בניהו על תענית ט.

אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: חוּץ מִזּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלאכי ג, י) "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָזֹאת אָמַר הֳ' צְבָקוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֶת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָּי. קשה דילמא מה שאמר בְחָנוּנִי הוראת שעה היתה שהתיר בכך לצורך אותו זמן שלא היו מעשרים כלל וכאשר עשה אליהו זכור לטוב שחוטי חוץ הוראת שעה לצורך אותו הדור שהיו פרוצים הרבה בעבודה זרה ועשה כן להפרישם מעבודה זרה וקרא נמי הכי דייק שנאמר וּבְחָנוּנִי נָא תיבת נָא מורה שזה הוא רק לעת עתה, ומנא ליה דמעיקרא כאשר צוה אותנו לֹא תְנַסּוּ אֶת הֳ' היה התנאי חוּץ מִזּוֹ? ונראה לי בס"ד דמפיק לה מדכתיב אָמַר הֳ' צְבָקוֹת דאינו צריך לומר כן מאחר דדברים אלו הם יוצאים מהקדוש ברוך הוא דכתיב וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי על כן וּבְחָנוּנִי נָא אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֶת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָּי, ולמה הוצרך לומר אָמַר הֳ' צְבָקוֹת? אלא ודאי הכי קאמר וּבְחָנוּנִי נָא ואין כאן איסור יען שכבר אָמַר הֳ' צְבָקוֹת דבר זה מעיקרא כשצוה לֹא תְנַסּוּ אמר בְחָנוּנִי בָזֹאת שכך היה התנאי חוּץ מִזּוֹ!

עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר: 'דַּי'. נראה לי בס"ד דידוע עולם הזה נברא באות ה' כמו שאמרו רז"ל על פסוק (ישעיהו כו, ד) כִּי בְּיָ־הּ הֳ' צוּר עוֹלָמִים, ולכן השפעה של עולם הזה תשתלשל למטה על ידי אות ה' שבה נבראת עולם הזה ולזה אמר (בראשית מז, כג) הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה, הֵ־א דייקא כי באות ה"א יהיה השתלשלות השפע של עולם הזה שהיא האדמה. אך ידוע דאות ה' יש לה ב' צורות, האחת היא צורת דו שהוא דל־ת וא־ו וזו השפעה גדולה ואחת צורת די שהוא דל־ת יו־ד וזו השפעה קטנה וכמו שאמר רבינו בביאור הֵ־א לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם, ששם היתה השפעה קטנה וכנזכר בשער הכונות דרוש הפסח. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (שיר השירים ו, ג) אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי, פירוש אֲנִי נבראתי לְ עבודת דוֹדִי שאעבוד אותו ואעלה מ"ן [מיין נוקבין] מתתא לעילא, וְדוֹדִי לִי כנגד זה ישפיע לִי בשתי מדרגות אחת של דו ואחת של די וזהו וְד־וֹ דִ־י לִי כי השפע ישתלשל באות ה' שיש לה שתי צורות ד־ו וד־י. נמצא בעת רצון ישתלשל השפע באות ה' שצורתה דו ובעת צרה ישתלשל באות ה' שצורתה די ולכן הֵ־א לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם, וכאן הכתוב מבשר אותם שימנעו מלבקש השפע בצורת ד־י אלא יבקשו תמיד השתלשלות השפע בצורת דו ותיבת בלי לשון מניעה הוא כמו עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא (בראשית לא, כ) , שהוא רוצה לומר 'בלתי'. וזהו שנאמר יִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר: 'דַּי' רוצה לומר ימנעו שפתותכם מלבקש השתלשלות השפע בצורת די אלא יבקשו בצורת דו. ועוד נראה לי בס"ד כי כאשר ישלח הקדוש ברוך הוא להם ברכה וטובה ודאי הם צריכין להודות על כל דבר ודבר בפני עצמו! ואם תהיה הברכה בפרטים רבים דהיינו באילנות בכמה מיני אילנות ובזרעים בכל