בניהו על תענית כה.

לְדִידִי חָזִי לִי הַאי רִידְיָא, דַּמְיָא לְעִיגְלָא תִּלְתָּא. נראה לי בס"ד הטעם שהמלאך הממונה על ירידת הגשמים דומה לעגל שהוא שור דאמרינן לעיל (תענית ב.) למה נקראים גבורות גשמים מפני שיורדין בגבורה, וידוע כי השור הוא מדת הגבורה ולכן חודש אייר שהוא בגבורה מזלו שור שהוא עגל כי שור בן יומו נמי קרוי שור דכתיב (ויקרא כב, כז) שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד, וכנזכר בגמרא (בבא קמא סה:) . והא דדמהו לעגל משולש שהוא בן שלש שנים מפני כי מספר עגל [103] היא מספר אמונה עם הכולל ולפי זה באומרו עגלא תלתא רמז בזה על שלשה עגל שהם ג' פעמים אמונה. ואמרינן בריש פרקין (תענית ח.) אמר רבי אמי אין הגשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה שנאמר (תהלים פה, יב) אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף. והאמונה צריכה להיות שלימה ששלשה דברים, האחת בדברי תורה כמו שאמרו בשבת (שבת קיט:) אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה שנאמר (ישעיהו ג, ו) שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ, ומסיק בגמרא האי קאי באמונה של דברי תורה שאינו מתהלל בשקר בדברי תורה לומר שהוא חכם ואינו חכם, ועוד יש אמונה בענין משא ומתן כדאיתא התם, ועוד איכא ענין שלישי באמונה והוא באהבה שבין אדם לחבירו שיש אדם אינו נאמן באהבתו ויש נאמן שקורין אותו אהוב נאמן דהיינו אהבה מבפנים ואהבה מבחוץ ולא אוהב מבחוץ בלבד ובקרבו ישים ארבו! ושלשה אלו נרמזו באותיות 'אֱמֶת' שהוא ראשי תיבות א הבה מ מון ת ורה, או א הבה מ שא ומתן ת ורה, ולזה אמר אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף, דהגשמים נקראים צֶדֶק וירדו בזכות שלשה אמונות אלו שהם באהבה ובמשא ומתן ובתורה ולכן המלאך הממונה על הגשמים שתלוים בשלשה אמונות הנזכר שכל אמונה היא מספר עגל דומה לעגל משולש לרמוז על שלשה אמונות אלו שיהיו שלמים בישראל.

קוֹל שְׁנֵי רֵעִים אֲנִי שׁוֹמֵעַ. קרי למים ויין שני ריעים כי המים חסד והיין גבורה שהם עומדים בשוה זה כנגד זה כי חסד דרועא ימינא גבורא דרועא שמאלא והם ריעים שהיין נמזג במים ואם תערב מים ביין יהיו המים כיון ואין לך ריעות והתחברות גדולה מזו. גם המים הם סוד אהבה והיין סוד יראה וידוע התערבות יראה ואהבה זה בזה כנזכר בזוהר הקדוש והוא כזה: יר אה אה בה ולכן קרי להו ריעים.

