בניהו על יומא עד

אָמַר רַב יוֹסֵף: מִכָּאן רֶמֶז לַסּוּמִין, שֶׁאוֹכְלִין וְאֵינָן שְׂבֵעִין. הא דנקיט סּוּמִין ולא אמר 'מִכָּאן לְסוּמָא' לשון יחיד, שאם היה נקיט סומא הוה משמע אכל סומא קאמר וגם הוא בכלל כי סומא לשון המין, וכמו שכתב רש"י ז"ל בפסוק (בראשית לב, ו) 'וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר' [ רש"י: דרך ארץ לומר על שוורים הרבה שור, אדם אומר לחבירו, בלילה קרא התרנגול, ואינו אומר קראו התרנגולים] לכך נקיט 'סּוּמִין' דמשמע אסומין דעלמא מדבר והוא אינו בכלל, יען כל מי שהוא צדיק אף על פי שהוא סומא ליתיה להאי כללא גביה דכתיב בצדיק (משלי יג, כה) 'צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ' ולא 'לְשֹׂבַע גּוּפוֹ' כי היכי דיש לו הפרש באכילתו בין אור לחשך, אלא 'אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ' ושם אין הפרש כי הנפש אינה אוכלת ממש, ורק נהנית מן בירור ניצוצי קדושה אשר יהיה על ידי המאכל באכילה ולעיסה.