בנפש דוד רכו

ראשון בשבת כסדר החדשים. וסיון ביום שני והיה אז שבת יום הניף והיה יום החמשים בשבת בששה בסיון. ואז ניתנה תורה והלכה כברייתא זו. שהרי אמוראי בתראי סברי כמותה דהיינו ר' אלעזר ן' פדת וכו'. כולהו סברי להו כברייתא זו דסדר עולם שהיה מתן תורה ביום טוב בשבועות. אבל לפי הברייתא דבחמישי יצאו. ב"י ממצרים א"כ היה מתן תורה ביום שאחר יום טוב. והוא בשבעה בסיון עי' במנחת יהודה באורך עכ"ל עש"ב. ולפי ברייתא זו יום מתן תורה בשבת שבעה בסיון ובערב שבת אז שלמו החמישים. שהרי יום הניף היה יום ששי בע"ש ונשלמו החמישים ביום ששי בשבת שהוא ששה בסיון וביום נ"א שהוא שבעה בסיון ניתנה תורה

מ"ח עוד לו להרב הנז' שם מצוה שכ"ה דן רנ"ט וז"ל. והאתרוג עושין אותו מרקחת בסוקאר אחר החג להעלותו על השלחן בליל ט"ו בשבט ר"ה לאילנות בכלל הפירות שיברכו עליו אנשי הבית איש ואשה. ומה גם אם הרה ללדת וגם ליתן ממנו למקשה לילד שאומרים שהוא סגולה שתלד בריוח ולא בצער ויצא הולד בר קיימא לחיים טובים ולשלום כשאוכלת ממנו באותה שעה עכ"ל עש"ב

מ"ט עוד לו שם טעם שנקרא מרחשון משום דאיתא במדרש תנחומא שבעת שהיה המבול. נגזר שיהיה כל ימי עילם כן מטר וגשם מתחלת חשון עד ערך ארבעים יום. ועל כן נקרא מר מלשון טפה כמו מר מדלי. וטעם שנקרא חדש זה בול משום שהיה בו מבול וזה שחסר אות המס' משום דאף שנשבע הקב"ה שלא להביא מבול לעולם. מ"מ ארבעים יום בשנה בכל שנה ושנה. היו אותם הימים עושים רושם בעולם עד שעמד שלמה ובנה בית המקדש. ופסקו אותם ארבעים יום. לפיכך כתיב חסר מ' כנגד אותם ארבעים יום שפסקו. ילקוט מלכים עש"ב עכ"ל. ונ"ל שעשה השם ככה בכל שנה ושנה כדי שיעשה רושם בלבות בני אדם בפחד ובמורא וכיון שנבנה בית המקדש ותשרה שכינתו במקדש הרי יש כאן מורא מקדש ולכך פסקו כשנבנה בית המקדש בקביעות מקום השראת שכינה והיה שם מורא גדול שהוא גילוי שכינה

נון' עוד ראיתי לו להרב הנז' בפרשת עקב בח"ב דף מ"ג כי שם אמו של דוד נצבת בת עדיאל מסוגלת למצוא חן וחסד למי שאומרה חי' פעמים עש"ב. וזכור זה שהיא סגולה נפלאה והוא דבר הצריך לכל אדם וכתיב חיים וחסד עשית עמדי. ופקודתך ( שהוא מלשון פקוד את בני לוי) שמרה רוחי