אָמַר לְהוּ שְׁמוּאֵל: לֹא שִׁבְחוֹ שֶׁל צִבּוּר הוּא, אֶלָּא אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְעֶבֶד שֶׁמְּבַקֵּשׁ פְּרָס מֵרַבּוֹ וכו'. קשה למה במעשה הראשונה לא אמר להם בפירוש לא שבחו של ציבור הוא אלא אמר לו אמשול לכם משל, ובשנית אמר לו בפירוש לא שבחו של ציבור הוא? ונראה לי בס"ד מעשה ראשונה אף על גב דגריעה מהיכא דאמר משיב הרוח ונשיב זיקא מוריד הגשם ואתא מטרא עם כל זה יש בה שבח ציבור לגבי מעשה שניה, דאינו דומה אומרים עליו המתינו לו עד שיתמקמק ויצטער לאומרים עליו תנו לו ואל אראה פניו דודאי זה עדיף יען שנותנים לו במהרה ובנחת ולא בצער ולכן הציבור שנענו קודם התענית ששמח לבם במהרה וגם לא הוצרכו להצטער בתענית ובצעקה עדיפי מאותם שנתאחרו להם הגשמים והיתה תוחלתם ממושכה ונצטערו בתענית כל היום וצעקו ובכו. ובזה פרשתי בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע (תהלים עט, ח) מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד, פירוש אם לא זכינו לשבח ציבור המעולה לומר מוריד הגשם ואתי מטרא לא תעשה לזו כאותם דגריעי טפי שתעשה בקשתם אחר שיצמו ויבכו ויצעקו ויהיו מצטערים בתוחלת ממישכה אלא מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כאותם שקדמה להם ירידת הגשם קודם הנץ החמה ולא הוצרכו להתענות, יען כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד ואין בנו כח להתענות ולצעוק ולבכות. וגם בזה פרשתי בס"ד שם כונת הכתוב (תהלים מ, יח) עֶזְרָתִי וּמְפַלְטִי אַתָּה אֱלֹקַי אַל תְּאַחַר, פירוש עֶזְרָתִי וּמְפַלְטִי אַתָּה שתענני ותתן לי שאלתי אך בבקשה ממך אַל תְּאַחַר להתנהג עמי כאותו עבד שאומר רבו עליו המתינו לו עד שיתמקמק ויצטער ואחר כך תנו לו! הנה כי כן כיון שבירידת הגשמים קודם נץ החמה יש בזה שבח ועדיפות על היכא דירדו להם גשמים אחר שקיעת החמה לכן לא אמר להם על זאת להדיא לא שבחו של ציבור הוא ורק המשיל להם המשל שיבינו בו שיש בכהאי גונא צד גריעות, אך במעשה השנית שיש בה גריעות לגמרי משני צדדין אמר להדיה לא שבחו של ציבור.

שִׁבְחוֹ שֶׁל צִבּוּר הֵיכִי דָּמִי? הקשה הרב פתח עינים בשומר הפתח דף צ"ז ע"א מהא דאמרו רז"ל בגמרא (עירובין נד.) כתיב (תהלים כא, ג) תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וכתיב וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה, אלא זכה תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ לא זכה וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה, נמצא לפי זה אם יתנו לו קודם שיתפלל עדיף טפי והכא קאמר להפך דאותם שירד להם המטר קודם שיתפללו אין זה שבח ציבור ולאיתם שירד להם על ידי תפלה הוי שבח ציבור עיין שם. ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע תרצתי על זה בס"ד עיין שם. ועוד נראה לי בס"ד דהמאמר שם איירי בכהאי גונא דאמרינן לעיל בפרק קמא (תענית ח:) בימי רבי שמואל בר נחמני הוה כפנח ומותנא אמרי היכי נעביד? נבעי רחמי אתרתי לא אפשר דלא מצלינן אתרתי דכתיב (עזרא ח, כג) וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹקֵינוּ עַל זֹאת מכלל דאיכא אחריתי אלא לבעי רחמי אמותנא וכפנא נסבול? אמר לו רבי שמואל בר נחמני נבעי רחמי אכפנא דכי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב דכתיב (תהלים קמה, טז) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן עיין שם. ועל ענין כיוצא בזה דריש תלמודא והיינו כגון דאיכא כפנא ומותנא והם מבקשים על מותנא דאין יכולים לבקש בפירוש גם אכפנא משום דאין לבקש אתרתי להדיה אך בלבם היה לבקש גם אכפנא אם היה אפשר. וזהו זכה תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ שתתן לו כפי תאות לבו לבטל הכפנא וגם מותנא, לא זכה וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה שתתן להם מה שמבקשים להדיה בשפתם לבטל המותנא ויהיו סובלים הכפנא. ועוד נראה לי בס"ד דמאמר תלמודא בדרשת פסוק תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ איירי בענין אחר, והוא על פי המעשה שכתוב במדרש רז"ל באחד שהיה הולך רגלי במדבר ויגע הרבה ועמד והתפלל לפני הקדוש ברוך הוא שיזמין לו חמור לרכוב עליו והוא טעה בלשונו שאמר יזמין לי חמור שירכבני ולא אמר שארכבהו ונזדמן לו שר אחד שהיה רוכב על חמרתא ויש לה חמור בן עשרה ימים הולך אחריה ואמר לו השר שירכיב זה החמור על כתפיו כי יגע הוא. אמר אותו האיש אני בקשתי שארכב על החמור ולא שירכיבני! ולא הרגיש שהוא טעה בלשונו ואמר שירכבני ולא אמר שארכבהו ע"כ. מיהו בִּרְצוֹת הֳ' דַּרְכֵי אִישׁ (משלי טז, ז) אף על פי שבשפתיו אמר שירכיבני יתן לו הקדוש ברוך הוא כפי תאות לבו שבקש בלבו שהוא ירכב על החמור, ועל זה דריש בתלמודא זכה תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ כפי מה שהתאוה בלבו שהוא ירכב על החמור אף על פי שבשפתיו דבר שהחמור ירכיבהו, לא זכה וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה שתתן לו כפי מה שהוציא בשפתיו אף על פי שבלבו היה להפך וכמו המעשה הנזכר ואם כן אין דרשה זו נגדיית למה שאמר הכא. ועוד נראה לי בס"ד התם נמי הכי קאמר כמו שנאמר כאן זכה תַּאֲוַת לִבּוֹ היא הבקשה שבקש נָתַתָּה לּוֹ תכף כגון שאמר מוריד הגשם ואתא מטרא, לא זכה אֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ אלא נתת לו אך לא תכף כי אם סֶּלָה, כלומר לסוף היום אחר שקיעת החמה ולא לאלתר.

