ברית יעקב חלק א קא

יורה דעה ככם נם סימן מב

נסתפקתי אם אסר עצמו בנדר או בשבועה איזה מין פירות באכילה אם מותר לעשות בו סחורה בפירות אלו או לא. אם דמי ממש לכל איסור תורה דקיי"ל דאסור לעשות בהן סחורה אע"ג דמותרים בהנאה או דיש לחלק בזה

הנה בגוף הדבר הא דקיי"ל דאסור לעשות סחורה באיסור דאורייתא אם איסור זה מן התורה או איסורו מדרבנן. מרוב דברי הראשונים משמע בפשיטות דהוי איסור תורה מדרשא דיהיו דכתיב גבי שקצים. כדאיתא בפסחים (דף כ"ג) ובירושלמי בשביעית (פ"ז ה' א') הביאו הר"ש בשביעית (פ"ז מ' ג'). ובב"ק בירושלמי (פ"ז ה' ו'). והרשב"א בחידושי ב"ק (דף פ"נ) ד"ה לא יגדל כתב וא"ת תיפוק לי' דאסור לעשות סחורה בנבילות וטריפות בדברים האסורים כו' ושם אמרו שאסור דבר תורה דכתיב ושקץ יהיו לכם בהווייתן יהיו ע"ש. אלא הרשב"א בתשו' ח"ג (סי' רכ"ג) כתב וזה לשונו נשאלתי אם החזיר מותר בהנאה במה שהתרת לקחת בחובו. חדא שהוא בעצמו אינו אסור בהנאה דבר תורה. ואפילו לעשות בו סחורה אלא מדבריהם כו' וכל שאינן עומדין לתשמישין אסור לעשות בהן סחורה גזרה שמא יבוא לאכול מהן. כיון דמ"מ לאכילה הוא עומד יצאו חמור וגמל כו'. וע"כ בהכרח מה שכתב הרשב"א בתשו' (סי' ש"א ח"ב) דאסור לעשות בו סחורה באיסורין מדכתיב ושקץ יהיו לכם הוא דרך אסמכתא ועיקר איסורו הוא מדרבנן כמ"ש בתשו' (ח"ג סי' רכ"ג). גם מוהרא"י בתה"ד כתב כי איסור סחורה הוא מדרבנן. כמו שהביא התוס' בשם גליון תוס'. והט"ז והפר"ח התחכמו לעשות כוונים לתשו' הרשב"א שכתב הטעם דאיסור סחורה הוא משום גזרה דרבנן שמא יבוא לאכלו גם הוא סובר דאיסור סחורה הוא דאורייתא אלא כיון דכתיב בקרא יהיו בהווייתן יהא. הוא להורות איסור כתיב לכם שלכם יהיו מסרן הכתוב לחכמים שהם יבררו ומה שאסרו הוא מדאורייתא. כמ"ש התוס' גבי מלאכת חוה"מ דאע"ג דדבר האבד מותר דבר שאינו אבד הוי איסור תורה. וקאמר הרשב"א טעם האיסור שדנו חכמים כל מידי דמאכל יש לאוסרו שמא יבוא לאוכלו. אבל דבר המיוחד למלאכה מותר. ותמהני על הני רבוותי דנראה שלא ראו רק בב"י שהביא סוף דברי הרשב"א בתשו' ואלו ראו גוף התשו' לא הוי כתבו כן בדברי הרשב"א שהרי כתב בתחילה בהדי' שאיסור סחורה הוי רק מדבריהם כמ"ש לשונו

ולכאורה יש להביא ראי' דאיסור סחורה בנבילות וטריפות הוי רק איסור דרבנן מב"ק (דף יו"ד). אמר רב כהנא לרב אלא טעמא דכתב רחמנא המת יהיה לו הא לאו הכי הוי אמינא נבילה דמזיק הוי השתא אית לי' לדידיה כמה טריפות יהיב לי'. דאמר מר ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין דידי' מבעי'. ואי נימא דאיסור סחורה בנבילות וטריפות הוי איסור תורה היכי מצי מזיק יהיב טריפות לניזק דאי משום דהוי כנזדמנו למזיק דשרי למזיק למכרם. הא הרשב"א והביאו הרמ"א ביו"ד (סי' קי"ז). דמותר לגבות דברים טמאים מן עכו"ם דהוי כמציל מידם. אבל מישראל אסור לגבות חובו דברים האסורים מן התורה. א"כ איכא לניזק איסורא לגבות בחובו נבילות וטריפות. ואפי' היכי דגובה חובו מן העכו"ם דברים טמאים משום דהוי כמציל מידם. צריך למכרם מיד ואסור להשהות להשתכר א"כ לא מיטב נינהו. וא"כ היכי מצי מזיק ליתן לו טריפות לניזק מדידיה. ועל כרחך דהוי איסור סחורה רק מדרבנן. והכא אקרא קאי למה לי דכתב רחמנא והמת יהיה לו

