ז יכול להקשות מבשר תאוה כיון דכתיב היתרו בתורה איך יכולין רבנן להחמיר ולאסור לחוש למיעוטא עי"ש

ולכאורה קשה עוד על הט"ז מהא דקידושין (דף י"ב). רב מנגיד על מאן דקדיש בביאה ובקרא כתיב כי יקח איש אשה ובעלה משם ילפינן בקידושין (דף ד') דנקנית בביאה. [ואין לומר דוקא בדבר המיוחד שכתוב בתורה להיתרא אינו יכולין החכמים לאסור זה. אבל הכא אסרו רבנן כל מידי דפריצותא כמו מקדש בשוקא ובלא שידוכי וכיון דמקדש בביאה הוי נמי פריצותא נכנס בגדר איסור דרבנן בכולל. כיון דהאיסור לאו על קידושי ביאה לחודי. דזה אינו דא"כ גם בחלב נמי נימא לאסור סחורה אע"ג דכתיב בתורה להיתרא יעשה לכל מלאכה דבכולל אסרו רבנן כל מידי דאסור באכילה אסור לעשות בו סחורה וממילא חייל האיסור דרבנן גם על חלב] וכן קשה מהא דכתובות (דף נ"ז) דאמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו והאי נמי קנין כספו. ומאי טעם אמרו אינה אוכלת שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותי'. אלמא אסרו רבנן מה דכתיב בתורה להתירא

ולענ"ד נראה לי לקיים דברי הט"ז. דדבר דאינו מפורש בהדיא בקרא רק דילפינן מדרשא דקראי. אע"ג דכתיב קרא יתירא דמרבינן להיתר זה. מכל מקום כיון דאין הדבר מפורש בתורה בהדיא יש כח ביד חכמים לאסור. דדרשא דקרא מסור לחכמים דיוכלו למדרש דקראי בענין אחר ע"כ לא מקרי זה לעבור על דבר תורה. א"כ בקידושין דפשטא אינו מוכח דקנין אשה היא בביאה דיש לומר עד דמקדש והדר בעיל כמו שפריך הש"ס (דף ט'). וכ"ש אם ילפינן רק מבעולת בעל דאשה נקנית בביאה. וכן הא דאמרינן בכתובות (דף נ"ז) דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דכתיב רק וכהן כי יקנה נפש קנין כספו רק מסברא אמרינן דהאי נמי קנין כספו הוא. אבל אינו מבואר בהדיא בקרא. וכן בכתובות (דף נ"א) דאונס מותר מקרא והיא לא נתפשה דנתפשה מותרת ג"כ אינו מוכח לולי דרשת רז"ל. דיש לומר גם נתפשה אסורה כמו אשת כהן באונס אסורה והא דכתיב והיא לא נתפשה דנתפשה אין המים בודקין אותה כמו באשת כהן באונס אסורה אין המים בודקין אותה. ועי' סוטה (דף כ"ו) ועי' מל"מ ה' סוטה (פ"ג ה' כ"ד) עי"ש. וראי' לזה יש להביא מהא דקיי"ל דנשבעין היסת על עבדים וקרקעות. אע"ג דילפינן בב"מ (דף נ') מכלל ופרט דהתורה מיעטה אותם משבועה. וכן בכופר הכל לפי' התוס' בב"מ (דף ד') דילפינן מקרא כי הוא זה דוקא במודה במקצת חייבו התורה שבועה ולא בכופר בכל אפ"ה חייבו חכמים שבועה. דאין לומר משום דשבועת התורה בעי נק"ח. משא"כ בשבועת היסת א"כ כה"ג לא הוי לעבור על דברי תורה דהא שפטרה התורה אותם משבועה הוא בנק"ח דוקא. דזה אינו דהא דבעינן בשבועה דאורייתא נק"ח זהו מדרבנן. ומן התורה אין חילוק אם נשבע בנק"ח או לא. תדע אם נשבע לשקר אפילו בלא נק"ח הוא חשוד גמור ופסול לעדות דהוי רשע. והא דבעינן נק"ח הוא רק לאיים והוא מדרבנן. ואע"ג דבשבועות (דף ל"ח) יליף דבעינן נק"ח מקראי דאברהם שאמר לאליעזר שים ידך תחת ירכי. מכל מקום כה"ג לא הוי מדאורייתא דאין למידין דבר מקודם מתן תורה כמ"ש התוס' במוע"ק (דף כ') בשם הירושלמי ונתנה תורה ונתחדשה הלכה כדאמרינן בשבת (דף קל"ה). וכן מבואר ברא"ש בשבועות דנק"ח הוי תקנת חכמים שהטילו אימה על הנשבע והוא אסמכתא על הקרא ע"ש. א"כ ע"כ צריך לומר הא דחייבו חכמים לשבע היסת בכופר הכל ובעבדים כז (ח"א) וקרקעות לא מקרי לעבור על דברי תורה. כיון דאינו מפורש בהדיא בקרא רק דרשינן עפ"י י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן יכולים חכמים להחמיר אע"ג דדרשינן מקרא להיפך