אָתָא מִטְרָא וְאִיטְלַע. הא דנענש ברגליו, נראה לי בס"ד דכתיב (ישעיהו סו, א) הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי, נמצא הארך תתייחס לרגלי אור השכינה והוא דבר כנגד אור השכינה עלית וישבת במרום שהוא סילקו ועליה מן הארץ שהיא בחינת רגל לכך נענש ברגליו.

וְאַתּוּן שַׁבְקִיתוּ יִשְׂרָאֵל וְתִשְׁדּוּ מִטְרָא בְּעַמּוֹן וּמוֹאָב? שְׁדוּ אַדוּכְתַּיְהוּ! נראה לי בס"ד הכונה שבא בטענה גדולה דאתמר לעיל דף ז' אמר רבי המנונא אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים והיינו טעמא משום דאמר רבי המנונא כל אדם שיש לו עזות פנים סוף נכשל בעבירה, ואמר רב נחמן בר יצחק בידוע שנכשל בעבירה עיין שם. ופרשתי הטעם דמטרא בעלה דארעה הוא ובירידת המטר יהיה דוגמת חיבור איש ואשתו ולכן בעבור הזנות דליכא חבור איש ואשתו אלא חבור זר באיסורא נעצרים הגשמים שהם דוגמת חיבור איש ואשתו בהתירא. והנה ידוע דעמון ומואב בא מניאוף זר דאינו של איש ואשתו אלא של אב עם בתו שהוא רע ומר ביותר, ולכן טען איך אתון שבקיתו ישראל שהם גדורים בערוה ויש להם חבור איש ואשתו בהתירא ותשדו מיטרא בעמון ומואב שבאו ונתהוו בעולם מניאוף של עבירה! ולכן זכר כאן עתה ענין מתן תורה כי משם נודע ונתפרסם גנותן של עמון ומואב שהם באים מזנות וניאוף זר דהטעם שלא קבלו התורה היינו שטענו כיון שהם באו מניאוף איך יקבלו התורה דכתיב בה לֹא תִּנְאָף (שמות כ, יב) ?! ונראה כי מן השמים היה הדבר הזה שאותם מלאכים שהיו ממונים על אותם עננים דברו דברים אלו ונשמעו לאזניו של רבי חיא כדי שהוא ילמד סנגורייא זו בעד ישראל, וגבר ישראל על פי שורת הדין ושדו אדוכתייהו בישראל!