נ"א עוד לו להרב הנז' פרשת כי תצא מצוה תקפ"ד דף קל"ד ע"א וז"ל שלא יתלוש סימני הצרעת דכתיב השמר בנגע הצרעת וטעם מצוה זו לרמוז שיסבול כל אדם איזה צער ואיזה עונש שיענישהו הקב"ה ולא יבעט בהם. ולא יחשוב שיהא יכולת בידו לבטלם ולהעלימם מן הבריות רק יש לו לבקש בלב נשבר ונדכה ולהתחנן לפני בוראו שירפא מחץ מכתו. שאם לא כן מה יועיל כי יסיר סימני הצרעת בידו ולא ישפל ויכנע עצמו לפני השם. הלא יתכן כי יוכפל עאכ"ו פעמים חוליו ח"ו כי השם יתברך בידו הכל ולא יפלא ממנו כל דבר כי הוא יכאיב ויחבש. ימחץ וירפא והכל בידי אדם אם למות אם לחיים כמ"ש ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב וכו' ובחרת בחיים עכ"ל

נ"ב עוד לו להרב הנז' במצוה תרי"ט מצות חנוכה דף ק"ע ע"ב שכתב וז"ל ולפיכך בסדור האר"י ז"ל כתב בשם ריב"ש לומר שבעה פעמים ויהי נועם וכו' יושב בסתר עליון אחר הדלקת נרות חנוכה. והיה נוהג לומר ג"כ בימים נוראים לומר זה ובכל עת צרה שלא תבא עכ"ל. ועי' תשב"ץ סי' רכ"ה שכתב שכהני חשמונאי היו הולכים למלחמה ואומרים ז"פ ויהי נועם וכו' וב"פ אורך ימים אשביעהו וכו' ונצחו ע"ש

ג"ן עוד לו להרב הנז' בח"ב צירוף תשט"ו דף רס"ח ע"ב הביא מעשה אחד וז"ל מעשה היה בכרך גדול שלא היו יכולים להשיג איזה חכם גדול לרב ומורה. מחמת שאנשי העיר היו רעים וחטאים רח"ל. מה עשו העמידו על הבית עלמין מצבות חרותות פה נקבר מר הגאון בעל ט"ז. ועל מצבה אחרת פה נקבר מו"ר הגאון בעל מ"א. ובאחרת הגאון רעק"א ובאחרת הנאון המלבים וכיוצא בזה. ויהי היום ויסע דרך שם רב אחד גדול הדור ויראו לו את כל המצבות הנ"ל על הבית עלמין. מיד קבל מהם את כתב הרבנות לאחר זמן נתוודע להרב הנ"ז שהרב ט"ז מנוחתו כבוד בלעמבר"ג. והרב מ"א בקאליש'. והגאון רעק"א בפוזנא'. והגאון מלבים' בקיעב. ויאמר לפרנס העיר למה רמיתני. והשיב לו הפרנס אין זה רמאות כי בלעמברג' הם לומדים בספר ט"ז. הרי אין הרב ט"ז קבור שם. כי שפתותיו דובבות בקבר והרי הוא כחי עמהם. וכן הרב מ"א בקאליש' לומדים שם בספרו. וכן בכולם. אבל כאן אין שום אדם לומד בספריהם. ונשכחו מלב. א"כ בכאן הם קבורים ונשכחים כמת מלב. ע"כ הובא בספר שער בת רבים עכ"ל. אמר הדך' וכבר אמרו רז"ל שיחת ת"ח צריכה תלמוד והיינו לומר שאין אדם יכול להבין שיח שפתותם אם לא יהיה תלמוד ערוך לפניו שתמיד לומד בתלמוד. אז יבין שיחתם. מה נתכוונו בשיחתם ומה הלבישו בשיחתם הטהורה. והיינו שדקדקו רבותינו לומר בלשונם הזהב שיחת ת"ח צריכה תלמוד ולא אמרו צריכה לימוד אלא תלמוד כי על ידי תלמוד יבין רעיונם אשר הוא לפני ולפנים מקור הקדש

ד"ן עוד איתא בספר הנ"ז דף רע"ט ע"א הוא היה מונה שבחן שבח המדות ובסוף דבריו כתב וז"ל והצדקה שנותן העני יותר חשובה. והתענית מן המעונג יותר חשוב כמו שמצינו שצונו השם להקדיש הבכורות (שהם הראשיים וחביבים ביותר)