ובזה נדחו דברי הט"ז באו"ח (סי' תקפ"ח ס"ק ה') מה שכתב ליישב קושית הר"ן מאי שנא תקיעת שופר ביו"ט שחל בשבת לא דחי שבת משום שמא יעבירנו ד"א בר"ה. ובמילה בשבת לא גזרינן שמא יעבירנו להתינוק או להסכין בר"ה. משום דהתורה ריבתה בפירוש וביום השמיני ימול אפי בשבת דדרשינן וביום אפי' בשבת לא רצו חכמים לעקור דברי תורה בפירוש משום גזרה דמקרי לעבור על דברי תורה וכיוצא בזה כתבתי ביו"ד עי"ש. דהדבר מוכרח דכה"ג דאתיא רק מדרשא דרבוי או מכלל ופרט. יכולים החכמים להחמיר על דברי תורה וכ"מ מדברי הט"ז בחו"מ (סי' ב'). ועוד דהא בסוכה (דף מ"ג) דרשינן ג"כ ולקחתם לכם ביום הראשון ביום אפי' בשבת. לרבי אליעזר לאתוי' למכשירי לולב. ואפ"ה גזרו רבנן האידנא כיון דלא ידעינן בקביעי דירחי דהוי רק משום גזרה דזימנין דגזרי גזרה ואתי לקלקולא כמ"ש התוס' (שם) ד"ה לא ידעינן. ואי משום דקאמר התם דלרבנן לא איצטרך למדרשי. טלטול בעלמא הוא איצטרך קרא למשרי טלטול. וביום אתי למדרש ביום ולא בלילה. א"כ כ"ש דתקשי כיון דפשיטא דבשבת שרי ליטול לולב וקרא קאמר ולקחתם לכם ביום הראשון דמשמע דהוא לעולם בין בחול ובין בשבת ואפ"ה גזרו רבנן בזה וע"כ כיון דלא כתיב בהדיא בתורה יכולין רבנן לאסרו

ומה שהקשה השעה"מ מתוס' חולין (דף י"ב) דקשיא לדברי הט"ז אמאי לא פריך מבשר תאוה דכתיב היתר בקרא א"כ אפילו אם רבי מאיר חייש למיעוטי מדרבנן האיך יכולין לאסור לחוש למיעוט מה דמפורש בתורה. יש לומר דשאני התם כיון דלא למצוה קאמר קרא. וגבי פסח וקדשים איכא מצוה באכילתן ע"כ פריך טפי וכי תימא דלא אכיל בשרא. ולימא כיון דלא מצוה יכולין להחמיר אפי' מה שכתוב בתורה פסח וקדשים דאיכא מצוה בודאי אינו יכולין להחמיר כמ"ש לעיל לדחות ראי' מתוס' ב"מ (דף ע"ד). ויש לכוין זה ג"כ בדברי התוס' דשם

וא"כ כיון שהראנו מקום לדברי הט"ז יש לדחות הוכחת המל"מ דהרמב"ם ס"ל דאיסור סחורה בדברים האיסורים הוי מן התורה דהא דקאמר חוץ מן החלב שנאמר יעשה לכל מלאכה א"כ התורה התירה בהדיא לא מצי רבנן לאסרו. שוב ראיתי בתשו' מנחם עזריה (סי' למ"ד) שכתב ג"כ איסור סחורה הוי דרבנן ומפרש מה שקאמר הרמב"ם חוץ מן החלב משום שכיון התורה התירה לא גזרו רבנן בזה ע"ש. גם מדברי הש"ך ביו"ד (סי' קי"ז ס"ק ה') משמע דס"ל דאיסור סחורה בדברים האיסורין הוי רק מדרבנן. א"כ הוי ספיקא דרבוותי אי איסור סחורה הוי דאורייתא או דרבנן

סימן מג

אולם יש לעיין להפוסקים דס"ל דאיסור סחורה הוי מדאורייתא לכל איסורין. דמנא לן ללמוד בכל איסורי תורה שאסור באכילה. ואי דילפינן מקרא דשקץ יהיו לכם בפסחים (דף כ"ג) וכן בירושלמי שביעית מן טמאים הם לכם וטמאים יהיו לכם. יש לפרוך מה להני שלא הי' להם שעת הכושר משא"כ בנבילות וטריפות שהי' להם שעת הכושר כדפריך הש"ס כה"ג בדוכתי טובי. גם הרשב"א בתשו' ח"ג (סי' רכ"ג) כתב דקראי כתיבי טמא הוא לכם וטמאים הם לכם. דילפינן מזה איסור סחורה והיתר הנאה כדדריש הש"ס בפסחים (דף כ"ג) אלא דלא חייש הש"ס להביא את כולם. דשינויא דמשנינן גבי שרצים שייכי בכולהי ע"ש. א"כ איכא כמה כתובין הבאין כאחת דאין מלמדין. ועוד קשה הא דתנן בשביעית דאין עושין סחורה בבכורות ותרומות דמנין לנו בזה איסור סחורה דליכא למילף מהני דדרשינן בהם איסור סחורה. דשאני הני איסורים שאסורין לכל ואין היתר לאחריני. משא"כ הני דהוי היתר לאחריני דמותרים הם לכהנים מנא לן למילף בזה איסור סחורה. דהא אנן לא דרשינן טעמא דקרא דהחשש שמש יבוא'