אִלּוּ נֶאֱמַר 'תָּמָר' וְלֹא נֶאֱמַר 'אֶרֶז', הָיִיתִי אוֹמֵר: מַה תָּמָר אֵין גִּזְעוֹ מַחֲלִיף, אַף צַדִּיק, [חַס־וְשָׁלוֹם], אֵין גִּזְעוֹ מַחֲלִיף. הקשה הרי"ף ז"ל כיון שיש בתמר חדא לטיבותא וחדא לריעותא וכן נמי יש בארז חדא לטיבותא וחדא לריעותא היה לו להמשילו לאילן אחר שיש בו התרתי לטיבותא שעושה פירות וגזעו מחליף כגון אגוז או רמון או תפוח וכיוצא עיין שם. ונראה לי בס"ד דכל אדם יש בכח הגוף שלו שני חלקים חלק טוב וחלק רע וכל חלק הוא פרצוף שלם ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, ולכן אמרו בזוהר הקדוש דאחשורש לא נגע באסתר בחלק הטוב שבה שבעת תשמיש היה נפרד ממנה חלק הטוב ומשמש עם חלק הרע, ולזה חלק הרע קראו אותו בזוהר הקדוש בשם 'שידה' כנודע. וידוע כי חלק הטוב שבצדיק עושה פירות שכל תורה ומצות נעשים בחלק הטוב וגם גזעו מחליף שאם בשגגה נעשה בו איזה חסרון באבר אחד שבו תכף עושה תשובה ומחזירו וכמו שנאמר רז"ל (ברכות יט.) אם ראית תלמיד חכם שעשה עון ביום אל תהרהר אחריו בלילה דודאי עשה תשובה בו ביום וחזר ונמלא החסרון. אך חלק הרע שבצדיק אינו עושה פירות דהוא יושב ובטל ואינו עושה בו עון וגם אין גזעו מחליף כי ידוע בכל יום מחסר הצדיק מן חלק הרע שבו איזה ניצוץ כי נחלק הוא לניציצות כנגד מספר ימיו של אדם ובכל יום מעביר ומסלק ממנו ניצוץ רע וזה הנצוץ שנפרד ונכרת ממנו אינו חוזר וגדל במקומו. נמצא באדם יש בכח הגוף שלו שני חלקים חלק טוב שעושה פירות וגזעו מחליף וחלק רע שאינו עושה פירות ואין גזעו מחליף ולכן לא המשיל את הצדיק לאילן שיש שיש בו תרתי לטיבותא שמוציא פירות וגזעו מחליף דאם כן הוה משמע זה הדמיון קאי על שני החלקים שיש בו שגם חלק הרע עושה פירות וגזעו מחליף ובאמת לא כן הוא לכך המשילו לתמר והמשילו לארז שיש בזה חדא לטוביתא וחדא לריעותא ויש בזה חדא לטיבותא וחדא לריעותא כדי לעשות באדם דמיון גם לריעותא של זה ושל זה. אך זה כלל גדול בתורה בכל דיני איסור והיתר דתולין הקלקלה במקולקל ועל כן מובן הדבר מאיליו לומר טבותא של זה ושל זה על חלק הטוב ורעותא של זה ושל זה על חלק הרע וזה מוכרח דהכי קיימא לןלהלכה תולין הקלקלה במקולקל. ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע תרצתי קושיא זו באופן אחר ללמדנו לפי דרכו שמעשיו של הצדיק דומין למעשה תמר אשת יהודה דאף על פי שעשתה מעשה קלות ופריצות מאחר דהיתה כונתה לשם שמים קבלה שכר רב שיצאו ממנה נביאים ומלכים מן דוד המלך ע"ה עד מלך המשיח שיבא במהרה בימינו אמן ולכך הוכרח לדמותו לתמר וכיון דדמהו לתמר הוכרח לדמותו גם לארז שיש בו שני דברים הפכיים מזה עיין שם. ובזה מובן בס"ד הכתוב (שיר השירים ז, ז-ח) מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, פירוש מַה יָּפִית בדברים שפועל שלהם הוא טוב מצד המעשה וּמַה נָּעַמְתְּ בדברים שפועל שלהם טוב מצד הכונה בלבד כענין אהרן הכהן ע"ה בעגל ויעל עם סיסרא, שכל אלו הם דברים רצויים לפני הקדוש ברוך הוא ולא עוד אלא שמגיע לכם אַהֲבָה מאת השם יתברך גם בתענוגים שלהם שהם ענג שבת ויום טוב ופורים וסעודת מצוה של נשואין ומילה וכיוצא שמקבלים עליהם שכר כמו שנאמר (ישעיהו נח, יד) אָז תִּתְעַנַּג עַל הֳ' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ, ונמצאת זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר אשת יהודה דאף על פי שעשתה מעשה הנראית קלות ופריצות מאחר שכונתה לשם שמים קבלה שכר גדול ועצום דשופרי שופרי של ישראל יצאו ממנה.