אך יש לדחות זה דאינו ראי' כלל. לא מבעיא לפמ"ש הט"ז ביו"ד (סי' קי"ז ס"ק ב'). במי שנזדמנו לו נבילות וטריפות מותר למכור ע"י שליח ישראל משום דלישנא דקרא הכי דיקא. דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי ולא כתב תמכור לנכרי דאתי להורות אף שהמכירה שלא על ידך אלא ע"י אחר שרי. ממילא המוכר ללוקח מוכר לו דוקא דבר זה שיהא במקומו למכור לעכו"ם דאם לא תאמר כן יהי' הפסד במי שנזדמנה לו נבלה אם הוא לאו בר הכי שיכול למכור לעכו"ם וכי יפסיד ונא ימכרנה לאחר שיוכל למכור לעכו"ם דהא ודאי ליתא. ואין בזה חילוק אם השליח ירוויח או לא. דכל סרסרא דזבין ומזבין מקרי שליח דעומד במקומו עי"ש. א"כ כיון דלהמזיק יש נבלות וטריפות שרי הניזק לקבלו ממנו. כי הוא שלוחו ועומד במקום המזיק למכור לעכו"ם. ואפילו למ"ש הב"ח והש"ך (בס"ק ח') דישראל אחר אסור לקנות טריפות שנזדמנו לישראל חברו כדי להשתכר למכרו ביוקר לעכו"ם. מ"מ לקנות ע"מ שלא להרוויח רק למכור לעכו"ם כמו שקנה. משמע דשרי גם לדברי הב"ח והש"ך דכה"ג לאו סחורה מקרי. דזבין ומזבין תגרא איקרי. ועוד לדעת הש"ך דמותר לקנות נבילות וטרפות להאכיל לפועליו עכו"ם או לכלבים דידיה א"כ שרי הניזק לקבלם ליתן לפועלים עכו"ם. ואע"ג דאין לניזק פועלים עכו"ם וכלבים מכל מקים כיון דאם היו לו מזדבני הכא כיון שיקבלו בשווי כדי להאכיל לפועלים וכלבים

אמנם המל"מ (פ"ח מה' מאכלות אסורות ה' ט"ז) כתב דדעת הרמב"ם מוכח דס"ל דאיסור סחורה בדברים האיסורין הוי איסור תורה. מדכתב הרמב"ם כל דבר שאסור באכילה ומותר בהנאה. אעפ"י שהוא מותר בהנאה אסור עשות בו סחורה ולכונן מלאכתו בדברים האסורים חוץ מן החלב שהרי נאמר יעשה לכל מלאכה. ואם איתא דס"ל דכל דבר שאסור באכילה מן התורה מותר לעשות בו סחורה אלא שחכמים גזרו עליו ואסרו הסחורה. מנין לרבינו שגם על החלב לא גזרו דומיא דשאר איסורין. אלא ודאי דס"ל לרבינו דאיסור סחורה היא מן התורה ומש"ה כתב חוץ מן החלב: ובזה יש ליישב לכאורה דברי הרמב"ם (פ"ה מה' מאכלות אסורות ה' ה') שכתב תלש אבר מן החי ונטרפה בנטילתו. חייב שתים משום אבר מן החי ומשום טריפה. שהרי שני האיסורין באין כאחת. וכן התולש חלב מן החי ואכלו לוקה שתים משום אבר מן החי ומשום חלב. תלש חלב מן הטריפה ואכלו לוקה שלש. ותמה בזה הרלב"ח בתשו' והביאו הלח"מ כיון דרבינו סובר דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת מדכתב ונטרפה בנטילתו. ואם הי' טריפה מקודם לא הוי איסור אבמ"ה דחייל בשעת תלישה חל על איסור טריפה. דאין איסור חל על איסור. א"כ היאך כתב תלש חלב מן החי חייב שתים. דהיכי אתי איסור אבר מן החי וחייל על איסור חלב. וכן היכי דתלש חלב מן הטריפה דלוקה שלש היאך אתי איסור אבמ"ה וחייל על איסור טריפה וחלב דקדים עי"ש. ולפמ"ש דרמב"ם ס"ל דאיסור סחורה בדברים האסורים הוי איסור תורה חוץ מן החלב שנאמר יעשה לכל מלאכה. א"כ א"ש דאיסור אבר מן החי חייל על איסור חלב וטריפה באיסור מוסיף דחלב מותר בו סחורה וכן חלב טריפה מותר בו סחורה וכשתלש חלב מן החי מנו דאיתוסף איסור סחורה משום אבר מן החי איתוסף נמי איסור אבמ"ה לגבי אכילה דחייב על חלב שתלש מן החי או חלב שתלשו מן הטריפה שלש משום אבמ"ה ומשום חלב וטריפה

אך יש לומר בזה דהא אמרינן בחולין (דף ל"ז). חלב נבלה וטריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו ואמר מר למאי הלכתא אמרה תורה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב ויבוא איסור טריפה ויחול על איסור חלב. א"כ אף דאיסור