ברית יעקב חלק א קב

התורה בנבילות וטריפות דאורייתא. אפ"ה חלב נבלה וטריפה התירה התורה בסחורה דכתיב יעשה לכל מלאכה. אע"ג דאיסור נבלה וטריפה חל על איסור חלב. לא מתסר האי חלב דנבלה וטריפה באיסור סחורה משום איסור נבלה וטריפה. א"כ לא הוי איסור מוסיף אבר מן החי על חלב. דאע"ג דהאי חלב אסור משום אבמ"ה ליכא איסור בהאי חלב איסור סחורה משום אבמ"ה כמו דליכא איסור סחורה בחלב מנבלה וטריפה. א"כ לא הוי איסור מוסיף כלל. דלא דמי להא דכריתות (דף י"ג) הוי לי' נותר מגו דאיתוסף איסורא לגבי גבוה איתוסף נמי איסור לגבי הדיוט. דהתם החלב דהוי נותר אסור לגבוה

אלא לפמ"ש הט"ז בישוב דברי התוס' בסוכה (דף ל"ע) שכתבו ואפשר דקונה ע"מ להרוויח ולמכור ביוקר הוי נמי סחורה מדתנן בשביעית אין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות וטריפות כו'. לא משכחת שיהיו כולם שוין לענין סחורה אלא בכה"ג דבהדיא שרי רחמנא למכור דכתיב או מכור לנכרי. ואם איתא דאיסור סחורה בדברים טמאים הוי מדרבנן מאי מוכיחים התוס' מקרא דאו מכור לנכרי דכתיב גבי טריפה דמן התורה ודאי מותר אלא דרבנן אסרוהו. וכתב דהתוס' סברי כיון שמפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאוסרו. וע"כ הכתוב מיירי בדאינו קונה להרויח והא דקאמר שאין עושין סחורה בנבלות וטריפות בקונה כדי להרוויח עי"ש. א"כ גם מרמב"ם אינו מוכח דס"ל דאיסור סחורה הוי ד"ת דהא שכתב חוץ מן החלב שהרי נאמר יעשה לכל מלאכה. ע"כ לא מצי רבנן לאסרו בדבר שמפורש בתורה להיתר. וע"כ דמותר אפילו מדרבנן. [אך קשה לי על פי' הט"ז בתוס'. דבפשוטו יש לומר דע"כ הא דאין עושין סחורה בנבלות וטריפות. ע"כ בקונה ע"מ למכור דהא בנזדמנו מותר למכור דכתיב או מכור לנכרי. א"כ לא משכחת שיהי' סחורה שוין בכולן. רק בקונה ע"מ למכור ובקונה ע"מ למכור ע"כ קונה כדי להרוויח. ועדיפא להתוס' להקשות דנזדמנו מותר מקרא מפורש או מכור לנכרי דע"כ בנזדמנו מיירי קרא. אבל להט"ז קשה דהוכיחו דהא דאין עושין סחורה בנבלות וטריפות מענין מחודש דאין כח ביד חכמים לאסור במה שבקרא מפורש להיתר וע"כ מיירי בקונה ע"מ למכור להרוויח אמאי לא הוכיחו בפשיטות. דע"כ הא דאין עושין סחורה בנבלות בקונה ע"מ למכור דבנזדמנו מותר למכור לעכו"ם. וע"כ הא דאין עושין סחורה בנבלות בקונה ע"מ למכור]