מיני זרעים ובירקות בכל מיני ירק ובסחורות בכל מיני סחורה אז חייבין להודות ולשבח כאשר מודים ומשבחים בליל פסח עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ! אִלוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים דַּיֵינוּ! אִלוּ עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים וְלֹא עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, דַּיֵינוּ! אִלוּ עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, דַּיֵינוּ! וכעל זה הדרך מונה והולך בכמה פרטים ואומר דיינו על כל אחד ואחד. וכן הענין כאן כאשר שולח להם ברכה באילנות ובזרעים ושאר דברים שולח הברכה רבה ועצומה בכל פרט ופרט ולכן צריכים לומר דיינו ברבוי על כל פרט ופרט דהיינו אלו ברכנו בחיטים ולא ברכנו בשעורים דיינו, אלו ברכנו בשעורים ולא ברכנו בגפנים דיינו, אלו ברכנו בגפנים ולא ברכנו בתאנים דיינו, וכן על זה הדרך מונה והולך על רמונים וזתים ותמרים ותפוחים ואגוזים ואפרקסים ועוד ועוד בכל פרט ופרט יאמר דיינו, וכן הם מונים והולכים על ברכה ששלח בזרעים בכל מין ומין ובירקות בכל מין ומין ובסחורות בכל מין ומין ולכן בהוראתם ושבחם ירבו לומר תיבת 'דיינו' עד שילאו מאמירה זו של דיינו. וזהו שאמר יִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר 'דַּי' כלומר תיבת דַּיֵינוּ בכל פרט ופרט של כל מין ומין! ועוד נראה לי בס"ד דהפסוק וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי (יחזקאל טז, יא) , ופרשתי בס"ד תיבת עֶדִי היא מורה על השפע שבאותיות אלו של עֶדִי יש לצרף בה ב' תיבת שהם אחת עד ואחת די שאות ד' באמצע ויצרף עם ע' בלבד ויהיה עד ויצטרף עם יוד בלבד ויהיה די. והענין הוא כי שפע ברכה המרובה נקרא בשם עַד דכתיב בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד (בראשית מט, כז) , שהוא רוצה לומר ביזה שדרכה להיות ברבוי גדול ולכן כל שפע המרובה נקרא בשם 'עַד' ובבוקר שולט מדת החסד. וידוע מדת החסד נותנת ברבוי בלי קצבה ואינה אומרת דַּי ולכן שפע היוצא ונגזר ממדת החסד נקרא בשם עַד שהוא רוצה לומר ביזה שדרכה להיות ברבוי בלי חשבון ובלי קצבה ובלי משקל ומדה ידועה ולכך אמר בַּבֹּקֶר ששולט מדת החסד יֹאכַל עַד. אמנם מדת הגבורה אומרת דַּי ולא תסכים בהרחבת השפע שיתרחב ויגדל בלי גבול וקצבה ומדה ולכן לָעֶרֶב ששולטת מדת הגבורה שהיא תבא ותשלוט אחר מדת החסד תְּחַלֵּק שָׁלָל תעשה לו חלוקה לשפע השלל הגזור ממדת החסד. משל לאחד שהביא כלי ריקם לבעל הבית לתת לו בו מין מאכל והבעל הבית היה נדיב ומילא לו הכלי על כל גדותיו בלי משקל ומדה ובא אחיו של בעל הבית מצא הכלי מלא על כל גדותיו וחלקו לחצאין ששפך חציו לאוצר וחציו נתן לאותו אדם כן הוא כאן בַּבֹּקֶר ששולט בו מדת החסד יֹאכַל עַד כלומר שפע בלי קצבה ומדה ומשקל כמו הביזה שאין לוקחים אותה במשקל ומדה אלא בוזזין בל הנמצא לפניהם, אך לָעֶרֶב ששולטת מדת הגבורה תְּחַלֵּק שָׁלָל רוצה לומר אותו השפע הגזור ממדת החסד שהיה בסוג שלל שאין לו מדה ידועה ומשקל ידוע היא תחלקנו כאשר אמרנו במשל כי תאמר 'דַּי' בזה החלק ולא יטלו כל הנגזר להם. נמצא השפע כפי הנגזר ממדת החסד נקרא עַד שהוא ברבוי שאין אמור בו מדה וקצבה כדרך הביזה שאין לוקחין אותה במשקל ומדה אלא בוזזין ולוקחין כל הנמצא כי ימלאו הכלי והצינור של הנשפע כולו מלא על כל גדותיו כאשר כתבתי במשל הנזכר שבעל הבית מלא לו הכלי כולו