בניהו על יומא לח:

מַאי הִיא? אָמַר רַבִינָא: דְּלָא מַסְקִינָן בִּשְׁמַיְהוּ. התוספות ישנים הקשו מישמעאל עיין שם. ונראה לי בס"ד דישמעאל שאני, כיון דאברהם אבינו ע"ה התפלל עליו בפירוש (בראשית יז, יח) 'לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ' והשיב לו הקב"ה 'וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ' נמצא שם זה נתברך מפי השי"ת, ועוד נמי קריאת שמו היתה מאת השי"ת על ידי המלאך שאמר להגר (בראשית טז, יא) 'וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע הֳ' אֶל עָנְיֵךְ' לכן שם זה אינו דומה לשאר שמות של רשעים, אפילו אם נאמר לא עשה תשובה אחר כך.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: צַדִּיק מֵעַצְמוֹ וְרָשָׁע מֵחֲבֵרוֹ. נראה לי בס"ד הכונה הצדיק אף על פי שיש לו יצר הטוב שמיעצו לטובה ועל ידי כך הוא הולך בדרך הטובה, ועוד כי באמת השי"ת הוא העוזר לו כמו שאמרו רז"ל (קידושין ל:) 'יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו' עם כל זה נחשב לו כאלו נעשה צדיק רוצה לומר מכחו ועוצם ידו בלתי עזר, וכמו שאמרו רז"ל בגמרא דסוכה (סוכה נב.) לעתיד נדמה יצר הרע לצדיקים כהר ובוכין ואומרים איך כבשנו הר זה! והקב"ה אומר בני גם אני תמה איך יכלתם לכבוש הר כזה, ולזה אמר צדיק עושה הקב"ה עמו חסד שיחשוב לו שהוא צדיק מעצמו כלומר מכחו ועוצם ידו, ועל ידי כך יתן לו שכר שלם, אך הרשע כדי להקל מעליו העונש יחשוב לו שנעשה רשע מחמת חבירו, זה היצר הרע שנקרא חבר לזה האדם החוטא שנתחבר עמו, דכתיב (משלי כח, כד) 'חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית' וכמו שאמרו לעיל (יומא. יט:) אמר לו אליהו זכור לטוב לרב יהודה אחוה דרב סלא אמריתו אמאי לא אתי משיחא והאידנא יומא דכפורי הוא ואבעול כמה בתולות בנהרדעה, אמר ליה קב"ה מאי אמר, אמר לו (בראשית ד, ז) 'לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ', פירש רש"י ז"ל יצר הרע הוא המחטיאם בעל כרחם , נמצא תולה הרשעות של הרשע ביצר הרע כדי להקל עליו העונש ותולה אותו יותר ביצר הרע המתהווה מן התולדה, שזה יבא מהלידה ונקרא חבירו ממש. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש צַדִּיק מֵעַצְמוֹ אין דנים אותו לגבי גדול ממנו, דאם כן ימצא חסר הרבה, והרשעים דנים אותו לגבי רשע הגדול ממנו כדי שלא תהיה רשעתו גדולה, וכל זה בחסדו יתברך, עד כאן דבריו נר"ו.

מִקִּלְלָתָן שֶׁל רְשָׁעִים אַתָּה לָמֵד בְּרָכָה שֶׁל צַדִּיקִים. בזה יובן בס"ד (איוב יד, ד) 'מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא' שתלמד ברכתו של טהור הוא הצדיק, מן קללתו של טמא הוא הרשע 'לֹא אֶחָד?' בתמיהה, כלומר מן אברהם הנקרא אֶחָד דכתיב ביה (ישעיה נא, ב) 'אֶחָד קְרָאתִיו' אתה למד ברכה של צדיק מקללה של רשע.

אֲפִלּוּ בִּשְׁבִיל צַדִּיק אֶחָד עוֹלָם נִבְרָא, דִּכְתִיב: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב". פירוש בריאת העולם הזה היתה בהבדלה שהבדיל אלהים בין האור ובין החשך, וקאמר הכתוב (בראשית א, ד) 'וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹקִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ', פירוש וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב זה הצדיק שהוא אוֹר הנקרא טוֹב ובעבורו נברא העולם הזה בהבדלה שהבדיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ, כי הבריאה נשלמה בהבדלה זו, ופשט המאמר הכי הוא: בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ יען כי וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב זה הצדיק בעבורו ברא השמים והארץ.

כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ רֹב שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם וְלֹא חָטָא, שׁוּב אֵינוֹ חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר". פירש מהרש"א דריש רַגְלֵי מלשון רגילות כיון שהרגיל אדם עצמו להיות חסיד, והוא דוחק דמנא ליה דבעי רוב ימיו דילמא בשתי שנים או שלש שנים הוי רגיל דהא בעלמא בשתים ובשלש פעמים חשיב רגיל, וכן כאן בשלש שנים שנזהר ולא חטא חשיב רגיל, ולמרבה נימא בעשר שנים, ומנא ליה דזה תלוי ברוב ימיו? ונראה לי בס"ד דידוע שיש לאדם צלם מלביש גופו מראשו ועד רגליו וזה הצלם הוא כמו גופו ממש דכל מה שיש בגוף ראש וידים ורגלים וכל האברים יש בזה הצלם, וידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים שער הצלם פרק א' שהצלם הזה נקרא 'מדת ימי האדם' כי כפי מספר הניצוצות של הצלם הזה ככה הוא מספר שנות חיי האדם ההוא והיום שאינו עושה בו מצוה נשאר פגום הניצוץ של הצלם שהוא כנגד אותו היום עיין שם, נמצא חלק גוף האדם הזך שהוא הצלם שלו הוא כנגד שנות חייו של אדם שיש בו מספר ניצוצות כנגד סך שנות חייו וימיו, וידוע דהאדם חלוק לשתי חלוקות שהם רישא וגופא, וחלק הנקרא גוף הוא מן הכנפיים עד הרגלים כל זה החלק נקרא גופא, ולמעלה ממנו נקרא רישא, אך זה החלק הנקרא בשם גופא רובו של החלק הזה הוא נקרא בשם רגלים, כי הרגלים מתחילין מן העגבות ושוק וירך עד האצבעות והעקב, ונמצא חלק זה של גופא רובו מתייחס לרגלים, והרי הרגלים הם רובו של גוף, ולפי האמור שבגוף הזך הנקרא בשם צלם יש בו ניצוצות כנגד מספר שנותיו וימיו של אדם, נמצא בחלק הזה המתייחס לרגלים יש בו ניצוצות כנגד רוב שנותיו וימיו, ועל כן כיון שאמר הכתוב 'רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר' שזכר הרגלים שיש בהם ניצוצות כנגד רוב ימיו של אדם, שמע מינה דקאמר כיון שעברו רוב ימיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא שהקב"ה שומרו.