ויש להביא ראי' להאי כללא שכתב הט"ז. מתוס' ב"מ (דף ס"ד) ד"ה ולא ישכור לפי' ר"ת צ"ל הא דקאמר בערכין (דף ל"א) רבית גמורה והתורה התירה ריבית גמורה מדרבנן ולפי שהתורה התירה בהדיא לא רצו חכמים להעמיד שם דבריהם לאסור בלא נכייתא ע"ש. וכה"ג כתבו התוס' בב"מ (דף ע') ד"ה תשוך לא סגי דלאו הכי וא"ת מאי פריך מהאי קרא הא לא אסור אלא מדרבנן גזירה שמא ילמוד ממעשיו. ויש לומר דהכי פריך כיון דאמר רחמנא תשוך לא הי' להם לחכמים לאסור עכ"ל. אלא בזה יש לדחות דשאני התם כיון דקאמר קרא למצוה ע"כ אינן יכולים חכמים לבטל מצות התורה אבל היכי דלא קאמר קרא למצוה כמו במכירת נבלות וטריפות וחלב דהוי רשות יש כח ביד חכמים לאסור אפילו מה דכתיב מפורש בתורה להדיא

אך מדברי התוס' דב"מ (דף ס"ד) מוכח כמו הט"ז דהתם ג"כ בדעתי' דמוכר תליא אם רוצה לפדות. ולא נחשב למצוה דאע"ג דהרמב"ם מונה בכלל מצות עשין. הוא כמו דמונה לדון בדיני נחלות. רק היכי דמוכר רוצה לגאול מחוייב לוקח להחזיר ולאו חובת מצוה על הלוקח. ואפ"ה לא העמידו חכמים דבריהם לאסור בזה בלא נכייתא. וכן כתב הנ"י (דף ס"ז) בהא דרבינא אכל בנכייתא מידי דהוי שדה אחוזה אע"ג דקאכיל פירי טובא אמר רחמנא קפריק בד' זוזי ה"נ לא שנא. וכתב הנ"י וז"ל. ואפי' מדרבנן משמע דליכא איסורא כלל דודאי כל מאי דשרי רחמנא בהדיא ואמר לעבדי הכי כדאמר בשדה אחוזה ש"מ מלתא דהיתרא הוא לגמרי

וכן יש להוכיח מתוס' חולין (דף ה') ד"ה על פי הדיבור שאני. וא"ת למאי דס"ד דלא הוי עפ"י הדיבור תקשי דהא אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור. לכאורה מאי קושיא. הא בשר שנתעלם מן העין הוי רק מדרבנן אולי בימי אליהו לא גזרו עדיין. וע"כ כיון דמפורש בקרא דהעורבים מביאין לו לחם ובשר בבוקר וגו'. א"כ מפורש בקרא היתירו לא מצי רבנן לגזור

גם מדברי התוס' חולין (דף ח') ד"ה לא לסחוף אינש כפלי עלוי בשרא. היינו לאחר ניתוח מיד קודם שנצטנן הבשר, אבל לאחר שנצטנן אין לחוש דהא כתיב וישימו החלבים על החזות מוכח כדברי הט"ז. דהא אפילו קודם שנצטנן הבשר לא הוי רק איסור דרבנן שלא יניח על הבשר. דחיישינן שמא ישכח מלשפשף הבשר ובדיעבד מותר כדאיתא ביו"ד (סי' ס"ד סעי' י"ט ובט"ז ס"ק י"ד). א"כ מאי מייתי מקרא וישימו החלבים על החזות דלמא דרבנן אסור אפילו לאחר שנצטנן. וע"כ כדברי הט"ז כיון שהתירו מפורש בקרא לא מצי רבנן לאסרו לכתחילה. וע"כ דקרא וישימו החלבים על החזות מיירי אחר שנצטנן. (ועי' בפרי מגדים (סי' צ"א במ"ז ס"ק א') שעמד כעין זה בדברי הרשב"א בתוה"א ולפמ"ש א"ש עי"ש)

וכן בתוס' פסחים (דף ע"ז) ד"ה כבולעו כך פולטו. כתבו וז"ל אע"ג דבעי למשרי הכא בפסח לכתחילה אע"ג דבני מעיו בתוכו ואיכא נמי כבד גבי פסח לא רצו להחמיר משום דכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו עכ"ל מבואר כדברי הט"ז