שלא היה יכיל יותר ולא נתן לו במידה ידועה, אך מדת הגבורה אומרת דַּי שמשערת בשיעור קצוב ומדה ידועה ואומרת די בזה וכאשר עשה אחיו של בעל הבית דשפך מן הכלי חלק ממנו לאוצר ונתן לאותו אדם שיעור ששיער מדתו לפי השארת שכלו באומרו די לו בזה השיעור! ושתי מדרגות אלו הנעשים על פי מדת החסד ועל פי מדת הגבורה נרמזים בתיבת עֶדִי כי אות ד' הוא באמצע תיבת 'עֶדִי' ואם תצרפו עם אות ע' בלבד יהיה צירוף 'עַד' שהוא רוצה לומר ביזה שאין דרכה להיות במדה ומשקל אלא לוקחין כל הנמצא לפניהם וזהו מדת החסד שממלא את כלי של הנשפע כולו באופן שלא יכול יותר ואם תצטרף אות ד' של עֶדִי עם אות יו־ד של עֶדִי יהיה צירוף 'דַּי' וזה הוא מדת הגבורה שגוזרת ליטול משפע הגזור ממדת החסד ולתת לנשפע חלק שיעור קצוב ומדה ידועה. הרי בתיבת עֶדִי רמוז שתי מדרגות של החסד ושל הגבורה. ולכן על זמן יציאת מצרים כתיב וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים (יחזקאל טז, ז) , שזכר תיבת עֶדִי שכוללת שתי המדרגות הנזכר בזה את זה שכך היה להם ביציאת מצרים בהשפעת האורות למעלה כי בליל ט"ו בניסן נתרבו האורות בגדלות בלי שיעור והדרגות ולכן אנחנו אומרים הלל גמור בלילה וזה היה על פי מדת החסד. ולכן מניחין בקערה זרוע ימין שהוא בחסד כי מדה זו שלטה מתחלת הלילה להגדיל האורות ברבוי בלי שיעור והדרגות וככה נשארו הלילה והיום כולו ובתחלת ליל ט"ז ניסן אמרה מדת הגבורה די שחזרו ונקטנו ונתעלם רבוי הגדלות שהיה באורות למעלה והרי הם חוזרים ונגדלים בהדרגות ושיעור קצוב מן ט"ז ניסן עד יום חג השבועות. ולכן סופרים העומר להגדילם לאט לאט על פי שיעור וגבול ומדה נמצא נתקיים באורות שלמעלה ב' מדרגות של חסד וגבורה הרמוזים באותיות עדי שהם ב' צרופים א' עַד ואחד דַּי ולכן נאמר על אותו זמן 'וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים' עדי דייקא. וכאן במאמר זה של 'עד בלי די' בא לבשרם שתתמיד רבוי הברכה הבאה על פי מדת החסד שהיא רמוזה בצירוף של עַד מן עֶדִי ולא תשלוט הגבורה להמעיט הברכה כרמוז בצירוף של דַּי מן עֶדִי. וזהו שנאמר וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה שתהיה עַד מן עֶדִי בְּלִי גזרת דָי מן עֶדִי שיתקיים בכם צירוף עַד מן עֶדִי ולא יהיה לכם צירוף דַּי של עֶדִי וְיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר ' דַּי ' רוצה לומר ימנעו מלבקש מידה זו של די שהיא נעשית על פי מדת הגבורה.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָטָר, בִּשְׁבִיל יָחִיד. פרנסה בשביל רבים, הקשה הגאון גבורת ארי בריש מכלתין דלעיל דף ג', אמר רבי יוחנן גשמים היינו פרנסה וכאן עשה חילוק בין גשמים לפרנסה? עיין שם. ונראה לי בס"ד גשם נקרא כשבאה בו ברכה שזורע סאה ויוצאה כמה סאין לכך נקרא גשם שהוא ג ' שם שיש בו השפעה מן ג' ספירות ראשונות שהם ג' שמות הוי־ה שעולים מספר לחם [3×26=78] אך מטר נאמר אף על פי שאין בו ברכה אלא זרע סאה ומוצא סאה או מעט יותר ולכן על זה קאמר כאן מָטָר בִּשְׁבִיל יָחִיד וּפַּרְנָסָה בִּשְׁבִיל רַבִּים כי מטר זה שאין בו ברכה אינו נקרא פרנסה ומה שאמר לעיל גשמים היינו פרנסה, היינו על הגשם שהוא ג' שם שיש בו ברכה וטובה גדולה וזה היינו פרנסה. וזה שבחו של יצחק אבינו ע"ה שהוציא לו הגשם שיש בו ברכה גדולה שמצא מאה שערים אף על פי שהיה יחיד וַיְבָרֲכֵהוּ הֳ' (בראשית כו, יב) , ויברכהו דייקא לו לבדו.

