בניהו על יומא עה.

כָּל הַנּוֹתֵן עֵינוֹ בְּכוֹסוֹ, כָּל הָעוֹלָם דּוֹמֶה עָלָיו כְּמִישׁוֹר. נראה לי בס"ד דרך המשתכר כאשר יתנו לו כוס יין או שכר שותהו כולו עד גמירא ולא ישתה פסקי פסקי, ועל ידי כך משתכר דאם שותה מעט מעט אינו משתכר, וזהו שאמר כָּל הַנּוֹתֵן עֵינוֹ בְּכוֹסוֹ לשתותו בבת אחת, ולא יעשהו פסקי פסקי הרי זה משתכר וכיון דמשתכר דּוֹמֶה עָלָיו הָעוֹלָם כְּמִישׁוֹר . והא דנקיט לשון 'מִישׁוֹר' כי הכתוב אמר (משלי לא, ו) 'וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ' נמצא השותה להשתכר הוא מר, ובמדרש (מדרש תנחומא נח, יג) איתא בעת שנשתתף השטן בגפן אשר נטע עם נח הביא תחלה מין שה ושחטו שבתחלת שכרות דומה השותה לשיו רוצה לומר לשה שלו, ואם תניח שֵׂיוֹ בתוך אותיות מַר יהיה צירוף מִישׁוֹר .

כָּךְ הַמָּן מַגִּיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁבַּחוֹרִים וּמַה שֶּׁבַּסְּדָקִים. נראה לי בס"ד פתיחה של חורין טפי מפתיחה של סדקים, וכן רבי יוסי מביא תרי גווני, חדא בגזל שהוא עון גדול וחדא בענין קטטות ומריבות, כי מה שאמרה 'הוּא סָרַח עָלַי' והוא אומר 'הִיא סָרְחָה עָלַי' כל זה הוא ענין קטטות ומריבות שהוא דבר שאינו הגון ואינו דבר איסור כמו גזל וגניבה, ולכן של גזל וגניבה ידמה לפתיחה של חור, ושל קטטה ידמה לפתיחה של סדק.

זֶה אוֹמֵר: עַבְדִּי גָּנַבְתָּ, וְזֶה אוֹמֵר: אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי. הקשה הרמב"ח [הרב משה בן חביב] ז"ל למה היה מחמיץ הדין, והלא הדין פשוט דנודדות אין להם חזקה ומחזירין העבד לתובע (גיטין ב:) ? עיין שם. ונראה לי בס"ד דלעולם לא אזדמן מעשים בכהאי גוונא, ולא אצטריכו להגדת המן דאיך יתכן דורו של משה רבינו ע"ה יתרמי בהו שיהיה אחד גונב מחבירו! ואיך אפשר שאדם יגרש אשתו ותנשא לאיש אחר תכף ומיד בלתי תמתין ג' חדשים של הבחנה?! ואם תאמר שזינתה תכף אחר גירושין דא עקא טפי, דאיך ימצא כזאת בדורו של משה רבינו ע"ה שהיו כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וְצַדִּיקִים?! אלא באמת מה שאמר מַגִּיד בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן וּבֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן לא היו צריכין לדון על פי הגדת הַמָּן, אלא הכי קאמר דהמן לפי טבעו ומנהגו, אי הוה מתרמי הכי היה מַגִּיד בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן, וכן בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן, אבל לעולם לא אתרמי להו הכי, ולא אצטריכו להגדתו! וכן מה שאמר שנים שבאו לפני משה לדין זֶה אוֹמֵר 'עַבְדִּי גָּנַבְתָּ' גם כן הוא על דרך זה, דאי אחריתי הכי שנים שבאים לפני משה רבינו ע"ה 'זֶה אוֹמֵר: עַבְדִּי גָּנַבְתָּ, וְזֶה אוֹמֵר: אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי' אם היה רוצה לברר הדבר על ידי המן הוה אמר להו הכי, אך מעיקרא לא אתרמי ולא אמר להו הכי.

מַה שַּׁד זֶה מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גְּוָנִים, אַף הַמָּן מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה טְעָמִים. אִיכָּא דְּאַמְרֵי: שַׁד מַמָּשׁ. נראה לי בס"ד נפקותא בין מאן דאמר 'שד ממש' לבין מאן דאמר 'שד דד' היינו כי החלב שיונק התינוק מן הדד הוא מורכב מכמה מינים יחד, דהיינו אכלה האם תבשיל שיש בו בשר ואורז וירקות ויין מעורב ביחד, וזה התבשיל נעשה חלב בדדיה, נמצא יונק מכל התערובת האלה ביחד ולכן בדד נקיט 'מוֹצֵא כַּמָּה טְעָמִים' דהיינו טעם בשר טעם אורז טעם ירקות טעם פרי אדמה, ומאן דאמר 'שד ממש' כי השד מתהפך לצורה אחת, כן המן מתהפך לדבר אחד, דהיינו נתאוה לבשר מתהפך לבשר דוקא, ואם נתאוה לתבשיל של בשר שיש בו תערובת דברים אינו מתהפך לכל התערובת ביחד אלא מתהפך להעיקר שבהם דוקא, מה שאין כן למאן דאמר שד היינו דד שאם נתאווה לתבשיל של בשר שיש בו תערובת דברים אחרים יתהפך לאותו תבשיל ממש דהיינו הבשר עם תערובת דברים אחרים שעמו.