ובזה יש להבין לכאורה דברי התוס' בקידושין (דף ח'). בהא דא"ר יצחק מנין לב"ח שקונה משכון שנא' ולך תהי' צדקה אם אינו קונה צדקה מנין וא"ת איכא צדקה ממה שמחזיר לו לשכוב עליו ויש לומר דדייק מדכתיב ושכב בשמלתו וברכך ואם אינו קונה משכון א"כ כשיברכו העני הוי ריבית דברים עכ"ל. והוא תמוה דאע"ג דנימא דתוס' סברי דריבית דברים הוי דאורייתא (ולא כהר"ן פרק נערה שנתפתתה דכתב דריבית דברים הוי דרבנן) מכל מקום הוא דוקא בקציצה שקצץ מתחילה ע"ז אבל בלא קציצה אפילו בממון שרי מן התורה. א"כ מאי ראי' מקרא דוברכך דהוי ריבית דברים אם אינו קונה משכון כיון דלא קציץ מתחילה ע"ז. ולפמ"ש הט"ז יש לומר דגם התוס' ס"ל כהר"ן דריבית דברים הוי רק דרבנן אלא דמוכח מדכתיב וברכך דהוי ריבית דברים אם אינו קונה משכון. א"כ מפורש בתורה להתיר היכי מצי רבנן לאסרו. וע"כ דב"ח קונה משכון ולא הוי ריבית דברים. ע"כ יכולים חכמים לאסור ריבית דברים

וכן יש לפרש הא דאמרו בירושלמי פסחים (פ"ד ה' א') אילין תמידין קרבנותיהן של כל ישראל אינון יהא כל ישראל יושבין ובטילין. (משום דאסור לעשות מלאכה ביום הקרבת הקרבן). והא כתיב ואספת דגנך מי אוסף להם הדגן. אע"ג דאיסור מלאכה ביום הקרבת הקרבן לא הוי רק איסור דרבנן כמ"ש התוס' בחגיגה (דף י"ז) ד"ה אלא ובר"ן ריש פרק מקום שנהגו. א"כ מאי פריך מקרא ואספת דגנך. וע"כ כיון דכתוב בתורה בהדיא להתירו לא מצי רבנן לאוסרו ועי' בתוס' ריש מקום שנהגו. ועי' במל"מ (פ"ו מה' כלי המקדש ה' יו"ד)

ועפ"ז יש ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' על רש"י בחגיגה (דף י"ז) בד"ה ופנית בבוקר והלכת לאהליך דפי' רש"י שהוא בחוה"מ דאלו ביו"ט תחומין אסור. ולא יתכן דהתינח לר"ע לרבנן מאי איכא למימר דליכא איסור תחומין דאורייתא. ולפי דברי הט"ז יש לפרש דאי נימא דקרא ופנית בבוקר והלכת לאהליך קאי על יו"ט א"כ היכי מצי רבנן לאסור תחומין ביו"ט מה דמפורש בקרא להיתר

אך מדקבעי והתם דטעון לינה מנין. וכן בקידושין (דף ח') דקאמר מנין לב"ח שקונה משכון משמע דבעי מנ"ל מקרא קשה דלפמ"ש אכתי הוי הוכחה מדאסור מדרבנן ריבית דברים וכן בחגיגה דמוכיח מדאסרו רבנן תחומין. קשה היכי מוכיח אהיקשא לאקושי חג הסוכות לחג המצות דטעון לינה. דפריך מנ"ל מקרא. ואולי מדאסמכינהו רבנן אקרא בריבית דברים כל דבר אשר ישך אפי' דיבור אסור כדאמרינן בב"מ (דף ע"ה). וכן תחומין סמכו אקרא דאל יצא איש ממקומו בעירובין (דף נ"א) הוי הוכחה מקרא

וראיתי בשעה"מ (ה' יה"ת) הקשה על הט"ז ביסוד זה מדברי התוס' בכתובות (דף נ"א) ד"ה אונס דשרא