שְׁלֹשָׁה פַּרְנָסִים טוֹבִים עָמְדוּ לְיִשְׂרָאֵל, אֵלּוּ הֵן: מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם. נראה לי בס"ד קראם טובים בפירוש אף על גב דודאי הם טובים כיון שהם צדיקים וכתיב אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב (ישעיהו ג, י) , והיינו דקא משמע לן כי שלשתם היו מצד החסדים כי טוב מורה על החסד והיינו משה רבינו ע"ה כתיב ביה בהדיא וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב (שמות ב, ב) , ופירש רבינו האר"י ז"ל שהיה מצד החסדים של הבל ולכן אמר 'כִּי טוֹב הוּא' ואהרן המלך ע"ה גם כן היה בחסד שהיה כהן גדול שהוא כבוד ולכן בזכותו היו ענני כבוד שהיו בסוד החסדים וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים ומרים הנביאה ע"ה היתה בחינת מלכות בהיותה ממותקת בחסדים ולכן בזכותה היה מים לישראל שהם חסד ולכן קראם כאן פַּרְנָסִים טוֹבִים. ואמר נתנו על ידם שלשה מתנות טובות שקראם בשם טובות כי טוב נאמר על שפע מרווח שמטיב לאדם יותר מכדי הצורך שלו ויותר ממה שמבקש והיינו המן היה בו הרווחה גדולה כי לא די טעם העקרי שלו שהיה טעמו כטעם לשד השמן עיד נמצא דבר יקר כי היה טעמו מתהפך לכל מין מאכל אשר יתאוה האדם וזו הרוחה טובה מאד ולכן נקרא טוב בעצם, וענני כבוד מלבד עיקר הנאתם להגין עליהם משרב ושמש עוד היו מלבנים בגדיהם במקום רחיצה ועוד משוה להם עמקים ומיישר בדרך לפניהם וכל אלו פעולות שנעשו בו בדרך נס שלא בדרך הנאתו שהוא נעשה רק להגין מן השמש, וכן בארה של מרים מלבד עיקר הנאתו לרוות צמאונם היה בו דבר טוב בנם גדול שהיה המים דוחה ומסיר מכל השותים ממנו כל סיגים ודוחה מהם כוחות השכחה ומזכך נפשם זכוך גדול ורבינו האר"י ז"ל ידע מקומו של באר בים של טבריה והשקה ממנו את רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל ועל כן היה לו זכירה גדולה בתורת אמת שלמדהו! ונראה לי בס"ד לרמוז ג' מתנות אלו בשמותם הקדושים משה במלואו מ־ם שי־ן ה־ה אותיות מלוי הם אותיות הַמָּן ואותיות הפשוט שלו הוא לשון המשכה שמשך את המן מלמעלה לישראל ואהרן 'אֵן הר' כי הענן היה עוקר ההרים כולם ולא הניח הר כנגדם ומרים תסיר אות ריש במלואה ותקראנה 'שיר' ונשאר 'מים' שאמרו ישראל שיר על מים שלה.

אַלְמָא, אַשְׁכְּחָן פַּרְנָסָה בִּשְׁבִיל יָחִיד! קשה למה הביא כל דברי הברייתא הארוכה וסגי להביא רישא דוקא שְׁלֹשָׁה פַּרְנָסִים טוֹבִים עָמְדוּ לְיִשְׂרָאֵל אֵלּוּ הֵן: מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם. וְשָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נִתְּנוּ עַל יָדָם וְאֵלּוּ הֵן: בְּאֵר וְעָנָן וּמָן דמשמע מהכא דהמן שהוא פרנסה ניתן בזכות משה רבינו ע"ה שהוא יחיד? ונראה לי בס"ד מהא לא קשיא דיש לומר לעולם פרנסה לא תבא אלא בשביל רבים היכא דאת גבייהו דבר מצומצם כדי חיותם אבל אם אין להם כלל דאפשר שימות ברעב תבא הפרנסה גם בשביל יחיד, ולכן המן בא בזכות משה רבינו ע"ה מפני שלא היה להם מה לאכול כלל דכלתה הצידה ולא נשאר בידם כלום ומהלכם במדבר שנים שלא נמצא בו כלום. ואם תאמר והלא בשנת הארבעים היו בארצות סיחון ועוג מלאים כל טוב והיו יכולים להתפרנס בלי מן? אין הכי נמי אותו זמן היה הפרנסה בשביל רבים דהיינו בשביל כל ישראל! לכך מייתי כל הברייתא דמשמע מסוף דברי הברייתא דעד יום שנפטר משה רבינו ע"ה היה המן יורד בזכותו.