בָּא לִטַּמֵּא פּוֹתְחִין לוֹ, בָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ. קשא אם פּוֹתְחִין לוֹ אם כן מְסַיְּעִין אוֹתוֹ בטומאתו דהפותח פתח החצר לגנב הרי זה מסייעו בגניבה? ונראה לי בס"ד דזה איירי בכהן גדול דהמעשה שהיה וכיוצא בה שהובאה בנחל אשכול בהלכות מילה שמצא באגרת לר"י יעבץ ראובן ושמעון ירדו באניה לבא אל ארץ משפחתם ויהי סער גדול בים, ויחתרו המלחים לבא אל חוף ארץ שפאניה בעת השמד, וכאשר כלה שבר שני האחים זה כמה ימים אחזם בולמוס בבואם אל ארץ גזרה ויפגע ראובן בבית מחוץ לחומת העיר, ויחמלו עליו ויתנו לו שם בשר לאכול ותאורנה עיניו, ושמעון גם הוא הלך אל בית אשר בעיר ויושם לפניו לאכול ויאכל, ובהיותם עיפים חלשים ונכאי רגלים, ישבו שם ימים אחדים בלי הגד כי יהודים הם מפני הגזרה, ויהי כשב רוחם וידעו כי יש בכחם ללכת, ויברכו את בעלי הבתים אשר גמלו עמם חסד וילכו, וטרם יפרדו התוודע אל ראובן בעל הבית אשר גמל עמו חסד, ויאמר לו הכרת פניך ענתה בך כי אתה יהודי, דע אחי כי אני כמוך, ומן היהודים האנוסים אנכי, ואני וכל אנשי ביתי שומרים מצות ה' בסתר, ובמרתף מתחת לארץ אני שוחט ובודק, ונזהר מבשר בחלב, ועתה אל תעצב בעבור עצרך בביתי כי בשר פיגול לא בא בפיך! אך שמעון ידע כי בבית נכרי ישב, שהוא רואה בעיניו מאכלם נבילות וטריפות ובשר בחלב, והוא אכל שם מפני פקוח נפש, ויהי בבואם אל עירם, הלך שמעון אל חכם עירו וישאלהו מה זאת עשה אלהים לי לעצרני בבית נכרי, ולאכול בשר טמא ואסור, ולרעי היטיב חסדו להזמינו בבית ישראל? וישיבהו דבר הגד נא לי ואל תכחד ממני אם מעולם לא אכלת דבר אסור בלי אונס, ויאמר אמת נכון הדבר, פעם אחת הלכתי עם נערים ביער וראיתי אוכלים לחם וגבינה ויין של נכרים והתאויתי תאוה גדולה אל הגבינה ואל היין, וטעמתי מעט מהם, ואמרתי יסלח נא ה' לעבדך בדבר הזה. ויען החכם ויאמר (תהלים קמה, יז) 'צַדִּיק הֳ' בְּכָל דְּרָכָיו' הנה רעך הטוב ממך, מעולם לא בא בפיו דבר אסור, וישמרהו השי"ת מן התקלה, גם בעת צרה ואונס, אבל אתה כבר עברת את פי ה' בלי אונס, לא יקרת בעיניו לעשות לך נס להזמין לפניך בית יהודי בתוך בתי נכרים הרבים, עד כאן דבריו עיין שם. ובזה מובן בס"ד הכתוב (תהלים א, א) 'אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד' והכונה היא מפני שֶׁלֹּא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים מעיקרו לעבור על דברי תורה בשאט בנפש בלי אונס, לכן בְדֶרֶךְ חַטָּאִים בזמן האונס לֹא עָמָד, שהזמין לו השי"ת בית ישראל שיכנס בו, ולא יאכל דבר אסור. ובזה פרשתי בס"ד הענין בבוא אברהם אבינו ע"ה למצרים, (בראשית יב, יא) 'וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ' דהקושיא כאן ידועה איך שרה אבינו ע"ה שהיתה מן ארבע יפיפיות שבעולם, ונשואה לאברהם אבינו ע"ה, שנים הרבה יותר משבעים שנה לא ידע אברהם אבינו מיופיה שהיה מבהיל הרעיון, וכי היתכן שהיה מדבר עמה בהסגר עינים?! אך הכונה כי בבואו למצרים קודם שנכנס ראה כי אותו מקום הוא סכנה לערוה דודאי יאנסו אותה, על כן צריך לחזור לאחוריו ולא יכנס למצרים אך שם על לבו להביט במנהג ומהלך שרה אבינו ע"ה בדרך הצניעות מעת שנשאת לו אם היתה נזהרת כל ימיה לעשות חסידות גדולה מצד הצניעות בקצה האחרון, שאם היתה כך ודאי ראוי שיסמוך על הנס ויכניסה למצרים וברור שלא יקראנה אסון, אבל אם נמצא בה לפעמים איזה קלות ח"ו בדרך הצניעות קשה לסמוך על הנס ולהביאה למקום הרע ההוא, ומוכרח לחזור לאחוריו, ואחר שהביט והסתכל על כל ימים שעברו וראה שהיתה מתנהגת בחסידות גדולה כל ימיה מצד הצניעות ולא נמצא בה קלות בחסידות זו אפילו פעם אחת, ואפילו בשעת הדחק והאונס, אז בטח לבו לסמוך על הנס ולהביאה למצרים, ובודאי לא יצא תקלה שיעשה לה הקב"ה נס להצילה, וזהו שנאמר הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי בשכלי בהבטתי והסתכלותי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ , רוצה לומר יפה את בחסידות של צניעות להזהר מן מראה עינים של אחרים שלא ראו אותך זרים ולא ראית אותם, לכן אני סומך על הנס להביאך מצרימה על פי אופן זה שתאמרי אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ שלא יהרגוני, דבטוח אני מצד קלקול וטומאה שישמרך ה', ואז לא יהיה לי עון בביאה זו שאני מביאך כאן אלא וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ . ובזה מובן שפיר המאמר כאן בָּא לִטַּמֵּא שטמא עצמו בשאט הנפש בלתי אונס והכרח, כאותו האיש שאכל גבינה ושתה יין של נכרים שהתאוה להם בלי אונס והכרח, אז זה האדם כשיקרה לו אחר כך איזה אונס לאכול איסור, כי נזדמן לו מקרה שאחזו בולמוס של אכילה, דמשום פקוח נפש אנוס הוא באכילת איסור, פּוֹתְחִין לוֹ שערי חצירות של נכרים לאכול שם מפני פקוח נפש, ולא נעשה לו נס כחבירו שהזמינו לו בית ישראל ואכל מאכל כשר, אך הַבָּא לִטָּהֵר כאותו ראובן שנזהר לבלתי יאכל איסור מימיו ברצונו, הנה כשאירע לו אונס של בולמוס דמותר לו לאכול איסור מְסַיְּעִין אוֹתוֹ להזמין לפניו בית יהודי ויאכל דבר כשר. ובזה יובן נמי מאמר הברייתא אחרי זה מְטַמֵּא עַצְמוֹ מְעַט , מְטַמְּאִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה , כאותו שמעון שֶׁטִּמֵּא עַצְמוֹ מְעַט באכלו מעט גבינה ומעט יין, פעם אחת בימיו בשאט הנפש בלי אונס אלא ברצונו דלא אכל אלא פעם אחת וגם איסור דרבנן, מְטַמְּאִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה שנפל ביד כוחות הטומאה לאכול כמה פעמים וגם אכילה של איסור תורה נבילות וטריפות ובשר בחלב. והשי"ת ברחמיו ישמרנו מכל מכשול ויעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן כן יהי רצון.